מוסר אביך ב ה
מכאן אנו למדים עד כמה חשובה מידת הענוה: אדם עניו, המבין שמצד עצמו אין לו כל חשיבות, קל לו יותר לקיים מצוות רק למען המטרה האמיתית, שהיא עשיית רצון ה'; וכך יזכה לאושר האמיתי, כי ה' ברא את כל העולמות כך שהאושר הגדול ביותר יגיע למי שעושה את רצונו. אבל אדם בעל גאוה, המייחס חשיבות לעצמו, גם אם יקיים מצוות, יהיו לו כוונות זרות לטובת עצמו, ולא יגיע לאושר המושלם.
ואיך אפשר להגיע לרמה כזאת של ענוה, שאדם ירגיש שאין לו כל חשיבות? והרי האדם אינו יכול לדמיין אפס מוחלט?! - ניתן לגשת לכך מכיוון הפוך - האדם יכול לדמיין את כל המעלות והדברים הטובים שקיימים, ולחשוב שאת כל הדברים הללו אין בו, וגם אלו שיש בו ניתנו לו בחסד מאת ה', ולכן אין להם כל חשיבות לעומת רצון ה' (דבר דומה אמרו חז"ל על משה רבנו, שדעתו היתה שפלה יותר משלושה סוגים של מוכי-שחין, כלומר, הוא הרגיש שאין לו שום דבר משל עצמו, אפילו לא גוף). כאשר יתברר זה היטב לאדם, תהיה לו תשוקה אחת ויחידה - למלא את רצון הבורא ולעשות נחת רוח לפניו. אז יזכה לאושר ולחיים אמיתיים, כמו שנאמר (משלי ח לה): "כי מוצאי מצא חיים, ויפק רצון מד'" - הפקת הרצון מד' היא-היא החיים.
והעולם בסופו של דבר יגיע למדרגה זו של דבקות בה', שהרי העולם הולך ומתעלה, כמו שאמרו הנביאים ולהבדיל הפילוסופים, ומכיוון שהזמן שואף לאינסוף, גם ההתעלות שואפת לאינסוף, וההתעלות האינסופית היא, בחכמה - לדעת את שם ה', וברצון - להתאים את הרצון אל רצון ה'.
בהקשר זה נתייחס לשתי טעויות פילוסופיות נפוצות:
- א. ישנם פילוסופים הסבורים שאין בכלל רצון חופשי, ושכל המציאות - כולל הרצון - היא מחוייבת ומוכרחת. לפי טעות זו, אין בכלל מה לדבר על שלמות הרצון, שהרי הרצון אינו משתנה ואינו משתפר. העולם יוכל, אולי, להגיע לשלמות בתחום החכמה (דעת ה'), אך כפי שהסברנו בסעיף הקודם, אין משמעות לשלמות החכמה בלי שלמות הרצון, ולכן לפי טעות זו העולם אף פעם לא יגיע לשלמות. לעומת זאת, אנחנו מאמינים שהרצון הוא חופשי, אפשר לשנות ולתקן את הרצון כך שיתאים יותר ויותר לרצון ה', עד שבסופו של דבר יגיע לשלמותו.
- ב. ישנם פילוסופים הסבורים שהעולם נברא מחומר קדמון, שהיה קיים מאז ומעולם (ראו למשל (רמב"ם הלכות תשובה ג ז): "כאותו שאמר אלהיכם צייר גדול היה, אלא שמצא לו סימנים גדולים: תהו ובהו חושך ומים ורוח, ובהם עשה מה שעשה"). לפי טעות זו, בהכרח כל נברא פועל לטובת האינטרסים הפרטיים שלו, שהרי יש בו חלק שהוא קדמון ואינו תלוי ברצון ה'; והעולם אף פעם לא יגיע למצב האידיאלי שבו כל הרצונות תואמים לרצון ה'. לעומת זאת, אנחנו מאמינים שה' ברא את הכל ברצונו, ולא היה שום דבר לפני רצונו, ולכן אין מקום לשום כוונה אחרת פרט לעשיית רצון ה', וכשיתבררו הדברים היטב לכל הנבראים, כשיבא זמן השלמות, אז כולם יהיו דבקים ברצונו ומשיגים כבודו, ותהיה זו תכלית השלמות.
אם כן, יסוד הבריאה ושלמותה תלוי במידת הענוה, ולכן חז"ל במדרש קישרו את הפסוק (תהלים יח לו): "וענותך תרבני" לבריאת העולם.
ישנם שני עניינים במידת הענוה:
- א - ענוה מצד הכרת רוממות ה',
- ב - ענוה מצד ההכרה שכל הבריאה נובעת מרצון ה'.
שתי ההכרות הללו מביאות להכרה שאין דבר חשוב יותר מרצון ה'. ההכרה השכלית היא רק כלי שמטרתו להביא את האדם לידי ענוה, ועל כך אמרו חז"ל (ירושלמי שבת פרק א הלכה ג): "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה - עשתה ענוה עקב לסוליתה" - הענוה חשובה יותר מהחכמה, שכן הענוה היא שלמות הרצון, והרצון חשוב יותר מהחכמה.
ממה שלמדנו עד כה ניתן להבין עד כמה חשובה כוונת הלב בקיום המצוות, שהרי כוונת הלב היא שמתחברת אל רצון ה'. המעשה החומרי הוא רק אמצעי שמטרתו להתאים את רצון האדם אל רצון ה'.
אסביר כעת עוד כמה דברים הקשורים למאמר חז"ל "עבודה - צורך גבוה". אמנם אני חושש לדבר על דברים אלו, שהם מסתרי תורה, בגלוי, אבל מכיוון שהאר"י וחכמים נוספים כבר כתבו בנושאים אלה, והרבה אנשים בדורנו מדברים על כך ומבינים את הדברים בצורה שגויה, אשתדל לפרש.
הקב"ה מנהיג את העולם על-פי האמת והצדק המושלמים. והאמת והצדק הם אובייקטיביים, כלומר הם אינם תלויים ברצונו של המנהיג - אם מעשה מסויים הוא צודק, הוא יישאר צודק בין אם הוא מתאים לרצונו של המנהיג או אינו מתאים; וכן אם מעשה מסויים אינו צודק, הוא יישאר לא צודק בין אם הוא מתאים לרצונו של המנהיג או אינו מתאים.
אנחנו, בני האדם, איננו מושלמים, ולכן יש סיכוי שנטעה בכל מה שנוגע לנו אישית, כלומר - אם מעשה מסויים מתאים לרצון שלנו, אנחנו נטעה לחשוב שהוא צודק, ואם מעשה מסויים אינו מתאים לרצון שלנו, נטעה לחשוב שהוא לא צודק. ולכן, כאשר אנחנו מנהיגים את עצמנו או את הקרובים לנו, הסיכוי שנטעה וננהיג בצורה לא צודקת גדול הרבה יותר מכאשר אנחנו מנהיגים אנשים אחרים שאינם קרובים אלינו. אבל רק אצלנו זה כך - אצל הקב"ה, שהוא מושלם, אין הבדל בין אם הוא מנהיג את עצמו או אחרים.
כעת, כל המצוות שה' ציווה אותנו הן אמיתיות וטובות לנו. למרות זאת, אנחנו אומרים שיש לקיים מצוות, לא משום שהן טובות לנו, אלא משום שזהו רצון ה', כי אנחנו מכירים בכך שרצון ה' הוא הדבר החשוב ביותר, וגם אילו המצוות לא היו טובות לנו, היה ראוי לקיים אותן משום שזהו רצון ה'.
הרצון הגדול ביותר של כל נברא הוא הרצון לחיים, הרצון להיות קיים; ואחרי שאנחנו זוכים להיות קיימים, ויש לנו דעת ורצון חופשי, אנחנו מבינים שהרצון להיות קיים הוא כאין וכאפס לעומת רצון ה', שנתן לנו את הקיום.
ועל זה אמרו חז"ל "גדול העונה אמן יותר מן המברך, שהרי גוליירין יורדין למלחמה וגיבורים מנצחים", שהרי הברכה היא מצד הכרת הטובות שה' עשה עמנו, ועניית 'אמן' היא מצד ההכרה באמת - שרצון ה' הוא הדבר החשוב ביותר; וכדי להגיד 'אמן' דרושה גבורה גדולה יותר - להתגבר על הנטיה הטבעית שלנו לחשוב מה טוב לנו, ולהתחבר לרצון ה' האובייקטיבי.
ועוד אמרו חז"ל, על הפסוק (ישעיהו כו ב): "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים": "כל העונה אמן בכל כוחו - פותחים לו שערי גן עדן": כי מי שמברך את ה' רק מצד הכרת הטובות שעשה עמנו, עדיין נשאר מוגבל בתוך הרצונות הפרטיים שלו ומה שטוב לו, ולכן הוא צריך לפתוח בעצמו את שערי גן העדן שלו, והוא זוכה לעידון רק כפי מידתו והבנתו; אולם מי שעונה אמן, ובכך מתחבר לרצון ה' האינסופי, זוכה שה' בעצמו יפתח לו את שערי גן העדן, ויזכה לעידון אינסופי, הרבה מעבר למידתו. ובסגנון קצת שונה אפשר להסביר: כי מי שמברך את ה' רק מצד הכרת הטובות שה' עשה עמנו, זוכה רק לפתוח פתחים ודלתות פרטיים בגן עדן, שמתאימים לו אישית; אבל מי שעונה אמן מצד התחברות לרצון ה', זוכה גם לפתוח את השערים הכלליים של גן העדן.
לסיום ננסה ליישב בין מה שהסברנו בסעיף ג, על חשיבות עבודת ה' מצד הכרת הטוב, לבין מה שהסברנו בסעיף ד ובסעיף זה, שהעיקר הוא לעבוד את ה' מצד הכרה ברוממות רצונו.
א. לכאורה, לאחר שהסברנו שרצון ה' הוא הדבר החשוב ביותר בעולם, אין כלל מקום להכרת הטוב, שהרי הכרת הטוב עלולה לגרוע מההכרה ברוממות רצון ה'. אבל זה נובע רק מהעובדה שהשכל שלנו מוגבל וסופי, ואין בו מקום לכמה הכרות נשגבות בו זמנית, ולכן אנו נאלצים לוותר על ההכרה החשובה פחות כדי לפנות מקום להכרה החשוב היותר. אולם מצד האמת, יש ערך גם להכרת הטוב, למרות שיש הכרות נשגבות יותר ממנה. ולכן, אצל ה', שהוא אינסופי, יש חשיבות גם להטבה שהוא מיטיב לנבראים, למרות שהכוונה של עשיית רצונו היא נשגבת יותר.
ב. בעל חובות הלבבות הסביר, שהחובה שלנו לציית לה' גדולה יותר ככל שהכוונה שלו להיטיב לנו היא גדולה יותר; אך לפי מה שהסברנו עד כה, החובה שלנו לציית לה' נובעת רק מגדולת ה'; הכוונה של ה' להיטיב לנו היא רק עדות והוכחה על גדולתו.
ג. אולם, מובן שהכוונה של ה' להיטיב לנו היא לא רק אמצעי (שהרי ה' לא צריך אמצעים כדי להשיג מטרות - הוא יכול להשיג את המטרות גם בלי האמצעים, ומכאן שלכל אמצעי ישנה גם חשיבות מצד עצמו). והסיבה היא, שבעולם הזה, אנחנו עדיין רחוקים מההכרה השלמה בגדולת ה', ועדיין מייחסים חשיבות רבה לטובתנו האישית, ולכן גם ה' באמת מנהיג את העולם כדי להיטיב לנו, ויש חשיבות גם לעבודת ה' מתוך הכרת הטוב. אולם עיקר עבודת ה' היא "לשם ה'", שהוא "היה הווה ויהיה", והיא פונה כלפי העתיד, שבו כולם יכירו בגדולת ה' ובחשיבות המוחלטת של רצונו, (ישעיהו ב יא): "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא".
והנה, מכלל הדברים האלה אנו למדים שבחה של מדת הענוה, ואיך היא תכלית כל הטוב האמיתי.
כי כל מערכי הבריאה והמציאות בכלל סדר השם יתברך על-פי האופן שנמלא רצונו בהנהגותינו על-פי חוקיו האמיתיים, שהם חיי עולם. וטעם זה הדבר, שסדר אשרנו במילוי רצונו, כדי שיגיענו השלמות היותר נכבד ונשגב וקדוש שכל חפציו לא ישוו בו, שהוא עשיית נחת-רוח לפניו ית'.
והנה, כל זמן שהאדם מדמה בעצמו שמצד עצמו יש בו חשיבות, יש לו איזו המשכה שעכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות יעשה הטוב שהוא התורה והמצווה בשביל שיגיע לו טוב, ואינו יכול כל-כך להבין, שכיון שיש בזה הדבר מילוי רצון הבורא, נמצא שזה נשגב ונכבד ויקר מכל יקר ועילוי שבעולמות כולם, לאין קץ ותכלית, ואם-כן אין מקום בשכל ופחיתות גדול הוא, שיהיה נערך טוב המגיע לו מצד עצמו. אבל כשיבין האדם, שכל עילוי שיכול לחשוב על עצמו אין זה בחק עצמו כלל, שגם עילוי המציאות היותר שפל - רק מיד הבורא ית' הוא לו, ושפעו הקדוש הוא שמנשאו, וכמו שכתוב (תהלים יח לו): "וענותך תרבני" [1], אם-כן הכל שלו ית', ומצד עצמו אינו כלום.
וכיון שאין האדם יכול לצייר בעצמו כמעט ענין האפס הגמור, ומכל שכן שיקנה לו קנין בנפשו ע"י זה הציור, שהוא מצד עצמו אפס ממש, אך עכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות ראוי לאדם לצייר בעצמו, שכל הרעות הן רק העדר הטוב, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים, וא"כ אם כן יכול לצייר עד כמה שפל ובלתי-נחשב הוא הנמצא, אם הוא בעל הֶעֶדְרִים, בודאי ראוי שזה השפלות יהיה לו מצד שהיה לגמרי בכלל הֶעְדֵר לולא שפע הבורא ית' וחסדו, וא"כ אם כן במשקל צדק ואמת אינו נחשב כלל שום דבר כ"א כי אם, אלא הבורא ית', וכל החשיבות שיש בכל המציאות הם מקרים מדומים בהם ושייכותם רק לו יתעלה. וכאשר יתברר זה היטב לאדם, לא יעלה בלבבו שום תשוקה כלל כ"א כי אם, אלא מילוי רצון קונו ועשיית נחת-רוח לפניו.
וזהו שאמרו חז"ל באבות דרבי נתן [2] על משה רבנו ע"ה עליו השלום, זכרונו לברכה בענותו, ששלשה מוכי שחין הם, והיתה דעתו של משה נמוכה מכולן, והיינו שכל כמה שמתברר אצל האדם איך שאינו נחשב מצד עצמו, וכל החשיבות הנראית בו הוא רק מצד הבורא ית', והוא יתעלה הוא השלם-בתכלית הנכבד והנורא, יבחין שהוא חוץ משורת השכל והיושר שיהיה פונה בהשתדלותו בעבור הטוב המגיע לו מצד שהוא מגיע לו, כיון שיודע שיש בזה נחת רוח להבורא ית', שכל התכליות והחפצים ראוי ומחויב שיהיו בטלים בערך התכלית הגדול והקדוש הזה שאין ערוך אליו, וכל מה שידע זה האמת יותר, יגיע יותר לשלמות הרצון שיהיה רצונו ממש כרצון קונו, וזהו חיי האמת, כמו שכתוב (משלי ח לה): "כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד'", דייק שהפקת הרצון מד' זהו החיים.
ולמבין ומשכיל ע"ד אמת יאמר מזה, שאחרי שאנו רואים שכלל המציאות שלם והולך אל דרך השלמות בכלל, וכמו שיעדו לנו הנביאים שתמלא הארץ דעה את ד' [3] וכלם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם [4], וגם הפילוסופים משכלם הבינו שעתידים ימים לבא שיהיו כל האנשים פונים רק לידיעת השם יתברך, והוא מפני טבע השלמות שמצאו, ואנו יודעים זה יותר מבורר ומוחש; וכיון שהכל הולך ומתעלה, ואחרית הזמן אין לו קצבה ותכלית, מוכרח לומר שענין השלמות כך הוא באין סוף ותכלית, והוא ידיעת שמו ית'.
וכיון שאנו משיגים, שאין השלמות חלה על ענין החכמה לבדה כי-אם על החכמה והרצון, והרצון הוא העיקר, אם כן ראוי שכשם שמעלת החכמה נכונה להיות שלמה עד אין קץ ותכלית, כן ראוי שתהיה מעלת שלמות הרצון באין קץ ותכלית, ואין שלמות לרצון כ"א כי אם, אלא שיהיה נוטה רק לרצון הבורא ית', שכמו שאין שלמות לחכמתו של כל נברא כ"א כי אם, אלא מצד חכמתו ית'. כן אין שלמות לרצון כ"א כי אם, אלא מצד רצונו ית'.
והנה, אם היה ח"ו חס וחלילה, חס ושלום המציאות נמשך בחיוב, כטעות קצת הפילוסופים, לא היה מקום לשלמות הרצון כלל, ואנו מכירים שכשם שצריך שלמות חכמה כן צריך שלמות רצון לשכלול החיים השלמים, אם-כן כשם שחכמינו ית' (...) המושגת לנו היא מקור חיינו בענין החכמה, כן הוא רצונו מקור החיים בענין הרצון.
וכן הכופרים האומרים מציאות חומר קדום, יש לדבריהם לכל נמצא שלמות עצמית גם-כן, ואם-כן, אי אפשר כלל שיהיה מלא רק מרצון בוראו, כיון שהמילוי אינו כפי שורת השכל לפי דבריהם, שאיך לא ימצא כלל רצון לטובת דבר שיש לו איזה מציאות, ואם-כן אי-אפשר כלל לדבריהם לבא לתכלית שלמות הרצון.
אבל אמתת הדברים מאירים עיני השכל כפי דרך התורה הנאמנה, שאין מציאות כלל לשום נמצא זולתו ית', ואם-כן אין ראוי כלל לפי השכל שיהיה רצון אחר כי-אם רצונו, וכשיתבררו הדברים היטיב לכל הנבראים, כשיבא זמן השלמות, אז לא יהיה בכל המציאות כ"א כי אם, אלא רצונו ית', והכל יהיו דבקים ברצונו ומשיגים כבודו, ויהיה תכלית השלמות.
א"כ אם כן, יסוד הבריאה ושלמותה תלוי בשלמות הענוה, ואמרו חז"ל במדרש רבה על פסוק (בראשית א א): "בראשית ברא אלהים": "הה"ד הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב (תהלים יח לו): "וענותך תרבני" - בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם מזכיר שמו ואחר-כך מזכיר מעשיו, אבל הקב"ה הזכיר מעשיו ואחר-כך הזכיר שמו". שמצד שהענוה היא יסוד כל השלמות של תכלית הבריאה, רמזה הוא-יתעלה בפתח דברי תורתו הקדושה.
ולפי זה, יש לומר שני ענינים בענוה:
- הא' מצד הכרת רוממותו ית', לא יחשכ אצלו רצונו כלל נגד רצון קונו;
- והב מצד הבחנתו השלמה שמבלעדו ית' אין מציאות כלל, לא יהי' במציאות שום רצון אצלו זולת רצונו ית'.
ונמצא שיראה היא מצד חכמה וענוה מצד רצון, ורצון הוא יותר נשגב בענינו מחכמה, שהחכמה היא כלי-תשמיש שהרצון השלם מתגלה על ידו. אם כן, מה גדול ערך המרגלית הטובה שכפי חז"ל (ירושלמי שבת פרק א הלכה ג): "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה", כי מצד חכמה ושלמות אין הכרה לשלמות האמיתי, שהוא יסוד התורה, אלא מצד רצון הטוב שהוא החיים האמיתיים. והתבונן בדברים.
והנה, לפי הדברים האמורים נדע, כי ענין הכונה הפנימית שבכל תורה ומצוות היא העולה למעלה, שהרי מצד המעשה עושה הנברא, והכונה והרצון מקושרת לרצון בוראו ית', והיינו שקראו בזוהר הקדוש לדחילו ורחימו "גדפין", ואמרו [5] ד"כל פיקודא ואורייתא דאיהו בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא". אבל כשיושפע עליו שפע אור הדעת וחיי הרצון, ידע ויכיר את עוצם כח המעשה, ושהיא בעצמה היא ענין שלמותו ית' וכבודו. אבל העליה לזה אי-אפשר כי אם ע"י החכמה והרצון, ששורש לשניהם היא האמונה.
ועל-פי הדברים האמורים למעלה, נדבר עוד דברים בעזרת ה' יתברך. אם כי הייתי ירא וחרד ללכת בין הררי אש עם דלות מעשי וקוצר שכלי. אבל כאשר פתח לנו פתחי צדק האר"י ז"ל ויתר חכמי האמת בדברים קצרים בענין העבודה שהיא לצורך גבוה, והדבר שגור בפי רבים, ולא רבים יבינו עומק הדברים, ולמי שלא יבין הדברים לא יועילוהו הדברים אבל יזיקוהו, אם החל לחקור קצת ולא בא אל הכונה. לפחות באופן המספיק לישוב הדעת הנטועה בנו על-פי החכמה והיושר, על-כן אפרש הדברים למען כבוד שמו ית', ויצטרפו עם האמור בזה עד כה.
כי הנה, (שבת נה.): "חותמו של הקב"ה אמת", וכל מעשהו והנהגתו ורצונו כביכול הכל אמת וצדק ויושר בודאי [6].
והנה, זה יבין כל בן-דעת, שהאמת אינו משתנה בשום פנים, ואין הפרש לנטיית הנהגה לדרך שלמות היושר והצדק, אם תהיה תוצאותיה מילוי רצון המנהיג או זולתו, רק שיהיה על-פי שורת החכמה והאמת. והנטיה מכונת היושר והאמת, שהיא שלילת המעלה, ודאי אינה דוקא מפני שהוא נוגע לזולתו. אלא מצד שהוא שלא כשורת החכמה והאמת.
ואם יציל האדם את עצמו מאבדת גופו ממים רבים וכיו"ב, ואגב זה יציל גם-כן זבוב אחד, אם יהיה שמח בכונתו על הצלת הזבוב ומשים זה לעיקר יותר מהצלתו את עצמו, זהו פחיתות והיפך החכמה והיושר, כמו שנחשוב נגד היושר והחכמה את האיש השמח באלף הכסף יותר מבהצלת הרבבות אלפי איש שזכרנו.
אלא שמצד רגילותנו בגופים האפלים, שבקשתם הטוב אינה באה מצד השכל והיושר הכללי רק מצד ההרגשה הפרטית, וההרגשה לא תעבור את גבול עצמו כלל. על-כן קרוב מאד דרך הטעות בדבר הנוגע לעצמו, מאשר במה שנוגע לזולתו, עד שבדרך מקרה יארע ברוב, שההנהגה שלשם עצמו לא תהיה בנויה על-פי הצדק והחכמה האמיתית, וההנהגה הטובה שלשם זולתו, כיון שעיקר השימוש בה וההערה לה הוא מענין החכמה והיושר, תהיה מונהגת ביותר על פיהם. אבל אין זה כ"א כי אם, אלא מקרה, ובמקום שאפלת הגוף אין שם, ומעלת בקשה וחפץ שתהיה פחותה ממעלת החכמה והיושר אין שם, ודאי המשפט שוה לגמרי, ואי-אפשר כלל שישתנה בין יהיה מצד רצון המנהיג או מצד רצון המונהגים.
ועתה נאמר, כי כל עניני העבודה והמוסר והכניעה לאל ית', המיוסדת על יסודי שפע חסדו וטובו וכונתו להיטיב לנו, ודאי אמת גמור הם, אבל בתורת כינוים הכונה היא התולדה שנולדה לנו מזה מאמונה ובטחון והמסר הנפש לו ית'. אמת ברור הוא, מפני שאם היה מקום בשלמות השכל והחכמה והיושר שתהיה עצם הכונה להיטיב ודאי כך היתה, אלא שאנו מתבוננים מצד גודל רוממותו ושלמותו וחשיבות רצונו, שאין קץ ותכלית לזה, ואין זה כלל שורת החכמה והצדק שתהיה במציאות שום כונה להיטיב לזולתו שולטת במקום שיש שם מילוי רצונו ית' כביכול, נמצא שבכלל מילוי רצונו הכל בכלל, כמו שֶטִּפַּת המים היא בכלל מי הים, ובחינת החסד היא רק על הידיעה המושגת לנו. שאם לא היתה מושפעת לנו ידיעה מאתו ית' באופן זה הנעלה, אף על פי שאנו יודעים כעת שאין זה משורת השלמות והחכמה לשמוח בזה בעיקר, מכל מקום, סוף-סוף לא היינו באים לזאת המעלה הרוממה שבקרבנו לעבודתו ית', ועיקר בקשת תשוקה ראוי שתהיה לפי הכרת השכל והיושר, והם מורים ומלמדים אותנו שאין ראוי לבקש ולחפוץ כ"א כי אם, אלא עשיית רצונו ית'.
ומצד הברואים כיון שעכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות הם ברואים, אין כלל מה לחפוץ כ"א כי אם, אלא בקשת המציאות, לא זולת, וכל המוני השלמיות שאפשר להעלות על כל מדע אינם באמת כ"א כי אם, אלא מה שיש בורא שלם, יתברך שמו; וזהו שאמרו חז"ל לט) שאמר הקב"ה למשיח 'שאל מה אתן לך', אמר לו 'איני מבקש ממך אלא חיים', שנאמר "חיים שאל ממך נתת לו" וגו'. ואחרי מציאותנו, שיש מקום לדעת ורצון לחול בנו, אנו מכירים מצד שורת החכמה והיושר, שגם בקשת המציאות אינה חשובה כלום, כ"א כי אם, אלא מה שיש בזה רצונו ית', כי (תהלים ל ו): "חיים ברצונו". והבן בדברים, כי חיים הם למוצאיהם.
ויש לומר, שלזה אמרו חז"ל מ) "גדול העונה אמן יותר מן המברך, שהרי גוליירין יורדין למלחמה וגיבורים מנצחים". הכונה, כי כל ענין הברכות מורה על זה, שאף שאנו מכירים טובתו של מקום ברוך הוא לנו מצד ההנאות, בפרט קדושת המצות והתורה, ומילוי כל בקשה, מכל מקום עיקר המבוקש וחשק הלב הפנימי בזה הוא מפני שהוא רצונו ית', ולא יערך שום כונה נגד זה, על כן אנו חותמין או פותחין על כל דבר: ברוך אתה ד', שהברכה שייכה לו ית' וזה ראוי לחשוק. והנה, בכרכה עצמה אינו מבואר, אולי הוא רק מדרך המוסר והכרת-טובה לנו מצדנו, בא על זה להורות שהוא תכלית האמת והקיום, ומתחייב מצד החכמה והצדק, שזה לבדו יהיה אמתת הענין. וזאת היא ודאי גבורה יותר גדולה מנטיית הרצון שמצד המוסר לבד, אבל ההוראה שהוא מתחייב כך בחכמה ובשלמות, בין מצדו כביכול בין מצדנו, דבר זה קיים וחזק לעד. על-כן גדול העונה אמן יותר מהמברך.
ויש לומר גם-כן שזו היא פתיחת שערי גן עדן, שאמרו חז"ל מא) ש"כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן-עדן, שנאמר" (ישעיהו כו ב): "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים": שאם לא ישכיל האדם ענין עבודתו ית' ורוממות כבודה, שתכלית האושר האמיתי אינו כ"א כי אם, אלא כבודו ית' המגיע מזה, אע"פ שיגיע לו שכר, וגם אם ישיג שהשכר היא ההשגה והשלמות, מכל מקום, כיון שלא השיג קדושת העבודה בטהרתה, עשה בשביל עצמו ולא בשביל פעלו, ואם כן לא יגיעהו השכר כ"א כי אם, אלא בהיכנסו לתוך העידון וישיגהו, ואי אפשר שיהיה עשרו יותר מענין עצמותו שיש לו גבול ותכלית עכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות. אבל היודע ענין העבודה, ומתדבק בה בטהרת לב וחמדת נפש בהשכל ודעת, בהתחייבות האלהית של חק החכמה והצדק, כיון שאינו מתכוין לעצמו, נמצא ששכרו אינו לפי ערך מהותו אלא לפי ערך דבקות נפשו בהשם יתברך, ומצד כבוד הבורא ית' יגדל עדנו, ואינו צריך כלל כניסתו לתוך כ"א כי אם, אלא הידיעה מהשלמות הנמצא במקום כבודו ית', ובפתיחת שערים שיתנו לו לראות ולהשיג בזה כבר הוא בעדנו. גם כי המכוין עכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות לעצמו נקרא שפותח בעצמו שעריו ע"י מעשיו, אבל זה שרצונו דבק ברצון קונו, אין סוף לערך עילויו, וממקום שאין יד שום מעשה מגעת לשם יפתחו לו השערים, מה שאין כן כשיהיה הוא הפותח.
גם יש לומר, כיון שכל אחד ואחד יש לו עדן לעצמו כדברי חז"ל מב), אין ראוי לקרוא את העידונים הפרטיים כ"א כי אם, אלא פתחים ודלתות ולא שערים, אבל זה האומר אמן, על-פי האמור הוא דבק בכלל הכל, ואין לו ענין פרטי, ויש לו יתרון על המכוין לעצמו כיתרון חיי השכל, שהוא משיג כללים ומקיף הכל, על חיי ההרגשה, שהיא דוקא במשך עצמו לא זולת. ואם כן, כניסת עדנו אינה בפתח פרטי כ"א כי אם, אלא בשערי גן עדן, שהוא כללי, ופתיחת גן עדן לו בערך כללי.
ועוד נוסיף ביאור בעזרת ה' יתברך בענין תכלית העבודה, שרוממות מעלתה מתחייב בשכל שאי אפשר שתהיה כ"א כי אם, אלא למען כבוד רצון האדון יתברך שמו, וכשימצא באדם תכלית אחר זהו עצמו חסרון גדול משלמות בשכל וביושר, הוא להניח כל דבר כמו שהוא לפי האמת.
והנה, אף שאי-אפשר שיונח בשכל תכלית שהוא טפל ובטל נגד תכלית עיקרי וגדול, אע"פ שהתכלית הטפל הוא גם-כן בעל איזו מעלה ושלמות, עכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות לפי ערכו, כמו שהמשלנו מענין האלף כסף את ערך הצלת מדינה, זה לא יתכן כ"א כי אם, אלא מצד חסרון כלי שכלינו והרגשתנו, מפני שאנו בעלי גבול ותכלית, ויש גבול לעניני הדעות והמדות והנטיות עד כמה הם יכולים להכנס בעצמנו, וכשתמלא הנפש מאיזה דבר ובהכרח תטה אליו, ותחסר לה נטיה לדבר אחר לעומתה, ע"כ לא יתכן כלל שיהיה האדם נוטה אל ענין השלמות של הטובה שהוא מקבל, כיון שדרך השלמות בהליכות החכמה תורנו, שחסרון גדול הוא להעריך איזו טובה המגיעה לשום נמצא נגד גודל הטוב והחשיבות של מילוי רצון האדון יתברך שמו. וכיון שמערכי לבבנו וכל חכמת נפשנו ודאי אינם מספיקים להכיל בקרבם אף קצה קצהו מהנטיה הראויה אל עבודת השם יתעלה, מצד גדלו וכבודו ורצון קדשו, איך נכניס בנפשנו נטיה אחרת, שלעומתה ודאי יחסר לנו מהחיים האמיתיים והשלמות האמתי שמתרחקים על-ידי-זה מטרדת כלי השכל והרצון.
אבל מצד האמת, כל דבר שלמות אינו נאבד בערכו ממציאות אפילו אם יערך נגד שלמות יותר נשגב, וא"כ אם כן, אצל הבורא יתברך שמו, שהוא נשגב ומרומם מכל נטיה ח"ו חס וחלילה, חס ושלום, ודאי עם כל גודל התכלית מעוצם הבריאה והמציאות שברא לכבודו, מכל מקום הכונה מתיחדת על כל דבר שלמות וטוב. וכיון שהטוב מצד המקבלים הוא גם כן עכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות בערכם שלמות וטוב, ובפרט בעת כזאת שלא נשלמו הדעות ולא עמדו עוד האנשים על אמתת ההכרה השלמה העיקרית, והם משערים טובתם מצד עצמם טובה, ודאי הכונה להיטיב להם היא שלמה בתכלית, אלא שבערך הנבראים המשכילים יש ענין שלמות יותר גדול שדוחה אותה.
והנה, מה שנערך חובת הכניעה למיטיב כפי ערך כונתו להיטיב, שהאריך בחובות הלבבות בשער עבודת האלהים, הוא מצד יתרון השלמות של המיטיב. שכל מה שכונתו יותר להיטיב לזולתו תגדל שלמותו, וזהו שורש הכניעה להשלם באמת וענין הטובה אינה אלא הרגשת השלמות של המטיב באיזו בחינה; ואע"פ שמצד חסרון הדעת אין מרגישים ענין זאת הכניעה למיטיב. אבל לפי האמת אך זה לבד הוא שרשה ועיקרה. א"כ אם כן למדנו שבודאי אנו חייבים כל פרטי הכניעה, וכך הוא האמת הגמור להבורא יתברך שמו מצד כונתו רק להיטיב לנו, וגם זה שסדר רצונו שיתמלא במעשינו הוא מפני שזאת היא הטובה היותר שלמה שאין כמוה, ומכל מקום עיקר עבודתו אין ראוי שתהיה בשכלנו ולבבנו כ"א כי אם, אלא לגדל ולרומם שם כבודו לבד, כי כל מה שישותף ענין אחר יחסר לנו חלק מזה השלמות האמיתי והמחויב מצד השלמות והשכל המיושר.
ולפי זה, בעולם הזה, שאינו מושג רק ענין ההטבה לנו, כמו-כן הכונה העיקרית בהוית הבריאה לפי שהיא כעת היא שלמותנו וטובתנו, כי אינו נכון לומר אצל הבורא ית' שיהיו ענינים בתורת אמצעיים לבד אם לא יהיו מצד עצמם טובים במציאותם, כי לא יבצר ממנו לעשות תכליתו מבלי אמצעים. וכמו שהעיר קצת מזה הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים [7], אלא שכל המעשים נצרכים וטובים גם במהותם ועצמם בהוייתם. וזה הדבר גופו, שיהיו הם אמצעים, אין זה מפני הכרח התכלית, אלא שזהו דרך השלמות מצד החכמה הידועה לו ית' שיעשו בדרך זה.
נמצא שאנו צריכים להביע בכל מדרגת העולם והנבראים ענין הכונה לפי ערכם. והוא האמיתי בזה. ועל פי זה ימשך ענין העבודה. ובעולם הזה, שעוד לא נתגלה לבריות זה השלמות הגדול איך שעיקר הכל אינו כ"א כי אם, אלא רצונו ית', ממילא ההנהגה וההשגחה והתכלית כפי שהוא כעת היא רק למען החסד והטובה לנו.
אמנם לענין העבודה, הרי אנו קוראים בשמו ית' הוי"ה, שמורה על היה הוה ויהיה. לכן (חבקוק ב ד): "צדיק באמונתו יחיה" [8]. אע"פ שאינו מושג כעת לכונן העבודה בתכלית המעלה, מצד מה שיתגלה לעתיד בפרט וכעת מתגלה רק בדרך כללי לרוצים בארחות חיים [9], כי כל התקוה אינה כ"א כי אם, אלא לעת שישגב ד' לבדו [10], ונודעה יד ד' וכבודו [11], וישמח במעשיו [12], כמו שכתוב (ישעיהו כח ט): "נגילה ונשמחה בישועתו". [13] והבן.
הערות שוליים
עריכה[הערות לט, מ, מא, מב חסרות]
- ^ כט) וגם שמואל ב כב לו, וע' שמות רבה מא.
- ^ לא) ושם: נפשו של משה. וע' משנה אבות ה יט.
- ^ לג) ישעיה יא ט.
- ^ לד) ירמיה לא לג.
- ^ לו) תיקונים תי' י. תי' ו ותי' כ"א בהגר"א ד' נו: ד"ה ואתמר. וע' חניא לקוטי אמרים פ' מ.
- ^ לח) ע' דניאל ד לד, ויקרא רבה סוף פרשה יג.
- ^ מג) ע' מורה נבוכים א סט, מורה נבוכים ב יב.
- ^ מד) וע' מכות כד א.
- ^ מה) ע' משלי ב יט.
- ^ מו) ישעיה ב יא יז.
- ^ מז) ישעיה סו יד, חכקוק ב יד.
- ^ מח) תהלים קד לא.
- ^ מט) וע' זהר בראשית קלה, שמות נה : נז : וע' ויק"ר פ' ט.