מהרש"א על הש"ס/חגיגה/פרק א

על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים

ב.

תוס' בד"ה הכל חייבין בראייה כו' סד"א נילף ראיה ראיה מהקהל כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה איזהו קטן כו' ורש"י פי' דאיזהו קטן לא קאי לראייה בראיית קרבן כו' עכ"ל בפרש"י שלפנינו לא פי' כלום גבי איזהו קטן אבל הנראה ממה שפרש"י ברישא הכל חייבין בראייה דהיינו ראיית פנים היינו משום דהסיפא איזהו קטן כו' משמע דבקטן דאיירי ביה קאמר אלמא בראיית פנים איירי שאינו יכול לילך לשם כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

בד"ה יראה יראה כדרך שבא לראות פרש"י כדרך שבא הקב"ה לראותך דהיינו בב' עיניו אף הוא בא ליראות בב' עיניך כו' עכ"ל וכצ"ל וביאור דבריהם דלפרש"י בין יראה בחיר"ק שהוא המסורת ובין יראה בציר"ה שהוא המקרא תרוייהו קאי אהקב"ה דיראה בחיר"ק שהוא המסורת אתפרש שהאדון בא לראותך ויראה בציר"ה שהוא המקרא מתפרש שהקב"ה בא ליראות מן האדם ואהא כתבו דלא יתכן לר"ת משום דלא שייך ביאה גבי שכינה כו' ובתוס' פ"ק דסנהדרין ביארו דבריהם בהאי לישנא דלא שייך ביאה גבי שכינה שהיא תמיד בבית המקדש וכתבו הכא ועוד דדריש המסורת קודם כו' ר"ל דהא ודאי דהכא המקרא עיקר כיון דלא שינה המקרא מהמסורת ומאן דפליג עליה דיוחנן בן דהבאי לא דריש המקרא שהוא עיקר כדאיתא בהדיא בפרק קמא דסנהדרין וא"כ כיון דהמקרא עיקר לא ה"ל למדרש המסורת קודם ולמתלי ביה המקרא שהוא עיקר אדרבה המקרא הוה ליה למדרש קודם ולמתלי ביה המסורת שהוא טפל לו וע"כ גרס ר"ת יראה יראה כו' ותרוייהו קאי על האדם והמסורת תלה במקרא שהוא עיקר ודריש הכי יראה בציר"ה שהוא המקרא שאדם בא להתראות לפני המקום בב' עיניו של מקום אף יראה שהוא המסורת שהאדם בא לראות המקום בב' עיניו וכמו שפירשנו דברי רש"י כאן לפי התוספות בשמעתין כך פירש מהרש"ל דברי רש"י בפ"ק דסנהדרין ע"ש אבל התוס' שכתבו שם לפרש"י קאי יראה אקב"ה וקאי יראה אזכורך כו' עכ"ל צ"ע ושם נפרש בעז"ה וק"ל:

בא"ד ולא דמי לעובד ועבד דדרשינהו תרווייהו מקרא ומסורת דהכא כי הדדי נינהו אבל התם כל חדא כו' עכ"ל כצ"ל והוא מימרא דר"ל בפרק ד' מיתות מ"ד עובד אדמתו כו' אם ישים עצמו כעבד לאדמה ישבע לחם כו' או שהוא ההיא דפ' כל שעה אמר רב פפא השתא דכתיב עבד וקרינא עובד כו' ואיך שיהיה משמע להו דהנהו אמוראי אמרי למלתייהו אליבא דכ"ע אפילו למאן דלא דריש הכא גבי יראה אלא המקרא ואהא קאמרי דלא דמי דהכא ודאי פליגי רבנן כדקאמר ודלא כי האי תנא כיון דכי הדדי נינהו ולא שני המקרא ממסורת לית לן למדרש אלא המקרא כדאיתא בהדיא פ"ק דסנהדרין אבל התם גבי עובד ועבד כל חדא חלוק מחבירו דשני המקרא ממסורת דהמקרא עובד בוי"ו והמסורת עבד בלא וי"ו ולהכי כ"ע מודו התם דאית לן למדרש גם המסורת ודו"ק:

ב:

בד"ה תקנתם את רבו במה שהיה לו מעיקרא כו' ואי משום עבדות הא לא איכפת כו' והר"ר משולם גריס כו' עכ"ל ביאור דבריהם דאי משום עבדות ודאי לית לן לתקוני לכוף רבו לעשותו בן חורין דהא לא איכפת ליה שהרי עכשיו גם כן נשתכר דמעיקרא קודם שנשתחרר כולו לרב ועכשיו לפי תקנת ב"ה ביומו לעצמו ומשום זה הר"ר משולם גרס תקנתם את עצמו דעכשיו ביומו לעצמו אבל לרבו לית ליה תקנה כלל שהרי הוא לא נשתכר בעבדות וגם מפסיד הולדות לתקנת ב"ה דלישא שפחה אינו כו' וכיון דלית כאן תקנת הרב כלל אלא תקנת העבד ניחא לן לתקוני לכוף רבו לעשותו בן חורין משום קיום פריה ורביה ודו"ק:

בד"ה לישא שפחה כו' אין למדין תורה מן התקוע עכ"ל מלשון תוקע עצמו לדבר הלכה דפרק מצות חליצה וכן פירש הר"ש במס' כלאים ע"ש:

בד"ה לישא שפחה כו' מוזהר בלאו דלא יהיה קדש וא"ת וליתי עשה דלשבת יצרה ולדחי לא תעשה דלא יהיה קדש וי"ל דהכא אפשר לקיים כו' עכ"ל וכצ"ל מתוספות דפרק השולח וק"ל:

בד"ה לא תהו בראה האי עשה אלים טפי כו' אבל י"מ משום דעבד לא מיפקיד אפריה ורביה כו' ולאו מלתא הוו דאמר בירושלמי דמו"ק עבד מהו כו' עכ"ל אבל בתוספות פרק השולח אדרבה דקדקו מהך ירושלמי דמשמע דלא שייך בו בעבד אלא לשבת יצרה כדעת הי"מ גם מה שכתבו התוספות הכא ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען עכ"ל הוא דבר תמוה דהא מצות פריה ורביה לישראל נאמרה ולא לבני נח כדאמרינן בהדיא בפרק ארבע מיתות והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב פרו ורבו ונשנית בסיני לישראל נאמר ולא לבני נח וצ"ע:

בד"ה המדבר ואינו שומע זהו חרש בב"ר מפיק ליה אינו מדבר ואינו שומע דכתיב מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש מי שם פה קאי לתרווייהו עכ"ל כצ"ל ור"ל דבשמעתין לא מייתי קרא לאינו מדבר ואינו שומע דזהו חרש אבל בב"ר מפיק ליה מדכתיב מי שם פה גו' דקאי לתרווייהו בין אאלם בין אחרש שהקב"ה שם להם פה וכח הדיבור שלא היה לו כבר וא"כ ע"כ האי חרש אינו מדבר הוא וק"ל:

בד"ה שומע ואינו מדבר כו' זה וזה כפקחין לכל דבריהן להתחייב בשמחה ובחגיגה קאמר עכ"ל כצ"ל:

ג.

בד"ה אלא קרי ביה למען ילמדו כו' וגם יבין למה נקהלו עכשיו כו' עכ"ל הוצרכו לזה דודאי למען ילמדו נמי על ידי הליכה זו קאמר כדכתיב בסיפיה דקרא ומש"ה קאמרי דשפיר גמיר לאחריני ע"י הליכה זו דיבין למה נקהלו עכשיו ושפיר קרינן ביה למען ילמדו וק"ל:

גמ' חרש באזנו אחת פטור מן הראייה שנאמר באזניהם כו' האי קרא גבי הקהל כתיב ונקט פטור מן הראייה דקיימינן ביה הכא וסמיך אהא דגמיר ראיה ראיה מהקהל ומיהו למאי דיליף הכא מבאזניהם למעוטי אפילו חרש באזנו אחת לא איצטריך הא דתני לעיל למעוטי חרש המדבר ואינו שומע מלמען ישמעון ולזה כתבו התוספות אבל אם היו חרשין ממעטין מבאזניהם היינו למאי דמסיק למעוטי חרש באזנו אחת מבאזניהם ולמען ישמעו איצטריך להו דשמעי כדמסיק הכא וק"ל:

ג:

תוס' בד"ה עמון ומואב כו' והקשה ר"ת כו' וכ"ת דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא א"כ תפשוט מיניה דלר"א כו' עכ"ל קצרו כאן במקום שהיה להם להאריך דלפי זה ע"כ הא דקאמר הכא מה טעם הרבה כרכים כו' תלמודא הוא דקאמר לה ולא ר"א דבמסכת ידים לא תני לה במלתיה דר"א וה"פ מה טעם מעשרין כו' משום דכה"ג אשכחן כו' למ"ד לא קדשה כו' כמ"ש התוספות בפ"ק דמגילה ויבמות ע"ש ודבריהם הכא בעצמם מגומגמים שכתבו וכ"ת דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד כו' דבהכי אכתי לא ניחא לן הך דג' ארצות לביעור דמ"מ הא קידשום עולי בבל אחר כך דהא פשיטא דהך דג' ארצות לביעור לבתר דעלו מבבל קמיירי וע"ש בתוס' בזה בע"א וצ"ע הכא:

בד"ה דרך שטות אפילו בחד נמי וכ"ת דלא היה מועד לשטות רק כו' עכ"ל ופי' לדבריהם האי אפילו בחד נמי דקאמרי' היינו במלתא חדא ועשאה ג"פ דהוי ודאי מועד לאותו דבר למאי דס"ד השתא ולמאי דמסיק אימא בעל מחשבות הוא וכן אינך אפילו עשה מלתא חדא ג"פ לא הוה מועד אפילו לאותו דבר כמ"ש התוספות לקמן וק"ל:

ד.

בד"ה זכורך כו' בירושלמי בעי מאי אמר רבי יהודה באנדרוגינוס כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אלא טומטום ספק הוא ואע"ג דאנדרוגינוס נמי ספיקא הוא מטעם מקצת כו' אלא טומטום כו' אימא אשה הוה ממילא כו' וא"ת בנדה כו' אבל הכא ליכא אלא חד קרא כו' עכ"ל יש לדקדק בפי' דבריהם אם נפרש דהכי פריך אלא טומטום ספיקא וממילא הוה פטרינן ליה משום דאשה הוה ומייתי חולין לעזרה ולא איצטריך ליה קרא למעוטי וכן פירשו. התוספות פירכא (דשמעינן) [דשמעתין] בפ' ר"א דמילה ע"ש אבל א"כ מאי קשיא להו מההוא דנדה עד שהוכרחו לומר דהכא ליכא אלא חד מיעוטא וליתא לאוקמא אלא באנדרוגינוס דהא מכ"ש אי הוי נמי הכא תרי קראי ניחא טפי דפריך ל"ל ההוא קרא כלל למעוטי טומטום דממילא פטרינן ליה דלא לייתי חולין לעזרה וכ"כ התוספות בהדיא בפרק ר"א דמילה דקראי יתירא למעוטי טומטום דב' זכורך כתיבי הכא למעוטי אפילו טומטום ותלמודא פריך דל"ל אידך מיעוטא לטומטום דממילא פטרינן ליה משום דלא לייתי חולין בעזרה ונראה לפרש עוד דלא הוו גרסי בשמעתין מי איצטריך קרא למעוטי כו' אלא איצטריך קרא למעוטי ספיקא וכן נראה ממה שהביאו מפרק אלו מומין וה"פ איצטריך יתורא דקרא למעוטי ספיקא והכא דלית לן יתורא לית לן למעוטי מחד מיעוט אלא ספיקא דאנדרוגינוס מטעם מקצת זכורך ולא ספיקא דטומטום וכה"ג כתבו גם התוספות שם בפ' ר"א דמילה אמלתא דרב חסדא שם דל"ל למעוטי טומטום כיון דאיכא לאוקמי מיעוטא לאנדרוגינוס ובהכי סליקו כל דבריהם כהוגן דבהך דנדה לא פריך לא אטומטום ולא אאנדרוגינוס כיון דאיכא ב' מיעוטי והכא דאיכא חד מיעוטי לא פריך אלא אטומטום דאיכא לאוקמא מיעוטא לאנדרוגינוס ובההיא דפרק אלו מומין ובפרק דם שחיטה ובפ"ב דיומא כתבו דבכל הני ליכא רק מחדא קרא כו' ר"ל דליכא יתורא כלל רק מחדא קרא דהיינו מגופה ומש"ה פריך שפיר אפי' אאנדרוגינוס דאיצטריך יתורא דקרא למעוטי ספיקא וליכא דאיצטריך לגופיה ולפי דרך זה לא הוי צריכי למימר הכא דטומטום הוה פטרינן ליה ממילא אלא לקושטא ורווחא דמלתא קאמרי הכי אבל קשה לפי זה מאי קשיא להו ליתי על תנאי דאימא דאה"נ וקושטא הכי הוא וע"כ הנראה להגיה בתוס' א"נ במקום אלא וכצ"ל ואע"ג דאנדרוגינוס (נמי) ספיקא הוא מטעם מקצת זכורך כדאמר תלמודא אי נמי טומטום הואיל ונשים פטורות כו' עכ"ל ושני הדרכים שכתבנו הם שני דרכי התוס' הדרך הראשון של התוס' כמ"ש דפריך דהא איצטריך יתורא דקרא לטומטום וליכא אלא חד קרא למעוטי אנדרוגינוס מטעם מקצת זכורך ועד"ז כתבו וא"ת בנדה כו' ודרך השני של התוס' הוא הדרך שכתבו ג"כ בפרק ר"א דמילה דפריך הכא דלא צריך קרא למעוטי טומטום דממילא פטרינן ליה ואהא הקשו לייתי על תנאי כו' ודו"ק:

בא"ד אבל הא ק"ל דתפשוט מהכא דסמיכה בכל כחו כו' וא"ל דבכל ענין ממעט ליה קרא עכ"ל צ"ע דהא לפי דעת המקשה דפריך דלא איצטריך מיעוטא וממילא פטרינן ליה קאמרי דתפשוט דסמיכה בכל כחו וא"כ מאי קאמרי דאיכא למימר דבכל ענין ממעט ליה קרא דהא אי לא כתיב קרא קיימינן הכא וי"ל דה"ק בכל ענין ממעט קרא האשה מראיה דאפי' על תנאי לא לייתי והאי נמי אימא אשה הוא וק"ל:

ד:

בד"ה דמרבה ערל כטמא כו' אך קשה אמאי איצטריך מיעוט לעיל גבי פסח כו' אבל ליכא למימר דאי ליכא קרא אלא הערל כטמא הייתי אומר כו' עכ"ל כצ"ל:

ה.

בפרש"י בד"ה זיבורא ועקרבא מש"ה נקט הכי כו' עכ"ל כל זה הדיבור שייך לתוס' ואינו מפרש"י וכ"ה בע"י ובתוס' שלפנינו יש דילוג וק"ל:

תוס' בד"ה זה הממציא כו' שהוא דחוק ועני זוזי לעללתא לא שכיח אם היה רוצה כו' עכ"ל הד"א כצ"ל:

ה:

גמרא אע"פ שהסתרתי פני מהם בחלום כו' ופרש"י ביום ההוא קדייק כו' ע"כ העיקר חסר מן הספר ובע"י מפני קדייק וכ"ה שם אע"פ שהסתרתי פני מהם כדכתיב ודבר ה' אל משה פנים וגו' אותם הפנים אסתיר אבל בחלום אדבר בו וק"ל:

ו.

א"ל אביי [וליטעמיך] תקשי לך חנה גופה כו' מספר המאור לפ"ק דר"ה מצאתי בספר מוגה א"ל אבוה ותקשי לך חנה גופה כו' וכן נראין הדברים שרשב"ג אביו של רבינו הקדוש היה שהשיב לבנו כך ואין זה מקום ראוי לאביי שלא היה בדורו של רבינו הקדוש ולא היה משיב על דבריו עכ"ל ודו"ק:

תוס' ד"ה הראיה שתי כסף ומדרבנן כו' רק לאשם מעילה דכתיב ביה כסף כו' קחשיב דאמרינן בפ"ב דכריתות יביא אשם בסלע וכן הא דאמרינן בפרק הוציאו לו ביומא נישקיל ארבעה זוזי כו' עכ"ל וכצ"ל:

בד"ה ב"ש הא דאמרן וליכא לאקשויי כו' האי לאו מלתא היא דמבעיא ליה אמאי לא קאמרי ב"ה עולות ראיה כב"ש עכ"ל ולכאורה תשובת ב"ה דקאמרי אדרבה חגיגה עדיפא כו' ודקאמרת נילף מעצרת כו' אין זה הטעם מספיק אמאי לא קאמרי ב"ה עולות ראיה כב"ש וצ"ל דהא בהא תליא וה"ק ודאי למאי דס"ד דטעמא דב"ש עדיפא קפריך אמאי לא קאמרי כב"ש דעולת ראייה עדיפא ועולת ראייה נמי הוה כב"ש אבל למאי דקאמר דטעמא דב"ש גריעה לב"ה משום דחגיגה עדיפא כו' אית לן למימר. נמי דלא הוה עולת ראייה אלא דחגיגה הוה לפני הדיבור ולא ראייה ודו"ק:

ו:

בד"ה מי איכא מידי כו' דעיקר הפשט כתיב בגופיה אבל מעולת כו' כיון דלאו בגופיה כתיב עכ"ל אם כוונתם דבעולת תמיד שפיר קמבעיא ליה משום דהפשט כתיב בגופיה זה אינו דהפשט וניתוח לא כתיבי בעולת ראייה ולא בתמיד אלא בעולת נדבה בפרשת ויקרא ויש ליישב דה"פ דהפשט לא כתיב אלא בעולה ובעולת תמיד כתיב דמקרי עולה אבל ראייה לא כתיב כלל בגופיה דעולה הוא כדלקמן אתה אומר עולת כו' וק"ל:

בד"ה יש בשמחה שאין כו' ולא קאמר יש בשתיהן כו' דאימא אף שמחה יש לה שיעור עכ"ל כצ"ל וליכא לאקשויי מאי קשיא להו דאימא מילי דאורייתא תני [ולא דרבנן דהא לר"י לקמן למטה יש להן שיעור אף מדאורייתא] אבל אין להגיה יש בשתיהן שאין צריכין שיעור כו' אף שמחה אין לה שיעור כו' כדמסיק לקמן דאין להן שיעור מדאורייתא לא למעלה ולא למטה דהא דאין צריכין שיעור לאו חומרא דשתיהן מקרי וק"ל:

בד"ה מאי נ"מ כלומר מאי כו' ועוד דאכתי לא נתחנכו הבגדים דבעינן עלייהו הזאה ונ"מ לעבוד במלואים כו' עכ"ל וכצ"ל וקשה לתירוצם בתרא אכתי תקשי להו מאי דהוה במלואים הוה וי"ל לאלופי דורות ממשה שאם היה משה משמש בבגדי כהונה במלואים ובלא הזאת בגדים ניליף מיניה לדורות דחינוך בגדי כהונה בלא הזאה אך קשה דהא באהרן ובניו ודאי לא מספקא לך שהיו משמשין ביום ח' למלואים בר"ח ניסן בבגדי כהונה ולא היה בחינוך בגדיהן הזאה דהא הפרה לא נשרפה עד שני לניסן כדאיתא פרק הניזקין ואפשר דלאו הזאת אפר פרה קאמרי אלא משיחה בשמן המשחה וצ"ע:

בד"ה לפסוקי טעמא ולא דמי לה' מקראות כו' ולא אזלינן כו' התם לא מצי קאי רק לחד כו' עכ"ל נראה כוונתם דודאי לרב חסדא כמו בהנהו קראי דאין להן הכרע כן האי קרא אין לו הכרע כדאיתא בהדיא ביומא בפרק הוציאו לו אלא דה"ק בהאי קרא קאמרינן נ"מ לפסוקי טעמא משמע דאי ידעינן ביה טעמא דקרא בין אם הוא פיסוק או לא הוה לן הכרע אבל התם אף לפי טעמי דקרא לית בהו הכרע דהא אי נמי לא הוה בהו התם פיסוק טעמים לא ה"ל הכרע דהא לא מצי קאי אלא לחדא ולא ידעינן להי מינייהו אבל הכא אי לא הוה ביה נמי פיסוק טעמים ידעינן דאתרווייהו קאי ומיהו לפי ספרי חומשים שלנו שיש פיסוק טעמים בשאת ומחר ומשוקדים וארור וקם ודאי דידעינן בהו הכרע דהא כ"ש היא כיון דהכא דמצי קאי לתרווייהו הוה אזלינן בתר פיסוק טעמים ולא קאי אלא אחדא מכ"ש היכא דלא מצי קאי אלא אחדא כדהתם דניזל בתר פיסוק טעמים אההוא חדא לפי פיסוק הטעם ויש ליישב בדוחק דהתם כיון דאי לאו פיסוק לא ה"ל הכרע ע"י פיסוק נמי לית לן הכרע כיון דלא מצי למכתב בע"א דלהוי הכרע בלא פיסוק משא"כ הכא דבין כך ובין כך אית לן הכרע ואפשר עוד דלא הוה ידיע להו בהנהו קראי אי הוו בהו פיסוק טעמים או לא דה"נ לא הוה ידיע להו הכא ומיהו התם פי' התוס' דמשוקדים מצי קאי לתרווייהו גם דהוו ידיע להו פיסוק טעמים במשוקדים וכן נראה מלשון התוס' הכא וצ"ע:

ז.

בפרש"י בד"ה מאי הראיון ולא תני הראיה דלהוי משמע דמי עולה [כו' עכ"ל פי' דמי עולה] לחוד אלא תני הראיון דמשמע במצות ראיית פנים ומשמע נמי דמי עולה בו' דהא ר"י גופיה קאמר לעיל כסבורין אנו לומר הראיון אין לו שיעור כו' עד שבא ר' אושעיא כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה רבי יוחנן אמר ראיית פנים בעזרה כו' אבל ראיית פנים בקרבן כו' דסבירא ליה לר"י מעה כסף כו' דאורייתא כו' עכ"ל יראה דכל זה פירש לשיטת הירושלמי דלאו לענין שיעור הבאה קאמר אלא לענין דמי עולה וכמ"ש דהכי איתא בירושלמי כו' ותלמוד שלנו לא נחית להכי כו' לענין שיעור דמי עולה אלא לענין שיעור הבאה דללישנא קמא כו' דהשתא לר"י דמצינן למימר שפיר לענין דמי עולה דאין לו שיעור אף למטה וכמ"ש בס"ד ולא דמי האי יש לו שיעור לההיא דירושלמי כו' אבל מ"ש כאן ללישנא קמא ור"ל אמר דמתני' נמי בראיית פנים בקרבן דמחייב להביא ומ"מ צ"ל דס"ל כרבי אושעיא דפי' כו' הוא אינו מדוקדק כיון דלא דמי האי יש לו שיעור דלענין הבאה ליש לו שיעור לענין דמי עולה לרבי יוחנן ה"נ מצינן למימר לר"ל ומצי שפיר סבר אף דלענין הבאה אין לו שיעור לענין דמי עולה יש לו שיעור אף למטה ואולי שכתבו כן הכא לפי מה שכתבו בם"ד דאם נבא להשוותם יחד כו' והא בהא תליא לרבי יוחנן ה"נ אית לן למימר לר"ל דאין לו שיעור לענין הבאה ואין לו נמי שיעור לענין דמי עולה:

ז:

בד"ה מביאין שלמים כו' שלא לסמוך בי"ט והלל אומר לסמוך כו' עכ"ל וכצ"ל:

בד"ה עולות ונדרים כו' השוחט עולות נדבה בי"ט כו' והתם כי פריך על עולא כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל מדתנא הכא עולות נדרים ונדבות אין קריבין הא נדרים ונדבות דשלמים קריבין ה"מ לאקשויי לעולא:

ח.

תד"ה אמאי דבר שבחובה הוא אומר הר"א ה"ה דה"מ להקשות כו' ומשני כדי נסבא וה"ה דמצי למיפרך עולה היא ולישני כו' עכ"ל כצ"ל כל זה הדיבור לא שייך כאן דבחגיגה קיימינן דנאכלת והוא שייך לעיל בשמעתין דקפריך נמי הכי אלא עולות במועד כו' אמאי דבר שבחובה כו':

בד"ה משום סקרתא הקשה הר"א כו' נדרים ונדבות נמי ליקדשן כיון דנפיק משום כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ושמחת בחגך לרבות כו' מדהדר [כתבי'] הכא כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דגבי עצרת כתיב ושמחת ומיניה גמר שמחה לפסח ולחג ומדהדר לכתוב שוב שנית ושמחת גבי חג דרשינן כל מיני שמחות:

ח:

גמרא מאי אכילה ראשונה שיעור דמי כו' דליכא שהות ביום ואלא דלית ליה אוכלין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מי שחגיגה באה כו' וגם בהתודה מדכר ג"ש דשלמים עכ"ל ר"ל דבפרק התודה הוזכרה נמי הך ג"ש דשם שם ממעשר לגבי שלמים דבאין מן המעשר:

בא"ד הקשה הר"א לילף שמחה מהר עיבל כו' ועוד אמאי לא כו' ותירץ דודאי ילפינן כו' עכ"ל קושיא ב' ודאי מתרצא אבל ראשונה לא מתרצא דהא לא ממעטין עופות ומנחות מדכתיב זבח בהר עיבל אלא מושמחת בחגך ועיין בתוס' פרק ע"פ:

בד"ה חוזר ומקריב כו' וחגותם אותו חג והוא חוגג כו' אתמר נמי אמר רבי שמן כו' עכ"ל וכצ"ל והד"א:

ט.

בד"ה זה הבא על הערוה כו' רוצח וגזלן כו' עכ"ל גזל בכדי נקטו דהא בלאו האי טעמא קאמרינן במתני' דמעוות יוכל לתקון הוא ואולי בגוזל הרבים קאמרי דאין לו תקנה שלימה כדאיתא פרק הגוזל:

בד"ה כיון דלא חזי בראשון כו' ומיהו כיון דהשתא לאו בר חיובא כו' עכ"ל ר"ל דמה"ט כיון דהשתא לאו בר חיובא לא מצי מייתי כו' אפי' לר"י דאית ליה תשלומין דראשון ומש"ה לא מצי למימר דאיכא בינייהו בכה"ג:

בד"ה נטמא ביום מביא גבי נזיר שנטמא קאי דע"כ לא פליגי רבי ור' יוסי ב"י כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דר"י ב"י דאית ליה בכריתות דנזירות דטהרה מיום ז' הוא לא פליג בהך מלתא לגבי הבאת קרבן אחר דאינו אלא מיום ח' ומתני' דמביא קרבן אחד על טומאות הרבה אתיא כר' יוסי ב"י ודו"ק:

ט:

בפרש"י בד"ה ומי אר"י אין לילה כו' מביא קרבן על טומאה שניה זו לבד מן הקרבן שיביא על הראשונה ויביא ב' קרבנות כו' ולא ראה השניה כו' וכי הדר חזי אינך מצטרפא בהדייהו ה"נ אע"פ כו' עכ"ל כצ"ל:

י.

תוספות בד"ה דלמא כר"י משמע דחשיב ליה פרכא מה שמצריך כו' קיימו למעלה מה שקבלו למטה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה לאפוקי מדשמואל כו' מוקי לקדשים שהביאו בעזרה הוא דכתיב כו' עכ"ל וכצ"ל:

י:

גמרא ה"א ההוא לעשה כתב רחמנא האי ללאו כו' ר"ל דכל השנה אינו אלא עשה ובזמן החג נמי ללאו הא דקאמר לעבור עליו בב' לאוין היינו נמי בזמן החג דהא חג כתיב:

תוס' בד"ה ולא ילין כו' ואע"ג דמוקמינן כו' בחגיגה שנאכלת כו' ועוד דבשר כתיב כו' עכ"ל ר"ל דלא מוקמינן התם בפסול לינת קרבן חוץ למזבח שהוא ליום ולילה אחד כדקאמר הכא אלא מוקמינן ליה התם בלינת בשר הנאכל מן החגיגה ולב' ימים ולילה א' ואהא תירצו דתרתי ש"מ דהך דרשה דהתם ודאי משמע דבשר כתיב דמשמע הנאכל והך דהכא נמי נפקא מדכתיב ביום הראשון לבוקר דהיינו לינת לילה אחד לקרבן חוץ למזבח וליכא לאקשויי למאי דקאמרינן ודלמא לעבור עליו בב' לאוין וליכא חגיגה כלל היאך מוקמינן ליה לקרא התם בחגיגה מדכתיב בשר די"ל דודאי למאי דבעינן למימר דליכא חגיגה כלל הוה מוקמינן דרשה דפסחים בבשר הנאכל אנדרים ונדבות של שלמים הבאים בחג ולמסקנא דהכא דאיכא חגיגה ניחא לן טפי לאוקמי בחגיגה גופה כדאמר התם וק"ל:

בד"ה ויחוגו לי במדבר לא ילין חלב חגי אתא ללמד על ג"ש כו' עכ"ל אין זה מדוקדק לכאורה דלגבי קרבן מדבר ויחוגו גופיה אתא ללמד על ג"ש דמיירי בחגיגה ולא בשאר קרבנות וכ"כ התוס' גופייהו לעיל דאלשון ויחוגו קסמיך דאי ממדבר הוה אמינא עולה כו' ואפשר משום דלענין קרבן רגל קיימינן הכא נקטו קרא דחלב חגי דמיירי בקרבן חגיגה ברגל ומה"ט נקט ליה רש"י:

בד"ה משקל שקלה כו' וי"ל דהכא מיירי שמתכוון להוציא מרשות הקדש [עכ"ל פי' והוה] כאילו היה לו טובת הנאה מזה ודו"ק:

יא.

בד"ה לא נצרכה אלא לכדר' כו' ור"י דאמר חייבי כו' עין כו' לא פליג כו' עכ"ל מלתא דר"י בפרק אלו נערות:

בד"ה אמה על אמה כו' אמתא באמתא עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה ברום ג' אמות כו':

בד"ה ברום ג' אמות כו' והא דנקט ד' אמות משום עובי צידי הארון כו' היינו שיכול להגביה כו' עכ"ל לעובי צידי הארון ודאי דלא הוו צריכי אמה אלא עם הצואר וראש קאמרי וכ"ה בתוספות פרק המצניע וכן בהך דיכול להגביה היינו עם צואר וראש ע"ש בתוס' ודו"ק:

בא"ד איש בשלש אמות והרביעית וחמישית אויר מגולה עכ"ל אבל בנוסחא שלפנינו בפיוט סליחה והרביעית אויר מגולה ולא כתוב בה והחמישית מיהו אפשר לפרש כך הרביעית אויר מגולה מכל צד של כל אחד דה"ל ה' אמות לכל אחד אבל לפ"ז לא ה"ל מקום בעץ חמשים לתלות גם המן ובקרא מפורש שנתלה ג"כ בעץ החמשים והתוספות פרק המצניע ובפרק המוכר פירות הביאו ראיה מן התרגום פרשנדתא אצטליב על תלת אמין כו' המן אצטליב כו' ואם נפרש הנוסחא בסליחה שלפנינו שלא היה מגולה אלא הרביעית דהשתא ה"ל מ' אמות לי' בני המן ובי' הנותרים נתלה המן והנותר אפשר שהיה נעוץ בארץ והיה אויר מגולה למעלה כעין שיטת התרגום אבל הנוסחא בסליחה שהיה לפני התוס' צ"ע: