מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית יז א

שלמה בובר
מדרש תנחומא
הקדום והישן מיוחס לרבי תנחומא ברבי אבא על חמשת חומשי תורה
→בראשית טו א	בראשית יח א←

[כ] ויהי אברם בן תשעים שנה (בראשית יז, א). ילמדנו רבינו, מהו שיהא אדם מותר לרפאות בשבת? כך שנו רבותינו: ספק נפשות דוחה את השבת. ואם ספק מתרפא ספק אין מתרפא, אין דוחין^[1]; אבל בשביל המילה דוחין את השבת. אמר ר׳ יוסי: בא וראה כמה חביבה מילה לפני הקב״ה.

כשאמר לאברהם שימול, היה קשה עליו, אמר: אם אני מל עכשיו אני חסר אבר אחד. א״ל הקב״ה: עד שלא תימול [שמך אברם] וחשבון אותיותיו רמ״ג, ואבריו של אדם רמ״ח אברים, הרי אתה חסר ה׳ אברים, וכשתמול אתה שלם. אמר לפניו: רבונו של עולם, היאך? א״ל: לא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם (בראשית יז, ה), ואתה נעשה שלם:

[כא] ויהי אברם. זהו שאמר הכתוב: "כענבים במדבר מצאתי (את אבותיכם) [ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם]" (הושע ט, י). מדבר בישראל, בשעה שעמדו על הר סיני נמשלו כענבים, מה ענבים נאות מבחוץ וכאורות מבפנים, כך היו ישראל, בשעה שעמדו על הר סיני וענו נעשה ונשמע, הרי בפיהם, אבל לבם לא היה נכון, שכך אמר דוד: "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו" (תהלים עח, לו -לז), הוי כענבים במדבר. מה הענבים יש בהם מאכל ומשתה, כך ישראל יש בהן בני תורה, ויש בהן בני מעשים. דבר אחר: מה הענבים הללו החרצנים מבפנים, כך היו ישראל, שנאמר: "והאספסוף אשר בקרבו "וגו׳ (במדבר יא, ד). דבר אחר: כענבים במדבר, ולמה מדבר ולא ישוב? אלא אדם כשהוא מהלך במדבר, נותנין לו לאכול, מבקש לשתות; נותנין לו לשתות, מבקש לאכול. אבל אם נתנו לו ענבים, הוא אוכלן ואינו מבקש מאומה, לפי שיש בהם אכילה ושתיה:

(דבר אחר: כענבים במדבר) [כביכורה בתאנה]. משל את האבות בתאנה, מה התאנה הזו יש בהן כמה גרנות, כך אבות העולם היו בהן כמה מעשים טובים.

דבר אחר: כבכורה בתאנה, מה התאנה הזו אין בה פסולת של כלום, שכל האוכלים [יש בהן פסולת] ואדם משליך מהן, אבל התאנה אין אדם משליך ממנה כלום, כך אמר הקב״ה לאברהם: שלם אתה ואין בך חסר של פסול, אלא הערלה, הסר אותה והיה תמים, שנאמר: התהלך לפני והיה תמים:

[כב] דבר אחר: ויהי אברם בן תשעים שנה. זהו שאמר הכתוב: "יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך" וגו׳ "חגור חרבך על ירך גבור" וגו׳ (תהלים מה, ג -ד). על מי אמרו בני קרח המזמור הזה? על אברהם; יפיפית מבניו של אדם הראשון. ומי היו בניו? שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למך נח, ומבניו של נח נקראו בני אדם, שנאמר: "ואת המגדל אשר בנו בני האדם" (בראשית יא, ה). הוצק חן בשפתותיך מהו? בשעה שנשבעת למלך סדום, שנאמר: "ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון וגו׳ אם מחוט" (בראשית יד, כב -כג). מהו חן בשפתותיך? בשעה שהיתה מֵשׂיח כך, יוצק חן. ומה שכרו? שכך אמר לו הקב״ה: הניח לי כל מה שעשית וכל מה שנשתבחת; ירדת לכבשן האש, ונתנסית נסיונות הרבה על שמי, עמדת ורדפת את המלכים, ונשתבחת בעולם בכל מה שעשית. מכאן ואילך, מבקש אתה להודיע גבורתי? חגור חרבך, תן המילה בין יריכותיך. באותה שעה הודך והדרך בעולם, ואימתי? ויהי אברם וגו׳ ואתנה בריתי וגו׳:

[כג] "ואתנה בריתי ביני ובינך" (בראשית יז, ב). זהו שאמר הכתוב: "סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם" (תהלים כה, יד), ואיזה סודו של הקב״ה? זה מילה, שלא גילה הקב״ה מסטירין של מילה אלא לאברהם, שנאמר: סוד ה׳ ליראיו. מהו סוד? שנותיו של אדם, ס׳ ששים, ו׳ ששה, ד׳ ארבעה, הרי שבעים שנה. אמר הקב״ה: הרי אני מעמיד ממך שבעים נפש, שנאמר: "בשבעים נפש" (דברים י, כב), ומעמיד מהם שבעים זקנים, שנאמר: "שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא, טז), ומעמיד משה שהוגה את התורה בשבעים לשון, שנאמר: "ה׳ אלהינו דבר אלינו בחורב" (דברים א, ו). לכך נאמר: סוד ה׳ ליראיו.

אמר לו: דיו לעבד להיות שוה לקונו. משל למלך שהיה לו אוהב, והיה עשיר יותר מדאי. אמר המלך: מה אתן לאוהבי? כסף וזהב עבדים ושפחות ובהמה? יש לו, אלא הריני חוגרו זייני. כך אמר הקב״ה: מה אתן לך? כסף וזהב עבדים ושפחות ובהמה? כבר נתתי לך, שנאמר: "ואברם כבד מאד" (בראשית יג, ב). אלא מה אתן לך? דייך שתהא כמוני, שנאמר: ואתנה בריתי ביני ובינך, ויפל אברהם על פניו וגו׳, אני הנה בריתי אתך (בראשית יז, ג -ד). הוי סוד ה׳ ליראיו:

[כד] דבר אחר: ויהי אברם בן תשעים שנה. אמר לו הקב״ה: משבראתי את עולמי הייתי מתגלגל בעשרים דור, עד שתבא ותיטול את המילה, ועכשיו אם אין אתה מקבל, דיי לעולם עד כאן, ואני מחזירו לתהו ובהו, ואין צריך לי עוד לעולם. לכך אמר: "אני אל שדי" (בראשית יז, א), דיי העולם; ואם אתה מקבל עליך, דיי לעולם אני ואתה:

ואתנה בריתי ביני וביניך. אמר לו אברם: ומי ימול אותי? אמר לו: אתה לעצמך. נטל אברהם את החרב ואחז בערלתו, והיה מתירא, לפי שהיה זקן והיה מרחת. אמר לפניו: רבונו של עולם, זקן אני. מה עשה הקב״ה כביכול? שלח ידו ואחז עמו, והיה אברהם חותך עד שמל. כך עזרא משבח ואומר: "אתה הוא ה׳ לבדך וגו׳ ומצאת את לבבו נאמן לפניך" (נחמיה ט, ו -ח), "וכרות לו הברית" אין כתיב כאן, אלא "וכרות עמו הברית". וכתיב בסוף הפסוק: "ותקם את דבריך כי צדיק אתה" (שם):

דבר אחר: למה מל בן תשעים ותשע? ללמד לגרים, שאם בקש גר להתגייר, שלא יאמר: זקן אני, מעכשיו איני מתגייר; ילמד מאברהם, שמל בן תשעים ותשע שנה:

[כה] "ויאמר אליו אני אל שדי" (בראשית יז, א). דיה הערלה, עד עכשיו היתה הערלה נוהגת, אבל המילה היתה נצפנת, דיו לעולם שאני אלהיו:

דבר אחר: אני אל שדי, אמר ר׳ אבהו: כיון שברא הקב״ה את עולמו, ברא את השמים ואת הארץ, ואמר להם שיהיו נמתחים והולכים, שנאמר: "וימתחם כאהל לשבת" (ישעיהו מ, כב); אילולי שאמר להם די, היו נמתחים והולכים עד שיחיו המתים. אמר לו הקב״ה לאברהם: אני הוא שאמרתי לעולמי די, כך אומר לערלה די:

התהלך לפני (בראשית יז, א). עד שלא מל לא אמר התהלך לפני, למה? שהיה ערל; משמל אמר: התהלך לפני. עד שלא מל לא היה שלם, משמל נעשה שלם:

[כו] כתיב בנח: "את האלהים התהלך נח" (בראשית ו, ט), וכתיב באברהם: התהלך לפני. מי שהוא קורא סבור שהיה נח גדול מאברהם, ואינו כן. ר׳ יוחנן וריש לקיש; ר׳ יוחנן אמר: משל למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן; הקטן – היה אוחז בו כדי שלא יפול, והגדול היה הולך לפניו. כך כתיב בנח: את האלהים התהלך נח, שלא ישתקע בדור המבול; אבל אברהם, שהיה יחידו של עולם והיה צדיק, אמר לו הקב״ה: התהלך לפני והיה תמים. אמר ריש לקיש: משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב, והיה משוקע בטיט, ואחז בידו והעלה אותו מן הטיט. כך נח היה משוקע בטיט; ראהו הקב״ה, נתן לו יד והעלהו מן הטיט. ואברהם למה היה דומה? למלך שהיה מהלך בחשיכה, בא אוהבו וראה אותו והאיר לו, אמר לו המלך: עד שאתה מאיר לי, בא והלך לפני. כך [בימי] אברהם, היו כל העולם רשעים והוא צדיק; אמר לו הקב״ה: עד שאתה מאיר במזרח, התהלך לפני:

בנח כתיב: את האלהים התהלך נח, וכתיב באבות העולם: "האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו" (בראשית מח, טו). אמר ר׳ יוחנן: למה היו האבות דומין לפני הקב״ה? לרועה שהוא מהלך וצאנו מהלכת לפניו. אמר לו ריש לקיש: עד עכשיו הצאן היו צריכים לרועה; אלא למה היו האבות דומין לפני הקב״ה? לנשיא, שהוא מהלך וזקניו מהלכין לפניו, והזקנים מודיעין כבודו של נשיא. כך היו אבות העולם הולכים לפניו, שנאמר: אשר התהלכו אבותי לפניו. הוי התהלך לפני והיה תמים:

[כז] ואתנה בריתי ביני ובינך (בראשית יז, ב). אמר ר׳ חנינא בן פזי: לא היה יודע אברהם מהיכן לימול, רמז לו הקב״ה ואמר מהיכן לימול; וארבה אותך, ממקום שאתה פרה ורבה. בר קפרא אומר: קל וחומר דרש אברהם; ומה אילנות, מהיכן חייבין בערלה? ממקום שהן עושין פרי, אף אני, ממקום שאני עושה פרי אני צריך לימול:

ויפל אברהם על פניו (בראשית יז, ג), עד שלא מל היה נופל, משמל לא נפל. והרשעים אינן יורדין לגיהנם אלא בשביל הערלה, שנאמר: "לכן הרחיבה שאול נפשה" וגו׳ (ישעיהו ה, יד); אבל לעולם הבא הקב״ה מציל את ישראל מגיהנם בזכות המילה, שנאמר: "לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים" (משלי לא, כא): חסלת לך לך

הערות

1. מ"ואם ספק" ליתא באחד מכתה"י, אלא הגירסא "מילה ורפואתו דוחה את השבת". בובר.