פתיחת התפריט הראשי

סעיף בעריכה


(א) לא יקבלנו:    ואם קבלו אסור בהנאה עיין סי' תס"ז ס"י:


(ב) לא יהא ניכר:    ואז אפי' הניח העכו"ם בבית ישראל בי"ט ראשון שרי (רשב"א סי' קע"ח) ועיין סי' ת"מ:

סעיף געריכה


(ג) אסור בהנאה:    דקנסוהו הואיל ועבר על בל יראה עיין סי' תמ"ז סי"ב:


(ד) שמחוץ לבית:    פי' גם החמץ יוציא חוץ לבית דאם ישאר בביתו יהא נראה כמקבל בפקדון חמצו של עכו"ם אבל מדינא שרי כיון דאין הישראל חייב באחריות אבל אם כשיאבד החמץ יצטרך הישראל להחזיר דמי המכירה לעכו"ם אסור ואם יש לו חמץ הרבה וא"א להוציאו חוץ לבית ימכור לו גם החדר אלא כיון דקי"ל דעכו"ם אינו קונה קרקע בכסף אלא עם השטר יתנה עמו בתחלת המקח שמקנה לו בכסף לחוד כמ"ש בחושן משפט סי' קצ"ד וסי' ר"ז וצריך למסור לו המפתח שיכול ליכנוס שם דאל"כ ה"ל כהערמה בעלמא (ב"ח) עיין סי' ת"ן ס"ה וע' בשל"ה:

והמ"ב סי' נ"ט כ' דצריך להקנות לו בכסף ובמשיכ' או בהקנאת מקום כמ"ש ביורה דעה סי' ש"ך אבל בדיעבד קנה בכסף לחוד משום דרוב הפוסקים ס"ל כר"ש וכ"מ בחושן משפט סי' קצ"ד ועוד כיון שהחמץ אינו ברשותו אלא שהתורה אוקמה ברשותו בגילוי דעת' סגי כמ"ש בב"י סי' תל"ה עכ"ל ומשמע שם דאפי' לא מסר לו המפתח שרי בדיעבד ובסי' צ"ז כ' דאם הקנה לו במשיכה לחוד בלא כסף קני ואם העכו"ם שלח שלוחו ומשך קני ג"כ אף על גב דאין שליחות לעכו"ם ה"מ עכו"ם לישראל או איפכא אבל עכו"ם לעכו"ם עושה שליח וצ"ע דבירושלמי רפ"ו דדמאי איתא דאין עכו"ם עושה שליח לעכו"ם חבירו ע"ש וכ"מ פשטא דתלמוד' רפ"ב דקדושין לכן אין להקל בזה, וכל דבר שנהגו הסוחרים לקנו' בו כגון רושם או מפתח או שנתן כפו לחברו או פשוט קונה ג"כ כאן וכ"ש הקנין שבין עכו"ם לישראל דבדיניה' פשוט הוא שכיון שלקח הסחורה לבית גם נתן מקצת דמים שהמקח קיים (מ"ב סי' הנ"ל):

מ"ש המשאת בנימין דאזלי' בתר דיניהם וכו', ק"ק דאמרי' בבכורות רפ"ד עכו"ם שנתן מעות לישראל בדיניהן קנה כו' מאי בדיניהן בדיניהן שפסקה להן תורה משמע דדיני עכו"ם לא מהני וכ"מ בע"א דף ע"א בתוס' וכ"מ ביורה דעה סי' ש"כ דאזלי' בתר דין תורה ולא בתר דיניהם אין ראיה ממ"ש סי' תמ"א לענין אסמכתא דהתם שאני כיון דבדיניהם לא הוי אסמכת' גמר ומקני אבל הקנין בעי' דין תורה, ומיהו צריך שיאמר הריני מוכר לך החמץ דלא כההמון שאומרים הריני מוכר לך המפתח דזה אינו כלום ואפילו בדיעבד אסור החמץ שהרי לא מכרו כלל ובסי' מ"ג כ' שאם קנה ישראל אחר החמץ מן העכו"ם אחר הפסח צריך להחזיר לבעלים וא"צ הבעל להחזיר לו דמיו אם נתן להעכו"ם יותר מן הראוי ע"כ והטעם דאמרי' אדעתא דעכו"ם אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקרי' אבל אם העכו"ם אינו רוצה להחזירו לו אסור לתבוע אותו בדיניהם:


(ה) לא מהני:    אף על גב דבכ"מ הוי מתנה כדאיתא פ"ק דקידושין ובסוכ' פ"ג משום חומרא דחמץ לא מהני וחומרא יתירה הוא והבו דלא לוסיף עליה לדמות לה מלתא אחריתי (ת"ה והג"מ פ"ו משבת) ורדב"ז ח"א סי' ק"מ כתב הטעם דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון ואם נתקיים התנאי אף על פי שנמצא שלמפרע היה החמץ של העכו"ם מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר ע"כ (כ"ה) ול"ד למ"ש סימן תמ"א בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו ואמר אם לא אפרע לך בר"ח אייר יהיה מעכשיו שלך דמותר די"ל דהתם כמש"ל דכיון שמחוסר ממון לא אמרי' הואיל כמש"ל בשם הר"ן אבל הכא אמרי' הואיל ואלו לא קיים התנאי היה עובר עליו השתא נמי עובר עליו מיהו נ"ל דאין לדמותו כלל להואיל דדוקא דבר שביד ישראל אמרי' הואיל כגון הואיל ובידו לפדותו דה"ל כדידיה וה"ה גבי חלה ע' בגמ' אבל הכא אי בעי העכו"ם מקיים התנאי והוי מתנתו מתנה אם כן אין החמץ ברשות ישראל בפסח ומ"ש דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון לא משמע כן גבי משכון בסימן תמ"א וע' בחושן משפט סי' רמ"א ונ"ל דאפי' לפי דברי רדב"ז דוקא כשתולה המתנה בחזרה שאמר הריני נותן לך ע"מ שתחזירוהו לי דנמצא שאם לא יחזירוהו לו לא הוי מתנתו מתנה אבל אם אמר הריני נותן לך ותחזירנה לי נמצא שאין המתנה תלוי בחזרה שאף אם לא יחזירנו לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא אם לא משום חומרא דחמץ:

סעיף דעריכה


(ו) שמא אצטרך:    והטור כ' שרשאי לומ' לו קח במאתים ואקחנו ממך אחר הפסח ע"ש:


(ז) ה"ז עובר בבל יראה:    דהמפקיד חמצו ביד עכו"ם עובר כמ"ש ססי' ת"מ (מ"מ) וצ"ל דמיירי שהישראל תלה התנאי בעצמו כגון שהתנה שאם הישראל יהיה לו מעות יחזירם לו דכה"ג לא הוי מכירה כלל כמ"ש בחושן משפט סי' ר"ז ע"ש וגרע ממשכון דבמשכון א"ל אם לא אפדנו קודם ר"ח אייר יהיה שלך מעכשיו אבל הכא לעול' הרשו' בידו לפדותו א"נ שתלה הישראל המכירה בתנאי כגון שא"ל אם תעשה לי דבר פלוני החמץ שלך נמצא דכל זמן שלא נתקיים התנאי לא הוי מכירתו מכירה אבל אם אמר הריני נותן לך מעכשיו על מנת להחזיר או על מנת שתעשה דבר פלוני הרי זה מכירה גמורה כמ"ש בחושן משפט סימן רי"ב ס"ד ובאבן העזר סי' כ"ח ס"כ ע"ש רק משום חומרא דחמץ אסור כמש"ל בס"ג:

סעיף העריכה


(ח) אף על פי שביטלו:    אף על גב דלא עבר מן התורה מ"מ חיישינן שיערים לו' שביטלו אף על פי שלא בטלו (טור) ועיין סי' סי' תמ"ז וה"ה המפקיר חמצו כ"כ הרא"ש והפוסקים בשם הירוש' דלא כע"ש שלא ע"ש:

כתוב ר"ש הלוי סי' י"ב מי שבא בספינה היה נראה להתיר להפקיר כל חמצו ולחזור ולזכות בו אחר פסח ולמכרו אבל לא לאוכלו משום דזה הוא מלתא דלא שכיחא ומפני חומרא דחמץ לא מלאני לבי לעשות מעשה (כ"ה) ופשוט דאפי' אין החמץ אצלו יכול למכור לעכו"ם החמץ בא' מדרכי הקניה הנ"ל ואז קנה העכו"ם החמץ בכ"מ שהוא וע' לעיל סי' רמ"ו ס"ג:

סעיף ועריכה


(ט) של הפקר:    דמהנה הוא כשנותן לבהמה עמ"ש סי' תמ"ה:

סעיף זעריכה


(י) אם הוא יודע:    משמע בספק לא חיישינן ע"ש: