פתיחת התפריט הראשי

מגן אברהם על אורח חיים רפב

סעיף אעריכה

ביום השבת שחרית בפתיחת הארון יאמר בריך שמיה כמ"ש בזהר ויקהל [כתבים], כתב הזוהר פ' ויקהל ע' שס"ט אסור למאן דקרי באוריית' למיפסק בפרשתא או אפי' מלה חדא אלא באתר דפסק משה פרשת' לעמא לאשלמ' יפסיק ולא יפסוק מילין דשבתא אחרא בשבתא דא וכו' נ"ל דכונתו דאם בא לסיים הסדרא שלא במקומה המיוחד אסור אבל איש א' מותר להפסיק אפי' במקום שלא פסק פ' בתורה דכולהו ז' גברי כחד חשיבי דהא בזמן התלמוד הראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה תדע דהא פ' ויצא ופ' מקץ אין בה פ' כלל בתורה והאיך יקראו ז' גברי אלא ודאי כדאמרן וכ"מ בברכות ספ"ק דאמר' כל פ' דלא פסקה משה באורייתא לא פסקינן ע"ש וקאי שם שאם רוצה לקרות הפסוק ולא יותר ומ"מ צ"ע דקורין בב' וה' ומפסיקין אפילו בפ' דלא פסקי' משה וצ"ע ועוד דהא במקדש היו מחלקין פ' האזינו כמ"ש סימן תכ"ח ס"ה וצ"ל כיון שדעתו להשלימו למחר שרי וע"ש בזוהר ע' ש"ע בענין ב' וה' וגם צ"ע דהא דמגיל' ד' כ"ט איתא במערבא מסקי לאורייתא בג' שנים ש"מ שהיו מחלקין הסדרות עמ"ש סימן ל"ב סל"ב ומה שאומרים פסוקים בתפלה י"ל כיון דקור' אותם דרך תחנה ובקשה שרי כמ"ש סי' מ"ט בטור ע"ש ועמ"ש סי' תכ"ב ס"ד:


(א) ואם רצה להוסיף:    ומשמע בכל הפוסקים שאפילו האידנא שכולן מברכין מותר להוסיף שהרי גם בזמן התלמוד היה כל אחד מברך ואפ"ה כתבו כל הפוסקי' שמותר להוסיף כנ"ל דלא כע"ש, והרשב"ץ כתב דעכשיו דכלן מברכין אין להוסיף משום ברכ' שא"צ וכן ראוי לנהוג אם לא במקום חתונה או ברית [כ"ה]:


(ב) דבי"ט אין להוסיף:    אבל כשחל בשבת לכ"ע מותר להוסיף [לבוש] ושמעתי שקצת גדולים הורו שלא להוסיף ביה"כ אפי' כשחל בשבת משום שראשי הפרשיות מכוונים שמסיימים במילי דכפרה לכן טוב שלא לשנותם:

סעיף בעריכה

(ג) אין בכך כלום:    ומ"מ אינו עולה למנין ז' כמ"ש סוף סי' קל"ז והע"ש לא דק:


(ד) חוץ מבש"ת:    ואפי' בחתונה או כשיש חיובים הרבה לא נהגו להקל וכתוב במ"ב ראיתי מקילים גם בחתונה:

סעיף געריכה

(ה) למנין ז':    אבל לא למנין שלשה [ע"ש]:


(ו) וקטן:    אבל להיות הוא מקרא אינו יכול עד שיביא ב' שערו' (ר"מ מלונדרש בתשו' ב"י סימן מ"ג) אם אין שם כהן אלא קטן קוראין אותו אבל בלוי אני מסופק אם יקראו לכהן פעמים [רי"ט סי' קמ"ה] ורדב"ז כ' דאין קורין לכהן קטן למנין ג' אבל קורין למנין ז' (כ"ה סי' קל"ה) ול"נ דמ"ע דוקדשתו לא נאמר על כהן קטן דהא כתיב כי את לחם אלהיך הוא מקריב וקטן לאו בר עבודה הוא והאידנא לא נהיגי לקרות קטן אלא למפטיר, ומצאתי בריב"ש סי' שכ"א בשם רש"י דמ"ש בגמר' הכל עולין וכו' היינו דוקא למפטיר וכ"מ בהג"מ גבי עבדים כנענים ובב"י סוף סי' קל"ה בשם הרוקח ומיהו משמע דלאחר שנשלם מנין הקרואים מותר לקרותו ואין נוהגין כן, משמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה ואף על פי שנתקנה משום ת"ת ונשים אינן חייבות בת"ת מ"מ מצוה לשמוע כמו מצות הקהל שהנשים והטף חייבים בה עיין סי' קמ"ו, ומיהו י"ל דאף על פי שאינן חייבות עולות למנין וכ"כ התוספות סוף ר"ה אבל במ"ס פי"ח כתוב הנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים ומצוה לתרגם להם שיבינו עכ"ל וכאן נהגו הנשים לצאת חוצה:


(ז) אמו מישראל:    דאז ה"ל ישראל מעליא:


(ח) בראש מגולה:    זה קאי אקטן וכ"כ בד"מ דאלו גדול בלא"ה אסור כמ"ש סוף סי' ב' ועיין סי' קנ"א ס"ו, ומיהו י"ל דדוקא לילך אסור אבל לעמוד ולישב שרי וכ"מ ביומא ד' כ"ה וע"ש בתוספות ד"ה והא בעינן:

סעיף דעריכה

(ט) נוהגין:    מה שנהגו למכור ששי בפ"ע יש קצת סמך מהזוהר שלח לך עמוד שי"ב:


(י) וכן נוהגין בי"ט:    מפני שי"א שמותר להוסיף:


(יא) המפטיר קורא באחרונה:    וי"א שהשביעי קורא למפטיר עב"י:


(יב) בד' פרשיות:    וכ"פ ב"ח דלא כרש"ל וראיתי נוהגין שאין קטן מפטיר במרכבה ביום א' של שבועו' ולא בז' של פסח ומט"מ כתב שאין להפטיר בשבת שובה ונ"ל דכ"ז בקטן שהגיע לחינוך שיודע לחתך האותיות בטוב ודלא כאותם שמניחים קטנים הרבה לומר ההפטרה:


(יג) ואומרים קדיש קודם:    היינו בשבת אבל בחול שהמפטיר ממנין אומרים קדיש אחר המפטיר דא"א קדיש עד שנשלם המנין ויש מנהגים אחרים בענינים אלו עיין בריב"ש ולכן אין לשנות שום מנהג:

סעיף העריכה

(יד) אם לא נמצא וכו':    וה"ה בשבת של חזון ואפי' נמצא מי שיודע להפטי' רק שלא ידע לקונן כנהוג דינא הכי כ"מ בריב"ש שם, ומ"כ אפי' יש אחרים היודעים לקונן רשאי הרב לומר כיון שדרך הרב לעולם לאומרו מותר לכתחלה לעלות שלישי ומפטיר ולי נראה דלא יעלה לשלישי כמ"ש רמ"א עיין סוף סי' קמ"ד:


(טו) צריך לחזור ולקרות:    מדסתם משמע דאפי' השביעי רוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות כיון שהפסיקו בקדיש הנכנסים לא ידעו שזה קרא בתורה ואיכא בזיון לתורה כדאמרי' בסוטה ד' ל"ט דהמפטיר צריך שיקרא בתורה תחלה, אם קראוהו בבה"כ אחרת ונזדמנה לו אותה הפ' צריך לחזור ולברך (מ"כ):


(טז) יפטיר מי שעלה לז':    ואל יאמר קדיש אחריו כ"כ בד"מ ומ"מ נ"ל דיאמר קדיש אחר ההפטרה דהא הקדיש קאי על קריא' התור' וההפטרה לא חשיבי הפסק דשייכי לקריאה כמ"ש בהג"מנ ועמ"ש סי' רצ"ב עמ"ש סי' קל"ה ס"ב דכשיש ב' סדרות קורין חד גברא מסוף סדרה ראשונה לתחל' סדרה שניה וכן המנהג פשוט דלא כלבוש: יש נוהגין ביום שמוציאין ב' ס"ת לקרות ו' בס"ת א' ובספר ב' א' והמפטיר חוזר וקורא בראשונה וטעות היא [רשב"ם סימן י"ב כ"ה תכ"ה] עיין סוף סי' תקמ"ד:

סעיף ועריכה

(יז) אם טעה ש"ץ כו':    עיין סוף סי' קל"ז והע"ש לא ע"ש ועיין סוף סי' תרפ"ד:

סעיף זעריכה

(יח) ודילג פסוק א':    נ"ל דה"ה תיבה א' אלא שדברו בהווה עיין סי' ס"ד:

הנהגת חיוביםעריכה

הנהגת חיובים מספר הלבוש עם מעט נופח משלי:

בפוזנא התוקע והמתפלל מוסף בר"ה ויה"כ חיובים ובקצת מקומות אין נוהגין כן עיין עוד סי' תקפ"ד, אבי הבן בשבת שקודם המילה והמוהל והסנדק [ויש לדקדק מלשונו שאם הילד חלוש שאין יכולין למולו בשבוע זו אינו חיוב אלא בשבת שקודם המילה], ומכל מקום נ"ל דמי שחלה המילה בשבוע זו קודם דמילה בזמנה עדיפא ואם היו סבורים למול בשבוע זו והיה חיוב ואחר כך נדחה המילה אינו חיוב פעם שנית:

ואם המילה בשבת אפילו הם מבה"כ אחרת או שאין להם דין עירנות הם חיובים [ונ"ל דמי שאין לו דין עירנות אינו דוחה שום חיוב כמש"ל גבי בר מצוה וק"ו הוא אבל מי שבא לבית הכנסת אחרת צ"ע אם דוחה]:

ואבי הילד בשבת שהולכת אשתו לבה"כ הוא חיוב שהוא במקום קרבן [ר"ל מלשונו שאם היא חולה ואינה יכולה לילך לבית הכנסת אינו חיוב עד שתלך לבה"כ] ומ"מ נ"ל דאם הוא מ' יום לזכר ופ' יום לנקבה הוא חיוב דאז הוא זמן הבאת קרבן ואם מתה אשתו שוב אינו חיוב ונ"ל דהמפלת בעלה חיוב אא"כ הפילה צורה שאין אנו בקיאין בה דאז אינו דוחה חיוב אחר דשמא אינו ולד:

אם חל יום שמת אביו או אמו בשבת הוא חיוב, החתן בשבת שקודם החתונה ואף אם לא יהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך בדרך רחוקה על החתונה ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרים אותו לא (ונ"ל דאם סבור שתהיה החתונה באותו שבוע והיה חיוב ואחר כך נדחה החתונה אם רוצה שיזמרו אותו הוא חיוב שנית בשבת שלפני החתונה), ונער בר מצוה באותו שבת אם יש לו עירנית דוחה לכל החיובים כיון שהוא יום חינוכו חוץ מן החתן שמזמרים אותו שהוא שוה לו שדוחה ג"כ לכל החיובים ויפילו גורל, וחתן ביום חתונתו קודם לבר מצוה ואם אין לו דין עירנות לבר מצוה אינו דוחה שום חיוב ועמ"ש סימן רכ"ה:

החתן שהיה חתונו מיום ד' ואילך הוא חיוב בשבת שאחריו ודוקא כשהוא בחור או היא בתולה, ומי שאשתו הולכת לבית הכנסת הוא קודם לחתן זה, הסנדק הוא דוחה לאבי הבן, ואבי הבן למוהל ואם המוהל הוא מילד אחר יפילו גורלות, וצ"ע אם יש ב' מילות בשבת וא"א לקרות אלא שני חיובים היאך נעביד אם נאמר ששני האבות קודמים יבא מוהל של זה אצל אב של זה ומוהל של זה אצל אב של זה ויאמר נפילו גורל, ואם יזכו המוהלים יאמר כל אב למוהל שלו אני קודם לך, ונ"ל דמ"מ האבות קודמין, ואיש של יולדת בת קודם לאבי הילד הזכר, ויום שמת בו אביו או אמו ג"כ קודם לאבי הילד, ובשבת שהולכים לבית הכנסת אפילו לבן הוא קודם לכל החיובים [ומ"מ נ"ל דסנדק קודם] חוץ מן החתן בשבת שמזמרין אותו, זה הכלל יום שמת בו אביו הוא אחרון לכל החיובים ואבי הילד קודם המילה הוא אחרון לו, ובבראשי' שנוהגין למכור נדר ויכלו, ובפ' ויחי שיש נדר המלאך הגואל יכול לו לקנותם ולדחות כל הלוים החיובים חוץ מחתן שמזמרין ומנער בר מצוה ויש עוד מנהגים אחרים נהרא נהרא ופשטיה: