מגן אברהם על אורח חיים רנב

סעיף אעריכה


(א) לתנור:    ולא גזרינן שמא יחתה דכיון דהרוח קשה להם לא יגלה התנור (גמרא) ועיין סי' רנ"ד:


(ב) משום מבשל:    משמע דאם הוא מבושל כל צרכו מותר וכמ"ש סי' שי"ח סי"ח אבל התוס' והרא"ש כתבו דהכא אסור מ"מ משום צובע דכשמגיס בה נקלט הצבע:


(ג) ייחד לו העכו"ם מקום:    דאז הוי כחפצו של עכו"ם:


(ד) ויש להחמיר:    דהא מ"מ הרואה סובר שהישראל צוהו להוציא ועמ"ש סי' רמ"ו ס"ב דבשאלה יש להקל בעיר המוקפת חומה אבל במכיר' יש להחמיר אפי' בעיר המוקפת חומה והעכו"ם דר בעיר דהא כשיודע שהוא מוכרו לו יאמר שמכרו לו בשבת משא"כ בשאל' כיוצא בזה כ' סי' רמ"ד גבי שדה ובפרט בסחורו' כגון בגד פשתן וכיוצא בו דאין דרך להשאיל כלל פשיטא דאסור ואפשר דבעכו"ם אלם יש להקל כשיחד לו מקום:


(ה) להחמיר:    שלא להרגיל העכו"ם בכך ומשמע שם בהגמ"ר הטעם משום דאכתי לא קנהו העכו"ם עד שיוציאו וא"כ ה"ל כמוכרו בשבת אבל אם יחד לו מקום קנהו ממש ומשום הוצא' ליכא למיחש דהא קי"ל פשט העני פטור ומותר ומסיק ע"ז דרבים חולקין וס"ל דאפי' שכירות לא קני' רק גבי קמץ /חמץ/ ע"ש ועמ"ש סי' רמ"ו ס"ג דקי"ל כן וגם גבי חמץ קי"ל בסי' ת"מ דלא מהני ייחד לו מקום וגם בסי' שמ"ז קי"ל לאיסור וא"כ אין לסמוך להקל:

סעיף בעריכה


(ו) אם קצץ:    נ"ל דבזמן הזה כלים לכובס מסתמא היינו קציצה דקצבתן ידוע דאטו בכל פעם יקצץ עמו ולכן המנהג פשוט ליתנם ע"ש סמוך לחשיכה ועיין ב"י בשם הגמ"ר:


(ז) בטובת הנאה:    אבל מצפה לתשלום שכר ולא התנה עמו אסור דאדעתא דישראל קעביד כמ"ש סימן רמ"ז:


(ח) אסור בע"ש:    אא"כ יש שהות לעשותה מבע"י משמע דבד' וה' מותר אפי' מלאכה שאין יכול לגומר' קודם השבת ועיין סי' רמ"ז דדעת הרב"י דאסור אפי' בד' וה' ואף על גב דדעת רמ"א שם להחמיר שלא לצורך היינו בשליחות אגרת דכששולח השליח ה"ל כאלו א"ל לילך בכל יום ואפי' בשבת אבל זה שמקבל כלים לביתו לעשות בקבלנות אין קפידא לישראל מתי יעשה מיהו אם יכול לגומרה קודם השבת לכ"ע שרי אפי' לב"ש זולת בשליחות דשמא לא ימצא האיש בביתו וילך אחריו:


(ט) אם היה עושה וכו':    ואם עושה בשכר אפי' לא קצץ א"צ למחות (ב"י וב"ח) וצ"ע דהא בשכר ולא קצץ גרע מבחנם דהא אסור ליתנם לו ולכן נ"ל דצדקו דברי הרוקח דדוקא בקצץ א"צ למחות וגם הירושלמי מיירי בקצץ דהא בלא קצץ אסור ליתן לו כלל ומכ"ש שצריך למחות בידו עמ"ש סי' רע"ו סס"ד וסי' של"ד סכ"ה ודוק' כה"ג שנותן בגדים לכובס אבל כשצו' לעכו"ם לעשות לו מנעלים וראוהו עושה בשבת א"צ למחות בעדו דהא עדיין לא נקרא שם הישראל עליו ואי בעי עכו"ם מסבין אותם המנעלים לאחר ויעשה לו אחרים וז"ל הגמ"ר פ"ק דל"ש לומר אדעתיה דנפשיה קעביד אלא בעכו"ם שעושה מלאכה בשלו אבל להבעיר מעצי ישראל צריך ליטול רשות מבעל העצים ואם ראה ישראל ושתק אדעתי' קעביד וצריך למחות בידו:

סעיף געריכה


(י) טוב להחמיר ולאסור:    פי' שאם רואהו עושה בשבת צריך למחות בידו אפי' קצץ אבל לכתחלה רשאי ליתן לו ולא חיישי' שיעשה בשבת וא"כ הני חלוקים שידועים שהם של ישראל והעכו"ם מכבסין ע"ג הנהר צריך למחות בידו כשרואהו בשבת ודוקא בדבר שאין שם הישראל נקר' עליה רק שיצא הקול שעשאו לצורך ישראל כמ"ש סוף סימן תרס"ד אבל בדבר ששם הישראל נקרא עליה מדינא אסור כמ"ש סי"ו רמ"ד ס"ד, אבל האמת יורה דרכו דכאן ובסי' רמ"ד לדבר א' נתכונו ולכן צ"ע על הרב"י שכתב כאן יש להחמיר כו':

סעיף דעריכה


(יא) ללבוש הכלי בשבת:    ול"ד להדלקת הנר בריש סימן רע"ו דהתם אדעתא דישראל קעביד [ר"ן וש"ל] פי' שמדליקו בשבת כדי שישתמש בו הישראל עכשיו משא"כ כאן שעושה להשלים פעולתו:


(יב) בכדי שיעשה:    שלא יהנה ממלאכת שבת (ב"ח) וא"כ בשני י"ט של גליות אם נעשה בראשון מותר בשני בכדי שיעשה ואין חילוק בין מי שנעשה בשבילו בין לאחרים עיין סי' תקט"ו מ"ש:


(יג) ואם יש לתלות וכו':    דהא יש מתירין בכל ענין ונ"ל דאם היה המנעל מתוקן מע"ש רק שתקנו והחליקו בשבת שרי דהא היה יכול ללובשו בלא"ה כמ"ש סי' רנ"ג ס"א בהגה ד':


(יד) ליקח כלים:    אפי' לצורך שבת אסור (ב"י) ואפשר דאפי' ע"י עכו"ם אסור להביאו כנ"ל דלא כע"ש דכתב דאינו אסור אלא מפני מראית עין דליתא עיין ב"י ובמרדכי:


(טו) שעושה מנעלים:    ז"ל הרב"י כתוב בהג"א פ"ג די"ט עכו"ם שעשה מנעלים בי"ט לית ביה משום מוקצה שירצה ובא יהודי ולקחם מהחנות ואסרם הר"ר י"ט משום מוקצה. והר"ר אליה התיר' הואיל וגמרו בידי אדם ויכול לגמרו בי"ט בסתם למכור לכל מי ע"כ, וצ"ע דליתסר משום דאין מביאין כלים מבית האומן וכמ"ש בסמוך ושמא י"ל דשאני מנעלים דאין דרך בני אדם לתת לו מלאכה לעשות אלא הוא עושה משלו ומוכר הלכך אפי' עשאם בי"ט לית לן בה דבדידיה קא טרח עכ"ל ועפ"ז כ' רמ"א הג"ה זו והמעיין בב"י יראה שכל דבריו דברי תימה הם דכ"ע ס"ל דאין מביאין כלים מבית האומן (עיין סי' תקל"ד מ"ש) ואם הביא להר"ן שרי ליהנות ממנו ולהג"א אסור הואיל ועשאו בשביל ישראל אבל בעכו"ם שעושה על המקח אם הביא שרי ליהנות דהא לא עשאו אדעתא דישראל ואם עשאו בשבת בעיר שרוב' ישראל אסור כמ"ש סי' תקט"ו ס"ו אבל לכתחל' אסור לילך וליקח ממנו אם לא בעכו"ם חנוני שאינו אומן כלל אפשר דמותר כנ"ל ועב"ח:

סעיף העריכה


(טז) דאין אדם:    אבל למ"ד דמצווה אסור כ"ה בהדיא בשבת דף י"ח סוף ע"ע והע"ש לא דק:


(יז) וטוענין:    בזה אפי' ב"ש מודה כמ"ש התו' ד"ה ולימא וכו' דאתי ממילא טפי מכל הנך דמתני' והע"ש לא דק:


(יח) והגת מבע"י:    הא דחזר וכ' מבע"י דמלת' דפשיט' היא לאורויי דדוקא כשטען מבעוד היום גדול דנתרסקו הענבים קודם שבת בטעינת הקורה וא"כ אפי' סחיט להו בידים אח"כ ליכא חיוב חטאת ולכן המשקין היוצאין מהן מותרים אבל באמת מותר להטעינו סמוך לחשיכה אך המשקים היוצאין מהן אסורין דגזרינן שמא יסחוט:


(יט) בוסר ומלילות:    צ"ל דיותר עומדין למשקין משאר פירות דהא קי"ל דסוחטין שאר פירות לכתחלה וכמ"ש סי' ש"כ (תוס') וצ"ע דמ"מ אי סחיט להו לא חייב חטאת דד"ת לא חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד כדאי' בשבת דף קמ"ה סוף ע"א וכ"פ הרמב"ם פ"ו וא"כ המשקין היוצאין מהן יהיו מותרין אפי' לא ריסקן כמ"ש התוס' בעצמן אח"כ כל היכא דליכא חיוב חטאת המשקין מותרין, וע"ק למה דילג הטור שום המוזכר בגמ' ונקט בוסר ומלילות וכן ברמזים לא נקט שום וצ"ע למה ונ"ל דס"ל דמאי דאתמר בגמרא שום היינו שאם לא ריסקן מבע"י אסור לגמרו בידים בשבת כמ"ש סוף סימן שכ"א אבל משקין היוצאים ממנו מותרים אפי' לא ריסקן כמש"ל אבל בוסר הוא ענבים ומלילות הוא שבלים וידוע דסחיטה היא תולדה דדש וא"כ במלילות איכא נמי חיובא דאורייתא כשמפרק אותן משבלים ולכן אם לא רסקן משקין היוצאין אסורין כנ"ל ברור:


(כ) להשמעת קול:    ואיכא זילותא דשבת ואם הרחיים של עכו"ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע"י ואם הישראל נותן לעכו"ם החטים מע"ש אפי' העכו"ם טוחנן בשבת שרי כמ"ש ס"ב ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו וכמ"ש סוף סימן ש"ז אבל אם השע' צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות היא אפי' נותן הישראל להרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחון ברחיים של יד וכ"מ בתוס' דף י"ח ד"ה ולימא מר כו' דטעמא דב"ש דגזרינן כו' וק' דמ"מ קשה לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אלא ע"כ אפי' נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק בהדיא (וע' בתוס' ספ"ק דע"א מיהו ממ"ש סי' שט"ז גבי מצוד' בשם התוס' משמע דחייב חטאת בדבר דאתי ממילא וכ"פ התוס' במנחות דף נ"ו דומיא דמדביק פת בתנור ונאפה) וכ"מ בפ"ח ברמב"ם א"כ כשאומר לעכו"ם ה"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז ס"ה וכ"ש היכא דלא א"ל כלל רק יושב ומשמר ועיין סוף סימן ש"ז:


(כא) במקום פסידא:    פי' כיון דאיכא פלוגתא מקלינן במקום פסידא אבל לרבה בגמ' אפילו במקום פסידא אסור והע"ש לא ידע הסוגיא בפוסקים ודברי התוס' שם דוק ותשכח:


(כב) יש להקל:    או להשכיר' לעכו"ם:

סעיף ועריכה


(כג) במחטו בידו:    אבל בבגדו שרי דאפי' בשבת ליכא חיוב חטאת כמ"ש סי' ש"א סי"ב ועיין סי' ש"א ס"ח וסי' ש"ג ס"ט דלפעמים איכא חיוב חטאת ומיהו האידנ' ליכא רה"ר ושרי סמוך לחשיכה עיין בגמ':


(כד) בתפילין בראשו:    ולא גזרינן שמא יצטרך לפנות ויסירן כמ"ש סי' ש"א ס"ז לפי שאינו שוכחן בראשו שאסור להסיח דעתו מהן אבל בידו אסור דמסיח דעתו מהן וחיישי' שמא ישכח להצניען עד שתחשך ולבסוף כשיזכור שיש חפץ בידו ישכח שהיא שבת ויצא אבל אין לפרש שישכח החפץ בידו ויצא דבזה ליכא חיוב חטאת אא"כ שכוונתו לעשות מלאכה אלא ששכח שהוא שבת או שלא ידע שמלאכה זו אסורה (תוס' ועיין בב"ח דלא כב"י):


(כה) שאינו שוכחן:    ואף על גב דלא מקרי היסח דעת אלא קלות ראש כמ"ש סימן מ"ד מ"מ הואיל ואסור לנהוג בהן קלות ראש מדכיר דכיר ומסלקו קודם שבת (ד"מ):

סעיף זעריכה


(כו) למשמש:    ויתיר חגורו ויקח כל התלוי בו (ד"מ כל בו) ונראה דאפי' לדידן דליכא ר"ה מצוה למשמש דשמא יש אצלו דבר המוקצה: