פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה

אם הוא בערב שבת במקום שיש בו יין ויודע שבשבת לא יהיה לו יין (כגון שאינו יכול להוליכו לביתו) יקדש מבע"י על היין וישת' ואסור אח"כ לעשות מלאכה [ש"ל בשם גאון] וע' ריש סי' רס"ז וססי' רצ"ג:


(א) על יין מגולה:    משום הקריבהו נא לפחתך ואפשר דאם עמד שעה מועטת מגולה אין קפידא ובפרט במדינות אלו דאין היין מצוי כ"כ וגם הפחות והסגנים לא קפדי בדיעבד אא"כ נמר ריחו וטעמו:


(ב) וטעמיה חלא:    היינו כל שבני אדם נמנעין לשתותו משום חמיצותו וכמ"ש סימן ר"ו ומש"ה לא כתבו הרב"י דסמך אדלעיל ועב"ח ודבריו אין נראים:

סעיף בעריכה


(ג) יין מגתו:    ומ"מ מצוה ביין ישן כמ"ש סימן ת"ר:

סעיף געריכה


(ד) קמחין:    ומ"מ אם יש עליו קרום לבן שקורין קאני"ק אין מקדשין עליו (ב"ח):

סעיף ועריכה


(ה) לחלוחית קצת:    אבל אם הם יבשים לגמרי שאפי' ע"י דריכ' ועצים לא יצא מהן לחלוחית כלל פסולים (ריב"ש סי' ט'):

סעיף טעריכה


(ו) שמקדשין על שכר:    דוקא במקום דהוי חמר מדינה דהיינו שאין יין בכל העיר וי"א שאין יין גדל מהלך יום סביב העיר (טור) ומ"ש שאין יין בכל העיר פי' שבכל השנה אין יין שם וכ"מ בגמרא דהא אמימר בת טות וכתב המרדכי ואם בשנה זו לוקה היין ואינו מצוי מיקרי השכר חמר מדינה ע"כ ואם אין יין ישראל מצוי אף על פי שיין עכו"ם מצוי לית לן בה ואם היין ביוקר מ"מ מקרי מצוי (ב"י הג"מ) ונ"ל דאין מקדשין על יי"ש אא"כ במדינות שרוב שתית ההמון היא י"ש בכל יום כמ"ש סי' קפ"ב וכ"מ ברמב"ם ובאגור סי' שפ"ג ועיין סי' ער"א סי"ג:


(ז) על הפת:    ומניח ידיו עליו כמ"ש סי' תפ"ג:


(ח) לא יקדש על הפת:    דר"ת סובר דאין מקדשין אריפתא:


(ט) ומי שאינו שותה וכו':    ז"ל ד"מ אם אין היין מקובל וחביב עליו יקדש על הפת כ"כ ב"י וכ"כ הרמב"ם ולפ"ז מי שאינו שותה יין אין צריך לחזור אחר יין לקידוש דהא ודאי חביבא ליה רפתא אבל בהג"מ כתב דאם יש יין בעיר אין מקדשין על הפת וכן ראיתי נוהגין דאפי' מי שאינו שותה יין מחזר אחר יין לקדוש עכ"ל הב"י, ובא"ז כ' בהדיא דמי שאינו שותה יין לא יקדש אלא על הפת וכ"ה בתשו' מיימון ספר הפלאה סי' ד' שיקדש על הפת או ישמע מאחרי' ואפשר דאף ב"י לא קאמר אלא כשאוכל עם האחרים דהאחרים שותין וכן נהגו אבל כשמקדש לעצמו אין לקדש רק אפת עכ"ל ודבריו תמוהים דלק"מ דהרב"י מיירי כשאין היין חביב עליו וכמ"ש אח"כ וז"ל אף על גב דבגמרא אמרי' דכשהפת חביב עליו מקדש עליו מ"מ אם רצה לקדש על היין הרשות בידו [ועיין סי' ער"א סי"ב ] עכ"ל, אבל בתשו' מיימון מיירי שאינו שותה משום נדר התם מקדש על הפת ונ"ל דאסור לקדש על היין שישתו אחרים כיון שהאחרים יודעים בעצמם לברך בפה"ג וכמ"ש סי' ער"ג ס"ד רק הם יקדשו ודברי רמ"א צ"ע:

וכתב הב"ח תימה על הגאונים אשר היו לפנינו כגון מהרש"ל ומהר"ר שכנא שאע"פ שהיה להם יין בביתם קדשו על השכר בשחרית בשבת וכן נהגו כל העולם ע"ש שהאריך, ול"נ דטעמם משום דבמדינתינו השכר הוי חמר מדינה וא"כ אפי' יש יין בעיר רשאי לקדש עליו אלא שי"א שאין מקדשין עליו מ"מ הא י"א דמקדשין אריפתא אם הוא חביב עליו אלא לר"ת אין מקדשין על הפת ולכן כ' רמ"א דאם יש יין בעיר לא יקדש על הפת ומ"מ בבקר שמקדש על שניהם דהא מברך גם כן המוציא וא"כ יוצא ממ"נ אבל בערב א"א לעשות כן יקדש איין ועוד דבבקר חביבא ליה ריפתא מסתמא דתאב לאכול וא"כ רשאי לקדש אפת ומצוה לברך על החביב כמ"ש הרב"י אלא שמברך על השכר משום היכר כנ"ל לישב מנהגם ומ"ש הב"ח דגם מהרי"ו כתב כן בשם האגודה לא עיין באגוד' עצמו דשם מיירי היכא דהוי חמר מדינה ע"ש ומ"ש הב"ח דהגאונים קידשו אשכר כדי לפטור השכר שבתוך המזון כמ"ש סי' קע"ד לא ידעתי למה לא על היין דהא יין פוטר כל מיני משקין ומ"מ מצוה מן המובחר לקדש לעולם איין: