מגן אברהם על אורח חיים נו
סעיף א
עריכה(א) יש לכוין: כתב ב"ש מדאיבעי' להו בגמ' מהו שיפסיק לומר יש"ר ואלו למודים ולקדושה פשיטא להו דלא מפסיק ש"מ דיש מצוה טפי בעניית איש"ר מקדושה ומודים וכ"כ מהר"ר יונה סי' ט' ומ"מ נ"ל דאם יש שני בתי כנסיות לפניו בא' מגיעים לקדושה ובאחד לקדיש שאחר י"ח ילך ויענה קדושה כי שם ישמע ג"כ קדיש שאחר התפלה:
(ב) ולא יפסיק: כ' הש"ך בגליון וז"ל כ"כ בד"מ וב"ח וצ"ע דפרק לולב הגזול איתא בהדיא דלית לן בה ועיין בתו' שם עכ"ל, וז"ל הגמרא אמר רבא לא לימא אינש יהש"ר והדר מברך אלא יש"ר מברך בהדדי רב ספרא אמר אידי ואידי אסוקי מילתא היא ולית לן בה עכ"ל וז"ל הג"א פ"ג דברכות לא יפסיק בין שמיה לתיבת רבה אבל בין רבה למברך לית לן בה עכ"ל, וס"ל לרמ"א דהג"א ס"ל כפי' ראשון דה"פ שאנו מתפללים שיהא השם הגדול שעכשיו השם הוא חציו דהיינו יה ולעתיד תתמלא תיבתו, ומברך הוא דבור בפני עצמו, ומזה למד רמ"א דלפי' ר"י דס"ל דה"פ יהא שמו הגדול מבורך וכו' א"כ אף בין רבה למברך אין להפסיק וצ"ע דא"כ הוא נגד הגמרא בשלמא להג"א י"ל דס"ל דוקא בין רבה למברך אמר רב ספרא ל"ל בה כיון שעכ"פ אינו דבור א' אבל בין שמיה לרבה אסור להפסיק אבל לפר"י אין חילוק בין הפסק שמיה לרבה או בין הפסק רבה למברך דבשניהם רשאי להפסיק ונ"ל דס"ל לרמ"א כיון דקי"ל באבן העזר סי' קס"ט סכ"ט דעכ"פ לכתחלה יש לקרות בנשימה א' ע"ש ובפירוש סדר חליצה סעיף ס"ו לכן ג"כ אין להפסיק לכתחלה ודי שא"צ לאומרו בנשימה א' כנ"ל לדחוק לדעת רמ"א, לפירש"י יאמר שמיה בלא מפיק ה"א [ד"מ חדושי אגודה ב"ח], מברך בקמ"ץ תחת הב' ופתח תחת הר', לעלם בקמ"ץ תחת העי"ן [של"ה], ולעלמי בוי"ו [ב"י]:
(ג) בקול רם: אבל לא יתן קולות גדולות שיתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא (הר"ר יונה):
(ד) ויש לעמוד: כ"כ הגמ"נ בשם הירושלמי ובד"מ כתב שמהרי"ל לא היה קם אך כל קדיש שתפסו מעומד כגון אחר הלל היה נשאר עומד עד אחר איש"ר וכ"כ בכוונות ובכתבים שכן נהג האר"י ואמר דט"ס הוא בירושלמי עכ"ל, ומיהו נ"ל דמ"ש שט"ס הוא בירושלמי היינו שמביא שנא' קום כי דבר ה' אליך ובאמת לא כתיב כך רק ויקם מעל הכסא משמע שמעצמו קם, וכבר תירץ זה ביונת אלם פצ"ט מדקם ש"מ שצוהו לעמוד ע"ש, ועוד אפילו קם מעצמו יש לנו ללמוד ק"ו ומה הוא שהי' נכרי קם לדבר השם ק"ו אנחנו עמו וכדומה שהכי איתא במדרש לכן אין להקל:
(ה) עונה עמהם: פי' שמתחיל יהא שמיה וכו' דשבח באפי נפשיה הוא [שם בהגהות] ונ"ל דאם יכול לכוין דעתו שידע לענות על הקדיש אומר גם אמן כמ"ש סי' קכ"ד:
(ו) וכשמתחיל: כלומר קודם שהתחיל דבשעה שאומר החזן יתגדל צריך לשמוע ולשתוק כדי שידע מהו אומר וכמ"ש רסי' קכ"ה וגם שידע אחר כך על מה עונה אמן:
(ז) ועתה יגדל: והאר"י לא היה רוצה שיאמרו וכמעט היה מגמגם ואומר שאינו מדברי התיקונים (הכונות) ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק [של"ה וב"ח סי' רל"ו בשם רש"ל] ובתשובה כתב רש"ל שאומרים אותו בין ישתבח ליוצר:
סעיף ב
עריכה(ח) ולא יפסיק: ז"ל ד"מ כתב א"ז י"ל דקודשא ולנוח באחנחת' ואח"כ בריך הוא לעילא מכל ברכתא וכו' אבל המפסיק אצל בריך הוא ואח"כ מתחיל לעילא טועה הוא עכ"ל ומה"ט נוהגין קצת לומר בקול רם עם החזן בריך הוא לעילא כדי שידע שלא יפסיק ומ"מ לא יפה עושין החזנים שמנגנים בשבת לעילא מכל ומפסיקין בין מכל לברכתא:
סעיף ג
עריכה(ט) עלמיא ליתברך: משמע בב"י דצ"ל כל הנוסח של ית' עד דאמירן בעלמא כ"ח תיבות וכ"כ בשל"ה, ול"נ מנהג קדמונים עיקר שהיו אומרים עד יתברך בלבד דהא כתב הב"י רסי' קכ"ה בשם הרא"ש דצריך לשתוק ולכוון כשאומר החזן קדיש ואין לומר עמו דהא קי"ל שומע כעונה, ובפרט כשהחזן אומר במהירות יצטרך הוא למהר יותר לסיים קודם החזן כמ"ש רסי' נ"א והמהירות מבטל הכוונה לכן טוב לשמוע מהש"ץ, כתוב בשל"ה ויתברך בוי"ו אבל מנהגנו לומר בלא וי"ו וכ"מ בב"י ובכתבים: