מ"ג שמות לא יד
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם מחלליה מות יומת כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־הַשַּׁבָּ֔ת כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ הִ֖וא לָכֶ֑ם מְחַֽלְלֶ֙יהָ֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת כִּ֗י כׇּל־הָעֹשֶׂ֥ה בָהּ֙ מְלָאכָ֔ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמֶּֽיהָ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְתִטְּרוּן יָת שַׁבְּתָא אֲרֵי קוּדְשָׁא הִיא לְכוֹן דְּיַחֲלִנַּהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטִיל אֲרֵי כָל דְּיַעֲבֵיד בַּהּ עֲבִידְתָא וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִגּוֹ עַמֵּיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְתִנְטְרוּן יַת שַׁבְּתָא אֲרוּם קוּדְשָׁא הִיא לְכוֹן דְּיַפְסִינָהּ אִיתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל אֲרוּם כָּל מַאן דְּיַעֲבֵיד בָּהּ עִיבִידְתָּא וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מֵעַמֵּיהּ: |
רש"י
"ונכרתה" - בלא התראה
"מחלליה" - הנוהג בה חול בקדושתהרש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְנִכְרְתָה – בְּלֹא הַתְרָאָה.
מְחַלְלֶיהָ – הַנּוֹהֵג בָּהּ חֹל בִּקְדֻשָּׁתָהּ.
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" כי קדש היא לכם" במצות עשה: " מחלליה מות יומת" במצות לא תעשה, ואין ראוי לדחות עשה ולא תעשה שיש בו מיתה כדי לקיים עשה של מלאכת המשכן: כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא. גם כן ראוי שלא לדחות השבת, כי ענין חלולה הוא רב העונש, להיות נפש המחלל נכרתת, כי בזה הוא כופר בחדוש העולם, ולו אין חלק במשכן ולא בשוכן בתוכו:
" מקרב עמיה" ממדרגת נפשות העם אשר כערכה לחיי עד:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
ומפרש מ"ש כי קדש הוא שכ"מ שנזכר שיתקדשו במצותיו, היינו שיתגברו ויתעלו על טבע הבשר והיצר כמו והתקדשתם והייתם קדושים שנאמר באיסורי מאכלות ובעריות, שהיצר מחמדתן והוא מתקדש בפרישות להתגבר על טבעו וזה ענין הקדושה, לא כן מצות עונג השבת ומנוחה ממלאכה שהוא דבר שגוף חפץ ואין מתגבר על טבע גופו לעשות כנגד טבעו ונהפוך הוא שטבע גופו חפץ במנוחה ועונג, וא"כ קדושה זו אינה באה מצדו רק מצד השבת שהשבת בעצמה יש בה קדושה וע"י שהוא שומר את השבת שבזה מעיד על חדוש העולם ושנח ביום השביעי, ושיום זה קדוש לאלהיו שבו מתנהג בדרך השגחיי נסיי למעלה מן הטבע מזה נמשך קדושה על ישראל שיתעלו מן הטבע ויתקדשו בקדושתו, וז"ש שהשבת מוסיף קדושה על ישראל וכו' ועז"א כי קודש הוא, הקדושה תלויה בשבת והיא מתפשטת לכם מקדושת שבת:
"ו "מחלליה מות יומת, ואמר שנית כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת בא אחד עונש על חלול היום ואחד על חלול הלילה, שלכן אמר לשון נקבה שמוסב על שם שבת [שכולל גם הלילה שאז שבתה מלאכת הימים] לא על שם יום שהוא לשון זכר, ועוד יש שני כתובים לאזהרה בפרשת יתרו ובפרשת אמור ובא אחד על יום ואחד על לילה, ומ"ש בפרשת ויקהל כל העושה בו מלאכה יומת בא לדרוש בו ולא בו ובחברו כמ"ש במכילתא שם, וריב"ב דריש מ"ש מחלליה שכ"מ שבא אות הכפל בתשלומו מדריש כמו שדרשו תמיד מה דכתיב לא יחלל ולא כתיב לא יחל, ודרש שאף שכבר חלל אותו יום לצורך לא יחללנו שלא לצורך, וגם י"ל שדייק מ"ש מחלליה בלשון נקבה ולא אמר מחללו בלשון זכר, מפני שהייתי מפרשו על היום והייתי אומר פרט לזה שהוא מחולל ועומד כמו שלמדין לענין טומאה שאם נטמא אינו חייב על הטומאה שהוא מחולל ועומד, לכן אמר מחלליה שקאי על
השבת, וקדושת השבת בכללו אינו מקבל חלול, ולא שייך לומר בו שהוא מחולל, וע"כ אף שחלל אותו יום אסור לעשות מלאכה אחרת:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מחלליה מות יומת. אמר מחלליה לשון רבים וגמר אומר בלשון יחיד, יתבאר על פי מה שפירשנו כי יש מחלל באופן הנזכר שהותר לכרות עוקץ של ב' תאנים לחולה וכרת בעל ג', ויש שכרת ללא צורך ושניהם נקראים מחללים אבל אינו חייב מיתה אלא אחד מהם אבל הכורת לרפואת מסוכן שכרת במקום של שנים של שלש והואיל ועיקר המלאכה ברשות נעשית אינו בן מות, ולפי פשט הכתוב ירצה מחלליה בין עושה בפני עדים ואחר ההתראה בין עושה בינו לבין עצמו א' מהם שהוא העושה בפני עדים והותרה הוא שימות אבל הב' לא יומת אלא ונכרתה וגו' במשפט אל עליון:
עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (שבת דף קו:) ישב האחד על הפתח ולא מלאהו וישב הב' ומלאהו השני חייב, והוא אומרו מחלליה פירוש לצד שלא היתה מלאכה זו נעשית אלא באמצעות שנים אלו שהרי זולת הראשון לא היה ניצוד ונמצאו ב' חללוה, והוא אומרו מחלליה מות יומת א' מהם לבד הוא שחייב. עוד יתבאר על פי מה שאמרו ז"ל (ביצה דף לד.) וזה לשונם אחד מהם מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדירה ואחד מביא את המים מסיק בגמרא שאם מביא האור היה לבסוף הוא חייב וכולן פטורים, והוא אומרו מחלליה אחד מהם הוא שחייב מיתה וכולן פטורים:
מות יומת. כבר פירשתי בפרשת משפטים (כ"א י"ב) טעם הכפל, כי זה האיש בן מות הוא לשמים ומרשה ה' התחתונים להמית בן מות זה, ולשלול בן מות אחר שלא יהיה דינו מסור לבריות אלא לשמים, והוא מה שהזכיר בסמוך כל העושה בה מלאכה ונכרתה וגו':
כי כל העושה. פירוש, טעם שזכרתי לך לשון יחיד במחלליה לא יחשוב החושב שהמחלל האחר שאינו בעדים וגו' אין לו עונש מיתה כל עיקר אלא הוא כעובר על לאו ועשה של קדושת שבת לא כן הוא אלא כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ואפילו בלא עדים והתראה, ומעתה מה שמיעט הכתוב באומרו לשון יחיד אינו אלא לענין עשות משפט בבית דין של מטה, ולפי מה שפירשתי בפסוק מחלליה כי מה שמיעט הכתוב באומרו לשון יחיד הוא מי שכרת עוקץ שיש בו ג' לחולה שאינו צריך אלא ב' שאפילו היה בהתראה ועדים פטור, הוצרך לומר כי כל העושה וגו' שלא תחשוב במשמעות המיעוט שבא על העושה במזיד בלא עדים כנז' ואין בו עונש תלמוד לומר כי וגו':מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
ו. מחלליה מות יומת למה נאמר, לפי שהוא אומר כל העושה מלאכה ביום השבת. עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה. אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום. עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין. תלמוד לומר מחלליה מות יומת. עונש שמענו, אזהרה לא שמענ.ו תלמוד לומר ויום השביעי שבת לה' אלהיך. שאין תלמוד לומר שבת, ומה תלמוד לומר שבת. אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה. דברי רבי (יוסי [אחא] ברבי יאשיה. ר' יהודה בן בתירה אומר, הרי הגויים שהקיפו את ארץ ישראל וחללו ישראל את השבת. שלא יהו ישראל אומרין, הואיל וחללנו מקצתה נחלל את כלה. תלמוד לומר מחלליה מות יומת. אפילו כהרף עין (מחלליה מות יומת). כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא (עד שיעשה מלאכה גמורה. הרי שכתב אות אחת שחרית ואות אחת בין הערבים. או שארג חוט אחד בשחרית וחוט אחד בין הערבים. שומע אני יהא חייב. תלמוד לומר, ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא. עד שיעשה מלאכה גמורה).
ז. ונכרתה הנפש ההיא מעמיה למה נאמר. לפי שהוא אומר מחלליה מות יומת. אין לי אלא המזיד בהתראת עדים, המזיד בינו לבין עצמו מנין. תלמוד לומר ונכרתה, להביא המזיד בינו לבין עצמו.
ונכרתה אין הכרתה אלא הפסקה.
הנפש ההיא מזידה (דברי רבי עקיבא). מקרב עמה ועמה בשלום
מלבי"ם - התורה והמצוה
ה. ושמרתם את השבת כי קדוש הוא לכם , ממה שאמר מלת לכם, דיק ר"ש בן מנסיא שפקוח נפש דוחה שבת. רצונו לומר שהשבת ניתן לצרככם לא שתמותו עליו כנ"ל ( תשא ג ). ומפרש מה שנאמר, כי קדש הוא. שכל מקום שנזכר שיתקדשו במצותיו, היינו שיתגברו ויתעלו על טבע הבבר והיצר. כמו והתקדשתם והייתם קדושים שנאמר באיסורי מאכלות ובעריות. שהיצר מחמדתן, והוא מתקדש בפרישות להתגבר על טבעו. וזה ענין הקדושה. לא כן מצות עונג השבת ומנוחה ממלאכה, שהוא דבר שהגוף חפץ. ואין מתגבר על טבע גופו לעשות כנגד טבעו. ונהפוך הוא שטבע גופו חפץ במנוחה ועונג. ואם כן קדושה זו אינה באה מצדו, רק מצד השבת. שהשבת בעצמה יש בה קדושה. ועל ידי שהוא שומר את השבת, שבזה מעיד על חדוש העולם ושנח ביום השביעי. ושיום וה קדוש לאלהיו שבו מתנהג בדרך השגחיי נסיי למעלה מן הטבע. מזה נמשך קדושה על ישראל שיתעלו מן הטבע ויתקדשו בקדושתו. וזהו שאמרו שהשבת מוסיף קדושה על ישראל וכו'. ועל זה אמר כי קודש הוא, הקדושה תלויה בשבת, והיא מתפשטת לכם מקדושת שבת.
ו. מחלליה מות יומת ואמר שנית כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת . בא אחד עונש על חלול היום, ואחד על חלול הלילה. שלכן אמר לשון נקבה, שמוסב על שם שבת [שכולל גם הלילה, שאז שבתה מלאכת הימים] לא על שם יום, שהוא לשון זכרו. ועוד יש שני כתובים לאזהרה בפרשת יתרו ובפרשת אמור. ובא אחד על יום ואחד על לילה.
ומה שנאמר בפרשת ויקהל כל העושה בו מלאכה יומת. בא לדרוש, בו ולא בו ובחברו. כמה שאמרו במכילתא שם. וריב"ב דריש מה שאמר מחלליה, שכל מקום שבא אות הכפל בתשלומו, מדריש. כמו שדרשו תמיד מה דכתיב לא יחלל ולא כתיב לא יחל. ודרש שאף שכבר חלל אותו יום לצורך, לא יחללנו שלא לצורך. וגם יש לומר שדייק מה שנאמר מחלליה בלשון נקבה, ולא אמר מחללו בלשון זכר. מפני שהייתי מפרשו על היום, והייתי אומר פרט לזה שהוא מחולל ועומד. כמו שלמדין לענין טומאה, שאם נטמא אינו חייב על הטומאה שהוא מחולל ועומד. לכן אמר מחלליה שקאי על השבת. וקדושת השבת בכללו אינו מקבל חלול, ולא שייך לומר בו שהוא מחולל. ועל כן אף שחלל אותו יום, אסור לעשות מלאכה אחרת
ז. ונכרתה . מדבר אם עשה במזיד ושלא בהתראה. ומה שאמרו אין הכרתה אלא הפסק, כבר נשנה בפרשת בא ( בא נז בא ע ) והתבאר בפרשת צו ( צו קלב ).