מ"ג שמות כא יד
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכִֽי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהׇרְג֣וֹ בְעׇרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲרֵי יַרְשַׁע גְּבַר עַל חַבְרֵיהּ לְמִקְטְלֵיהּ בִּנְכִילוּ מִן מַדְבְּחִי תִּדְבְּרִנֵּיהּ לְמִקְטַל׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲרוּם יִרְשַׁע גְּבַר עַל חַבְרֵיהּ לְמִקְטְלֵיהּ בִּנְכִילוּ אֲפִילּוּ כַּהֲנָא הוּא וּמְשַׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי מַדְבְּחִי מִתַּמָּן תִּסְבוּנֵיהּ וְתִקְטְלִינֵיהּ בְּסַיָּיפָא: |
| ירושלמי (קטעים): | אֲרוּם יִתְחַשֵּׁב גְּבַר עַל חַבְרֵיהּ לְמִקְטוֹל יָתֵיהּ בְּכָמוֹנָא אֲפִילּוּ הוּא כַּהֲנָא רַבָּא דְקָאֵי וּמְשַׁמֵּשׁ קֳדָמַי מִן תַּמָּן תִּסְבּוּן יָתֵיהּ וּתְקַטְלִין יָתֵיהּ: |
רש"י
"להרגו בערמה" - ולא שליח ב"ד והרופא והרודה בנו ותלמידו שאע"פ שהם מזידין אין מערימין
"מעם מזבחי" - (יומא פה) אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה תקחנו למות
[מה] אם היה כהן רוצה לעבוד עבודה וכו'. ואין להקשות מהיכי תיסק אדעתיה שתהא עבודה דוחה רציחה, דהאי עשה והאי עשה, דהווה אמינא דהא שבת שדוחה הרציחה, שאם הרג אין ממיתין אותו בשבת (יבמות דף ו:), אפילו הכי עבודה דוחה את השבת, דהרי עושה עבודה בשבת, אינו דין שתהא עבודה דוחה את הרציחה הנדחת מפני השבת, ולכך צריך קרא. והקשו התוספות בפרק קמא דיבמות (דף ז.) ובסנהדרין (דף לה:) דלמה לי קרא "מעם מזבחי תקחנו למות", והלא גברא דלא חזיא לעבודה, כדאמרינן (ברכות דף לב:) כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, שנאמר (ישעיהו א', ט"ו) "ידיכם דמים מלאו", כל שכן עבודה, ותרצו התם דוקא לישא כפיו, דהוא מצוה דעושה בידים, אין לעשות, דאין קטיגור נעשה סניגור, שהרי הרגו בידיו, אבל עבודה לא. וכל הסוגיא דשייך לזה היא בפרק קמא דיבמות (דף ז.):
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מֵעִם מִזְבְּחִי – אִם הָיָה כֹהֵן וְרוֹצֶה לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה, תִּקָּחֶנוּ לָמוּת (יומא פ"ה ע"א).
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מעם מזבחי תקחנו. יאמר הכתוב אין צריך לומר אם נס אל אחת מערי מקלט שהזכיר למעלה ושמתי לך מקום שמוציאין אותו משם אלא אפילו הלך והחזיק בקרנות המזבח כיואב דכתיב (מלכים א ב) וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח, מוציאין אותו משם והורגין אותו, וזה באמת מדיני היושר ומכלל חקים ומשפטים צדיקים, שאפילו זה שהיה חושב להיות נעזר בהקב"ה או במזבח המיוחס לו כיון שהוא רוצח ונתחייב מיתה צוה הכתוב להוציאו משם ולמסרו ביד בעל דינו ואין ראוי לחמול ולרחם עליו כי הרחמנות במקום הזה אכזריות הוא על הנבראים.
ורש"י ז"ל פירש מעם מזבחי אפילו כהן ועובד עבודה, והוא מדרש רז"ל. ומה שהחזיק יואב בקרנות המזבח כבר אמרו רז"ל במסכת מכות פרק אלו הן הגולין שטעה שהיה סבור שקרנותיו קולטות ואינו קולט אלא גגו שנאמר מעם מזבחי ולא מעל מזבחי והוא תפש בקרנותיו. או שהיה סבור כי אין הכתוב מדבר אלא בהורג בעדים ובהתראה ועל פי בית דין וזהו לשון תקחנו למות ואין ממיתין אלא בעדים ובהתראה אבל בנהרג על פי מלכות היה סבור שיהא קולט.
ויש לומר מעם מזבחי שיחזור על העד ולומר שאם היה העד עומד ומקריב על גבי המזבח משם תקחנו למות להעיד עליו. ויש לנו ללמוד מכאן כי כליון הרשעים והכרתתם מן העולם ועשות בהם משפט נבחר לה' מזבח.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
איש להוציא את הקטן. איש להביא את האחרים. רעהו להביא את הקטן. רעהו להוציא את אחרים.
איסי בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו. באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם ודינן מסיר לשמים.
(להרגו בערמה) להוציא חרש שוטה. (וקטן שאינן מערימין ).
להרגו בערמה להוציא מרפא שהמית והמכה ברשות בית דין והרודה בבנו ובתלמידו. ואף על פי שהן מזידין אינן מערימין
נט. מעם מזבחי וגו ' (מגיד שמבטלים העבודה מידו ויוצא ליהרג .
ס. מעם מזבחי תקחנו ) בא הכתוב ללמדך על רציחה שתדחה את העבודה. שהיה בדין, ומה אם שבת שעבודה דוחתה , אין רציחה דוחתה . עבודה שהיא דוחה את השבת, אינו דין שלא תהא רציחה דוחתה . תלמוד לומר מעם מזבחי תקחנו למות, בא הכתוב ללמד על רציחה שתדחה את העבודה ((אינו [ותהא רציחה]) דוחה את השבת. שהיה בדין, ומה אם עבודה שהיא דוחה את השבת הרי רציחה דוחתה , שבת שעבודה דוחתה , דין הוא שתהא רציחה דוחתה . לא, אם אמרת בעבודה שקבורת מת מצוה דוחתה , לפיכך רציחה דוחתה . תאמר בשבת שאין קבורת מת מצוה דוחתה , לפיכך לא תהא רציחה דוחתה .
אמר תלמיד אחד מתלמידי ר' ישמעאל, הרי הוא אומר לא תבערו אש וגו' (שם לה) שרפה היתה בכלל ויצאת ללמד. מה שרפה מיוחדת שהיא אחת ממיתות בבית דין אינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות ב"ד לא ידחו את השבת. (ותהא קבורת מת מצוה דוחה את השבת. והדין נותן, ומה אם עבודה שהיא דוחה שבת קבורת מצוה דוחתה , שבת שעבודה דוחתה דין הוא שתהא קבורת מצוה דוחתה ). לא, אם אמרת בעבודה שרציחה דוחתה לפיכך קבורת מצוה דוחתה , תאמר בשבת שאין רציחה דוחתה לפיכך לא תהא קבורת מצוה דוחתה . (לכך נאמר) לא תלין נבלתו על העץ וגו' (דברים כא ) בו ביום שנהרג בו ביום יקבר. רציחה דוחה את העבודה (ואין פקוח) נפש דוחה את העבודה. (שהיה בדין,) [ודין הוא] ומה אם שבת שאין רציחה דוחתה פקוח נפש דוחתה , עבודה שרציחה דוחתה אינו דין שיהא פקוח נפש דוחה את העבודה. (ר' שמעון בן מנסיא אומר, ויהא פקוח נפש דוחה את השבת. והדין נותן, אם רציחה דוחה את העבודה שהיא דוחה את השבת [ וכו ']).
מעם מזבחי תקחנו למות למות ולא לדון ולא ללקות ולא לגלות.
מעם מזבחי תקחנו למות נמצינו למדין שסנהדרין בצד המזבח (אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח (מלכים א') וגו').
מלבי"ם - התורה והמצוה
נח. וכי יזיד איש . כבר ידענו זה ממה שאמר מכה איש ומת , וממה שאמר בפרשת אמור ואיש כי יכה כל נפש אדם . ומשיב שבא,ללמדנו דינים חדשים, ששם אומר ואיש כי יכה שממעט קטן, אם כן מיותר מה שאמר פה שנית כי יזיד איש ומרבה אחרים.
וזה ההבדל בין איש ובין אדם. שאדם מוציא אחרים, ומדלא אמר שם אדם, ידעינן משם איש לרבות אחרים כמו שאמרתי בפירוש ויקרא ( ויקרא י ). [וצ"ל יכול אף השוגג וההורג אחרים והחרש והשוטה שהמיתו. ומה שאמר רעהו להביא את הקטן, צריך למחוק]. וממה שאמרו על רעהו מוציא האחרים [ ואיסי סבירא ליה שדינם מסור לשמים] וממה שאמרו כי יזיד מוציא חש"ו שמעשיהם שוגגים [וצ"ל כי יזיד להוציא חש"ו כן גרסת הגר"א ], וממה שאמרו להרגו בערמה מוציא מרפא כו ', כי המערים הוא מוסיף על המזיד. שכל מערים הוא מזיד ואין כל מזיד מערים. והמרפא והמכה ברשות בית דין, הוא מזיד ואינו מערים. שהמערים הוא המכוין להרוג ולעשות זה בערמה ותחבולה שלא ישמר ממנה, והמרפא אין זה כונתם ומעשיהם
נט. מעם מזבחי תקחנו למות . סדר הכתוב שהמכה איש יומת. ומפרש ואם לא צדה אשים לו מקום ערי מקלט ומחנה לויה שבמדבר לנוס שמה. אבל וכי יזיד איש לא לבד שלא יועיל לו מחנה לויה . שאף המזבח שהוא מחנה שכינה לא יועיל לו. אבל בכל זה הוא דברי מותר ומה משמיענו. הלא ידענו שהמזיד לא יועילו לו ערי מקלט, ולמה יעלה בדעתנו שהמזבח קולטו. ובהכרח שמדבר אם עומד על המזבח ועבודה בידו שאז יש לומר שלא ידחה את העבודה דהא אינה דוחה את השבת דקיל מעבודה, שנדחה מפני עבודה.
ושואל שמנין שאינו דוחה את השבת. הלא יש לומר ושידחה שבת קל וחומר מעבודה. ומשיב שמצאנו קבורת מת מצוה שדוחה עבודה מולאחותו , ואינו דוחה שבת. ועל זה משיב שיש לומר שהוא הדין קבורת מת מצוה ידחה שבת. על זה מביא קרא דאין רציחה דוחה שבת, ועיקר הלמוד מן בכל מושבותיכם, כמה שאמר במכלתא ויקהל וביבמות (דף ז) ובסנהדרין (דף ל"ח). ועתה חזר הדין שגם קבורת מת מצוה , אעל פי שדוחה לעבודה, אינה דוחה שבת. וכיון שקבורת מת מצוה אינה דוחה שבת, ידעינן עוד ראיה שאין רציחה דוחה שבת ממה שאמר לא תלין נבלתו על העץ. ואם כן איך יכול להרגו בשבת, דהא לא יוכל לקברו בוום ההוא. [זה פירוש המכלתא על פי נוסח הגר"א ] ודברים אלה מובאים בגמ ' במקומות הנ"ל ע"ש.
ס. מעם מזבחי תקחנו למות . כבר התבאר שפירש אפילו כהן ועבודה בידו. וזה שלא כדעת הגמרא יומא (דף פה) שדרשו מעם מזבחי ולא מעל מזבחי. וכן כתב המשנה למלך [פ"ה מהלכות רוצח הי"ב] שהמכלתא וסוגית הגמרא שהביאו בריתא זו, חולקת וסוברת שאף מעל מזבחי. וממה שאמר מעם מזבחי תקחנו למות, דייק רק למות אבל לא לגלות. וכיון שהמכלתא מפרש מעם מזבחי היינו מעל מזבחי בשעובד עבודה, אם כן גם מה שדייק למות ולא לגלות מיירי בשעובד עבודה. וזה מוצא למקור הדין שכתב הרמב"ם (בפ"ה מה' רוצח), שההורג בשגגה אין המזבח קולטו אלא אם היא כהן ועבודה בידו, ורק גגו של מזבח בית העולמים.
והנה הרשב"א בתשובה (ס' תקכ"ד ) הקשה על מה שנאמר במכות (דף יב ) בשם רב שיואב טעה שאין קולט אלא גגו של מזבח של בית העולמים, ורק כהן ועבודה בידו שהם ג' טעויות. ומדוע לא חשיב ד' טעויות שאין קולט אלא שוגג והוא היה מזיד. ומזה משמע שלא כפסק הרמב"ם שרק שוגג קולט אם עבודה בידו. ולדעת יואב חשב את עצמו לשוגג , דמה שהרג את אבנר גואל הדם היה, ועשהאל רודף היה ועמוא מורד במלכות היה, כמה שאמרו בסנהדרין (ד). ובירושלמי (פ"ב דמכות ), אמר רבי יוחנן שרב לא אמר זה, כי יואב לא טעה רק לסנהדרין ברח שלא יהרגנו המלך ויירשנו, דהרוגי מלך נכסיהן למלך.
ומזה מוצא מקור הדין למה שאמר הרמב"ם (שם ה' י"ד) שמי שפחד מן המלך שלא יהרגנו מדין המלכות או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה, וברח למזבח ונסמך לו ואפילו היה זר הרי זה ניצל. שזה הוציא ממה שאמר שלסנהדרין ברח מבואר שניצל שם מדין המלכית . ונהרג על ידי בניהו שהיה ראשט הסנהדרין כמה שאמרו בברכות (דף ד) ובסנהדרין (דף טז ) בניהו בן יהוידע זה סנהדרין. ומשמע שנהרג בדין כי עשהאל התרה בו.
וכן ממה שאמר תקחנו למות מדייק לא ללקות ולא לדון אם עדיין לא נגמר דינו כי שמא יצא זכאי. ומזה למד שסנהדרין בצד המזבח שאם לא כן, איך יקחוהו למות. הא אם נגמר דינו חובשין אותו. ודוחק לומר שמדבר במציאות רחוק אם ברח, ועל כורחך ששם יושבים הסנהדרין וגומרים דינו בעודו על המזבח ואחר שנגמר דינו לוקחים אותו למות. ועל זה הביא זכר לדבר מיואב ששם כך היה המעשה שהוא ברח קודם שנגמר דינו ושם גמרו דינו כמה שאמר רבי יוחנן שברח לדין הסנהדרין.
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
על רעהו. ה' במסורה דין ואידך כאשר יקום איש על רעהו ושעיר על רעהו יקרא בישעיה גכי מפלת אדום. כה תאמרו איש על רעהו כירמיה בענין נביאי השקר. גבר מחליק על רעהו. לומר מי שמחליק על רעהו בשפת חלקות ומתנבא לו נביאות שקר להחליקו בדברים כאילו מחריבו וזהו ושעיר על רעהו יקרא וכאלו הורגו וזהו ורצחו נפש:
בערמה. ב' במסורה הכא ואידך ויעשו גם המה בערמה בגבעונים זה שהזיד להרוג בערמה וריחק עצמו מעדת ישראל ע"כ מעם מזבחי תקחנו למות אבל בגבעונים שבערמה קרבו עצמן לעדת ישראל זכו להיות חוטבי עצים ושואבי מים למזבח זה נתרחק מן המזבח ואלו נתקרבו למזבח. א"א הרא"ש זצ"ל: