מ"ג שמואל ב כ ח


<< · מ"ג שמואל ב · כ · ח · >>

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הם עם האבן הגדולה אשר בגבעון ועמשא בא לפניהם ויואב חגור מדו לבשו ועלו [ועליו] חגור חרב מצמדת על מתניו בתערה והוא יצא ותפל

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הֵם עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוּ ועלו [וְעָלָיו] חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ וְהוּא יָצָא וַתִּפֹּל.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
הֵ֗ם עִם־הָאֶ֤בֶן הַגְּדוֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּגִבְע֔וֹן וַעֲמָשָׂ֖א בָּ֣א לִפְנֵיהֶ֑ם וְיוֹאָ֞ב חָג֣וּר ׀ מִדּ֣וֹ לְבֻשׁ֗וֹ וְעָלָ֞ו חֲג֥וֹר חֶ֙רֶב֙ מְצֻמֶּ֤דֶת עַל־מׇתְנָיו֙ בְּתַעְרָ֔הּ וְה֥וּא יָצָ֖א וַתִּפֹּֽל׃


רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מצומדת על מתניו" - סמוכה מאוד לגופו לרוחב מתניו שלא כדרך חוגרי חרב כדי שתהא נוחה ליפול ולא יצטרך להוציאה מתערה

"והוא יצא" - כנגד עמשא

"ותפול" - החרב מתערה לפי שהיתה חלקה ולטושה ואינה תלויה לצד ירכו אלא לרוחב מתניו וכמעט ששח עצמו לצד הארץ נפלה מתערה ואחזה בימינו ולא הכיר עמשא בדבר

"כאשר ראה כל הבא עליו ועמד" - כאשר ראה האיש שכל הבא עליו היה עומד

מצודות

לפירוש "מצודות" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

 

מצודת ציון

"עם האבן" - סמוך להאבן

"מדו לבושו" - היא היא וכפל המלה בשמות נרדפים כמו (דנייאל יב ב)אדמת עפר

"מצומדת" - מחוברת כמו (במדבר יט ט)צמיד פתיל

"בתערה" - היא תיק החרב 

מצודת דוד

"והוא יצא" - מהאבן הנזכר ונפלה מתערה בשחיה מועטת אשר שחה לתקן מנעלו כמו שכתוב במלכים א' (ב ה) ולקחה מהארץ בשמאלו

"ועליו" - על הלבוש היה חגור חרב מצומדת על מתניו לרוחב לא תלויה על הירך כדרכה וכוונתו היתה שתפול מתערה בשחיה מועטת לבל ירגיש בה עמשא

"הם עם האבן וגו'" - כשבאו הם סמוך להאבן וגו'

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"חגור מדו לבושו". היה לשר צבא לבוש מיוסד, שבו הכירו כולם כי הוא בראש ובו היה יואב לבוש, כי עדן לא הסירו דוד

משררתו (וכבר בארנו ששם לבוש בא על לבוש המיוחד לאיזה דבר כמו לבוש מלכות (אסתר ו, ח), הוציא לבוש לכל עובדי הבעל (מ"ב י, כב)) "ועליו חגור חרב מצמדת על מתניו בתערה". ר"ל שיש תער שהוא מצומצם כמדת החרב ודבוק לה, ואז תולים החרב על מתניו, והתער לא יפול מעצמו, ויש תער שרחב מן המדה, ויפול מעצמו, ואז תולים התער על מתניו. וכן היה פה שהתער היתה מצומדת אל מתניו, לא החרב, ובזה כשנפל התער יצא החרב מעצמו, ועמשא לא הרגיש בזה:

<< · מ"ג שמואל ב · כ · ח · >>