מ"ג שמואל ב כד טז


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וישלח ידו המלאך ירושלם לשחתה וינחם יהוה אל הרעה ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך ומלאך יהוה היה עם גרן האורנה [הארונה] היבסי

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם יְהוָה אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ יְהוָה הָיָה עִם גֹּרֶן האורנה [הָאֲרַוְנָה] הַיְבֻסִי.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּשְׁלַח֩ יָד֨וֹ הַמַּלְאָ֥ךְ ׀ יְֽרוּשָׁלַ֘͏ִם֮ לְשַׁחֲתָהּ֒ וַיִּנָּ֤חֶם יְהֹוָה֙ אֶל־הָ֣רָעָ֔ה וַ֠יֹּ֠אמֶר לַמַּלְאָ֞ךְ הַמַּשְׁחִ֤ית בָּעָם֙ רַ֔ב עַתָּ֖ה הֶ֣רֶף יָדֶ֑ךָ וּמַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ הָיָ֔ה עִם־גֹּ֖רֶן האורנה הָֽאֲרַ֥וְנָה הַיְבֻסִֽי׃

תרגום יונתן

לדף התרגום על כל הפרק

וְאוֹשִׁיט יְדֵיהּ מַלְאָכָא לִירוּשְׁלֵם לְחַבָּלוּתָהּ וְתַב יְיָ מִן בִּישְׁתָא וַאֲמַר לְמַלְאָכָא דִמְחַבֵּל בְּעַמָא מִסַת כְּעַן אַגַח יְדָךְ וּמַלְאָכָא דַייָ הֲוָה שָׁרֵי בְּבֵית אִידְרֵי דְאַרְנוֹן יְבוּסָאָה:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"היבוסי" - שר מצודת ציון היה ששמה יבוסי

מצודות

לפירוש "מצודות" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

{{מצודות

|דוד= "היה עם גורן" - היה עומד סמוך לגורן וגו'

"היבוסי" - מבני יבוס ואמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה כד ב) שהיה גר צדק

"רב עתה" - די עתה במה שמתו והרף ידך מלהשחית עוד כזאת כי אם מעט מעט

"וישלח" - המלאך המשחית בעם שלח ידו להשחית גם אנשי ירושלים ואז נחם ה' וגו' |ציון= "היה ששמה יבוסי

"

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"וישלח ידו המלאך ירושלם". לפי חוקי הלשון היה צ"ל וישלח המלאך ידו, ובד"ה (שם, טו) וישלח האלהים מלאך ירושלים, וכפ"ז גם מ"ש פה וישלח היינו ה' שנז' תחלה, ה' שלח את ידו שהוא היה המלאך, כי המלאך המשחית בדבר מכונה בכתובים בשם יד ה' כמ"ש (שמות ט, ג) הנה יד ה' הויה במקנך, וכמ"ש בהגדה ביד חזקה זו הדבר, שפועל ה' ע"י מלאכיו עושי דברו: "ויאמר" וכו' "רב עתה". כי המשחית הגיע אל עיר ציון עיר דוד, כי היה עם גורן ארונה מקום בהמ"ק שהיתה בין ציון וירושלים, והיה נוגע בדוד בהכרח, כי כיון שנתן רשות למשחית וכו' (ב"ק ס א), ובזה נחם ה' בזכות דוד ואמר שירף ידו ולא ישחית. ובאר הטעם, כי עמד עם גורן ארונה, וגם זכות המקום גרם, כמ"ש חז"ל (ברכות שם) מה ראה אפרו של יצחק ראה, וכן אמרו (שם) כסף כפורים ראה, ר"ל שעתידים לשקול שקליהם כל שנה למקום הזה והשקלים מכפרים מהנגף. ובד"ה (שם, טז) כתוב בזה וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים ויפול דוד והזקנים מכוסים בשקים על פניהם, פי' כי אז ראה דוד את המלאך, שבזה היה מעותד להנגף, שלכן ראהו, רק ה' אמר אז הרף

ידך, ונצול דוד בהשגחה, ואז נסתלק המלאך מן הארץ, כי לא היה לו רשות לנגוף, ועדן לא שב לשמים, שגם ע"ז לא ניתן לו רשות, ולכן עמד בין הארץ ובין השמים, ויען שתחלה היתה חרבו כנגד ציון עיר דוד, כשא"ל ה' הרף ידך, הפך את חרבו מצד של ציון אל צד ירושלים שהיה שם תחלה, וז"ש נטויה על ירושלים, ר"ל נטויה על הצד: