פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות משלי


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּ֤י מִ֪יץ חָלָ֡ב י֘וֹצִ֤יא חֶמְאָ֗ה
  וּֽמִיץ־אַ֭ף י֣וֹצִיא דָ֑ם
    וּמִ֥יץ אַ֝פַּ֗יִם י֣וֹצִיא רִֽיב׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי מיץ חלב" - כי כאשר תצא חמאה על ידי מיץ חלב ודם על ידי מיץ החוטם יותר מדי כן יצא ריב על ידי מיץ אפים של כעס מיץ סחיטה (פרימדור"א בלע"ז) כמו (שופטים ו) וימץ טל וגו' ורבותינו פירשו אם נבלת עצמך על דברי תורה לדרוש ולשאול ספיקותיך לרבך ואפי' נראית לו כשוטה בלא לב סופך שתהא מנושא ואם זמות אם שמת זמם על פיך וחסמת אותו ולא שאלת לו הכל סופך כשישאלך דבר הלכה תתן יד לפה ותאלם שלא תדע לענות כלום בו

"כאשר מיץ חלב יוציא חמאה" - כן מיץ אפים שרבך כועס בך שלא הבינות מהר ואתה מתנבל עליה סוף יוציא מפיך אחר זמן הלכות רבות והוראות

רלב"ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי מיץ חלב". והנה הדברי' הטבעיי' אשר ימצא בקצת מותריה' תועלת ובקצתם לא ימצא הם אלו שזכר ודומיהם והוא שממיץ החלב שהוא מותר הגבינ' יוציא האדם חמאה שהיא יותר טובה ויותר ערבה מהגבינה וממות' מיץ האף יוציא האדם דם ביגיעתו בו להוציאו וישחית בזה עצמו וממות' הכעס אשר ראוי שיעזב ויונח יוציא האדם ריב ומדון אשר הוא גורם השחתות והפסדים רבים:

ובכאן נשלם ביאור זה החלק שהגבלנו ביאור בזה הספר והוא נפלא מאד ורב התועלת לקחת מוסר השכל ותועלת מבואר מדברינו בביאור:

 

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לג) "כי מיץ חלב יוציא חמאה", ר"ל המקובץ מן החכמה האמתיות שנאמר בה דבש וחלב תחת לשונך יוציא חמאה ודבר מובן. אבל מיץ אף יוציא דם. אם תמוץ דברי עיון ומחקר ממקור משחת ומופתים מתעים יוציאו היקשים ותולדות נשחתים, ומיץ אפים שאם תכעס על הנהגת ה' כמו השאלה על שלות הרשעים ויסורי הצדיקים וכיוצא, יוציא ריב נגד ה' כמ"ש כי לאויל יהרג כעס:

דרך הפשוט

"כי מיץ חלב", המתמצה מן החלב וצף מלמעלה "והיא חמאה", שהוא הטוב והמובחר מן החלב, אבל "המתמצה מן האף" שהם הרירים שהם דברים מאוסים "יוציא דם", אם ימוץ יותר יצא דבר נמאס יותר שהוא דם, "ומיץ אפים" וכעס "יוציא ריב" ומרד ומדון לכל הארץ:

דרך המושכל

הדבור של החכמים האלה היה בעניני מדיניות מענין מלך אחד שהיה בימיהם ומרוע הנהגתו, וכפי המבואר מן התשובה היה בימי אגור מלך אחד איש זדון שהיה כופר באלהים, וכן הנהיג את בני דורו, והיו לו שתי נשים בנות אם אחת שהיה שמה עלוקה, ונשיו אלה השחיתו את העם ובעצתם הרג והשחית רבים מן העם, וכן היה אז בצורת ועצירת גשמים, וגם אש אכלה בכל ערי המדינה, עד שהיה להם צרות רבות ורעות, ומלך הזה בעת שמלך העביר את אביו מכסאו ומרד באביו ואמו ומלך תחתיו בעצת נשיו, והיה לו שפחה אחת שמה שממית והיא היתה בעלת ערמה ותחבולות שהמלך זנה עמה, והיא פרשה רשתה עליו עד שבעלה עבד המלך שהיה שמו אלקום מרד על המלך, והעביר אותו מכסאו והרגו ונתן בשרו לעוף השמים, והשפחה ירשה את גבירתה, ואיתיאל ואוכל נודע להם מדבר המרד, וחשבו לגלות אזן המלך והתיעצו עם אגור בן יקא, והשיב להם אל תלשן עבד אל אדוניו בל ילשינו עליו, פן יקללך ואשמת, שאחר שהוא היה נאמן בית המלך יוכל להיות שתשוב הקללה על המלשין, כי העבד יצטדק בדינו ולא יוכלו לברר את הדבר והם יצאו אשמים על שהלשינוהו בשקר, חוץ מזה אמר להם שהמלך ודורו ראוים לכליה אחר שהוא:

"דור אשר את אביו יקלל", שכמו שהמלך בזה את יולדיו והורידם מכסאותם כן נהגו אחריו כל העם להבזות יולדיהם, וכן הוא דור טהור בעיניו הגם שלא רוחץ מצואתו ועושים כלל התועבות, והם דור אשר רמו עיניו בגאוה וגאון דרך רע, והם דור אשר חרבות שניו לאכל עניי הארץ בענין שהם רעים וחטאים בין למקום בין לבריות בין במעשים בין במדות, וע"כ הענישם ה', כי.

"לעלוקה שתי בנות", שהם שתי נשי המלך שהם בנות עלוקה, הם אומרות הב הב, גוזלות וחומסות ומשחיתות את העם (גם יל"פ ששם הנשים היה הב הב) ושתי בנות האלה שלש הנה לא תשבענה לא ישבעו מדם הרוגים להשחית שלש הכתות הרעות שחשב, שהם דור אביו יקלל, דור טהור בעיניו, ודור מה רמו עיניו, וארבע שהיא הכת הרביעית שהוא דור חרבות שניו לא אמרו הון, כי אכלום בכל פה, מדה כנגד מדה כמו שהם אכלו עניים מארץ:

"שאול ועוצר רחם", ע"כ נענשו ע"י השאול של ממשלת הרחם, היינו ממשלת נשי המלך אשר הרחיבה כשאול נפשה לבלע ולהשחית, וגם ע"כ חלו בם עונשים אחרים השגחיים, והוא ארץ לא שבעה מים מה שהיה עצירת גשמים, ואש לא אמרה הון שאכלה אש בכל עריהם:

"עין," וסוף המלך יהיה שעין אשר תלעג לאב ומרד באביו ובזה אותו ואת אמו המולכת, לכן יקרוה עורבי נחל מדה כנגד מדה, כמו שהעורבים ג"כ אין מכירים את אמותיהם, ויאכלוה בני נשר שמדותיהם הפך העורב שמכירים ילדיהם ויולדיהן, וכמו שפי' חז"ל:

"שלשה", אחרי שספר דברי התשובה הזאת, מביא את המשא שהוא משלים ומליצות שנשאו אז על המלך החדש, שהוא מלך אלקום שהיה עבד מורד באדוניו ומלך תחתיו, ונשאו עליו ועל אשתו השפחה ששמה שממית שמלכה תחת גבירתה, ארבעה משלים ומליצות, המשל הראשון אמרו על המלכה החדשה שהיתה שפחה תחלה והיתה מנאפת עם המלך ואדוניה וכסתה נאפופיה, ובגדה בריעה ואהובה המלך, ועליה אמרו המושלים ששלשה המה נפלאו, ר"ל שאין משאירים שום רושם בדרכם ודומה כאלו לא הלכו שם כלל, שהוא דרך הנשר באויר, ודרך הנחש בעפר, ודרך אניה במים, וכן נמצא ביסוד הרביעי שהוא יסוד האש ג"כ ענין שאין אחריו שום רושם כלל, והוא באהבת המנאפת אשר רשפיה רשפי אש, ועז"א שהרביעי לא ידעתים שג"כ נמחה הרושם, והוא דרך גבר בעלמה, ומפרש שר"ל שכן דרך אשה מנאפת, שאכלה ומחתה פיה כאלו לא היה שם אש האהבה כלל:

"תחת", המשל השני נשאו על המלך והמלכה ביחד, שתחת שלש רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלוך שהיה עבד ומלך תחת אדוניו, והיה תחלה נבל ועתה ישבע לחם. כי הנדיב בשבעו לחם ישפיע מטובו לעניים, והנבל נבלה עמו ויוסף ברעתו. ועל אשתו אמרו תחת שנואה כי תבעל, כי היתה שנואה ע"י נאופיה ומעשיה הרעים, והיא תבעל והיתה אהובת הילך בבעילת זנות, והרע מכולם שפחה כי תירש גבירתה, מה שהיא עתה היורשת את המלכות:

"ארבעה", המשל השלישי נשאו על המלכה שממית, שעם היותה מקטני ארץ גברה ועשתה חיל בתחבולותיה עד שהיא בהיכלי מלך, ובאשר היה שמה שממית לקחו המליצה מן השממית אשר תתפוש בידיה ותארוג רשתות וחרמים לצוד בה את הזבובים, וחשב בהיכלי מלך אשר ארגה לעצמה, כן היא מצודים וחרמים לבה ותארוג רשתות בתחבולות אשר הולידה מדעתה, כמו השממית שתוציא המטוה מגופה, והיא יושבת בהיכלי מלך, בין תחלה שתפשה ברשתות אהבתה את המלך הקודם, בין עתה שהיא המולכת בארץ, והמליץ צרף אל השממית עוד שלשה קטני ארץ שיעשו חיל בתחבולותיהם, הנמלים בענין הזריזות, והשפנים בבנינים נשגבים מצדות סלעים משגבם, והארבה בהתאחדות החיל כי יצאו גדודים ויצא חצץ כולו, והשממית באריגת רשתות הצידה. וגם י"ל שהיא תפשה תחת ממשלתה ג' אומות שנועזו אז, אומה אחת היתה זריזה באסיפת הון ועושר וכל מיני מאכל כנמלים, ואומה אחת שבעו לעצמם ערי מבצר חומה דלתים ובריח, ואומה אחת שהיתה עם חפשי בלי מלך ומושל רק הכנסיה שלהם היו כולם בהסכמה אחת ובזה העיזו חיל, והשממית תפשה כולם ברשתותיה הדקים, הגם שהיתה כקורי עכביש וישבה בהיכלי מלך למלוך על כל אלה:

"שלשה," המשל הרביעי המליצו על העבד שמלך שהיה שמו מלך אלקום, והוא לא היה לא גבור ולא בעל תחבולות יודע ציד לצוד את העם בערמתו, רק נדמה כתיש שמהלך בראש העדר ע"י שהוא הזכר והצאן צאנו הם נקבות, כן גבר ע"י אשתו וע"י שהוא בעלה, ואמרו המושלים ששלשה המה מטיבי צעד, הליש מולך על הבהמות מפני גבורתו שהוא גבור בבהמה, והזרזיר ימלוך ע"י שהוא קל המרוץ ויודע לצוד ציד וימלוך ע"י מתניו, והתיש הוא השלישי שהוא ג"כ מטיב צעד ללכת בראש, ועמו משתתף מלך אלקום, שהוא מטיב לכת עם התיש, שהוא תיש כמוהו ההולך בראש העדר לא מפני מעלותיו רק מפני שהוא תיש וי"ל נשים שעל ידם הגיע להיות בראש: אם נבלת אומר אל מלך אלקום העבד אשר מלך והוא הנבל אשר ישבע לחם, האם נעשית נבל ע"י ההתנשאות הלא היית נבל מקדם, ואם זמות שזממת למרוד באדוניך ושמת יד לפה לחרוש רעה בסתר, אבל דע.

"כי מיץ חלב", המתמצה מן החלב וצף מלמעלה והיא החמאה, שהוא הטוב והמובחר מן החלב, אבל המתמצה מן האף שהם הרירים שהם דברים מאוסים יוציא דם, אם ימוץ יותר יצא דבר נמאס יותר שהוא דם, ומיץ אפים וכעס יוציא ריב ומרד ומדון לכל הארץ:

 

הגאון מווילנה (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי מיץ חלב יוציא חמאה, ומיץ אף יוציא דם, ומיץ אפים יוציא ריב" - כי החמאה יוצאת על-ידי מיץ חלב, והדם יוצא על-ידי מיץ החוטם, והריב יוצא על-ידי מיץ אפיים.

ומיץ הוא לשון שחיקה.

והעניין: שמחמת שלושה דברים רוצה אדם להשיב למחרפו:

  • א' להראות שהוא גדול וטוב יותר ממנו,
  • ב' להראות לו ששקר דיבר עליו, ואין בו הדבר הרע שדיבר עליו,
  • ג' כדי שלא לחרף אותו עוד...

ואומר סתירה לכל השלושה דברים:

  • נגד הראשון, שרוצה להראות שהוא למדן גדול וטוב ממנו, אמר שאין צריך לזה, ולמד מעשיית החמאה מהחלב, שדרך עושי החמאה, מכסים הכלי אשר בו החלב בעת עשיית החמאה, והחמאה נעשית; כן בתורה, אם אדם לומד תורה בסתר, התורה מכרזת עליו, כמו שאמרו חכמינו ז"ל.
  • ונגד השני, שרוצה לנקות את עצמו ולהראות לו ששקר דיבר עליו, אמר שטוב להיות שותק, ולמד ממיץ החוטם, כשרוצה לנקות החוטם ביותר ושוחק ביותר, יצא דם ומטנף אותו יותר, כך, אם אתה רוצה לנקות את עצמך, אזי יטנף אותך יותר.
  • ונגד בכדי להשקיט אותו, אמר שאדרבה, כי מיץ אפיים יוציא ריב, ו(סנהדרין ז א): "האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא, כיוון דרווח - רווח".

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"כי מיץ" - כי כמו שמציצת וסחיטת החלב מוציא חמאה, ומציצת האף מוציא דם, כן מציצת הכעס מוציא ריב, ר"ל התעוררות הכעס מוציא הוא את הריב, ולזה סתום פיך ואל תעורר כעס המנבל אותך, כי עוד יוסיף לריב ולדבר בך דברי נבלה.

מצודת ציון

"מיץ" - מלשון מציצה וסחיטה, כמו (שופטים ו): "וימץ טל מן הגזה".

"חמאה" - הוא שומן החלב.

"אף" - חוטם.

"אפים" - מלשון אף וחימה.

<< · מ"ג משלי · ל · לג