פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות משלי


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
תַּאֲוַ֣ת עָצֵ֣ל תְּמִיתֶ֑נּוּ
  כִּֽי־מֵאֲנ֖וּ יָדָ֣יו לַעֲשֽׂוֹת׃


רלב"ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תאות עצל". הנה העצל יתאוה תמיד אל קנין השלימיות והעצלה תמנעהו מההשתדלות בהשגתם הנה ימות וישאר עם התאוה ההיא כי מאנו ידיו לעשות דבר להשיג מה שאליו התאוה:

 

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כה-כו) "תאות עצל תמיתנו, כל היום התאוה תאוה" דבר שאין חשוב ונחוץ אל האדם הוא מתעצל בעשייתו, ואומר בל תחשוב כי מה שהעצל מתרפה לעשות מלאכה הוא מפני שאינו מתאוה, ודברי העולם קלים בעיניו, שלכן לא יתיגע להשיגם, לא כן הוא, כי באמת תאותו גדולה יותר ממי שאינו עצל, כי אינו דומה מי שי"ל פת בסלו וכו'. רק שאין לו ממשלה על הידים וכלי הגוף העושים, שאינם רוצים לשמוע לכח הממשלה שבנפש, וע"כ "תאותו תמיתנו", כי "הידים" המוכנים להצילו ממות, שע"י שיעשו מלאכה ימצא תאותו, "אין אובים לשמוע לו", ומוסיף "שכל היום התאוה תאוה", שתחת שהזריז יעסוק כל היום במלאכה ולא יתאוה רק בלילה שפנוי מעסקיו, הוא מתאוה כל היום ולא יעשה מאומה, ומספר בשבח "הצדיק, כי יתן" צדקה אל העצל "ולא יחשוך", כי העצל הזה אין לו מרחמים, והגם שמת ברעב לא ירחמו עליו, כשאומרים הלא יכול לעסוק במלאכה, אבל הצדיק ירחם עליו, כי הוא כחולה הבלתי יכול לעבוד, אחר שידיו נרפים ובלתי שומעים לו, ולכן יתן לו צדקה וירחם על עניו:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"תאות" - התאווה שעצל מתאוה לנוח על משכבו היא תמית אותו, כי מאנו ידיו לעשות מלאכה להתפרנס בה, ומה א"כ אם כן יאכל? והרי הוא מת ברעב.

מצודת ציון

"מאנו" - לא רצו.

<< · מ"ג משלי · כא · כה · >>