מ"ג ישעיהו ח כב

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה מעוף צוקה ואפלה מנדח

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאֶל אֶרֶץ יַבִּיט וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵׁכָה מְעוּף צוּקָה וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאֶל־אֶ֖רֶץ יַבִּ֑יט וְהִנֵּ֨ה צָרָ֤ה וַֽחֲשֵׁכָה֙ מְע֣וּף צוּקָ֔ה וַאֲפֵלָ֖ה מְנֻדָּֽח׃

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"ואל ארץ יביט" - אולי ימצא עזר אשר שלח מלאכים הושע בן אלה אל סוא מלך מצרים (מלכים ב י)

"והנה צרה" - כי לא יעזרוהו וגם שבנא יצא לסנחריב לרעה לו

"מעוף צוקה" - עיפות צוקה

"ואפלה מנודח" - על ידי אפלה הוא מנודח שכן לשון נידוח נופל באפלה כמו (ירמיהו כג) לכן יהיה דרכם להם כחלקלקות באפלה ידחו ונפלו בה ולאפלה הם מנודחים

מצודות

עריכה

• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •

מצודת דוד

"מעוף צוקה" - צרה חשיכה וכפל הדבר במ"ש

"ואפילה מנודח" - יהיה מנודח אל האפלה

"והנה צרה וחשכה" - כי לא מצא עזר

"ואל ארץ יביט" - אולי ימצא עזר ממושלי ארץ

מצודת ציון

"מעוף" - ענין חושך כמו תעופה כבקר תהיה (איוב יא)

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

"אל ארץ יביט, והנה צרה" בארץ "וחשכה" בשמים למעלה. מוסיף לאמר, לא לבד שתהיה צרה חיצונית כי גם יהיה "מעוף צוקה", עיפות של צוקת הנפש הפנימית, שגדולה מן צרה, ולא לבד שתהיה חשיכה, כי גם יהיה "אפילה" שהיא גדולה מחשיכה, עד שיהיה "מנודח" מן האופל. (ועל צד המליצה נראה שמצייר במליצתו הנשגבת את הצוקה והאפילה כעצמים מופשטים, ויחס אליהם העיפות וההתנדחות, אמר במליצתו הצוקה תהיה עיפה, מצייר כי הצרה תשחית כל יושבי הארץ עד שלא ימצא שם איש לקבל הצוקה שבאה אחר הצרה, שהיא צוקת הנפש, כי לא יהיה איש, באופן שימלץ שהצוקה תהיה עיפה ונלאה מפעול פעולתה. וכן האופל הבא אחרי החושך יהיה מנודח מן הארץ ולא יבא שמה, כי החשך בעצמו ישמיד את יושבי הארץ ולא ימצא האופל מקום לחול, ותכלית המליצה שלא ימשכו ימי הרעה כדרך כל רעה, שתחלה תבא צרה ואחריה צוקה, תחלה חשך ואחריו אופל, כי עם ביאת הצרה והחשכה בראשיתה יכריתו את הכל. ומפרש "כי לא מועף לאשר מוצק לה", נותן טעם למה תעוף הצוקה, יען שלא ייעף המציק שהוא האויב, וישמיד את הכל, וע"כ תיעף הצוקה ולא תמצא מקום לחול):

ביאור המילות

"צרה, צוקה". הבדלם הוא כי צרה היא הצרה החיצונית, וצוקה היא הצוקה הפנימית, צרה היא מענין צר ומצור, וראשית הנחתו על צרירת האויב על עיר להלחם עליה לתפשה, אל תצר את מואב, והושאל ממנו אל כל צרה הבאה ע"י סבה חיצונית, צרת חולי ומכאוב, צרת עוני, צרת בנים, ודומיהם. אבל צוקה, היא הצקת הנפש לאדם עד שמואס בחייו (פערצווייפלוגג) וימצא צוקה בלא צרה, שלפעמים יקוץ האדם מעמדו, ורוחו הפנימי כים נגרש, וים הדמיון ישא שאון דכיו עליו להרעיש את שלומו על לא דבר, ויגד לה כי הציקתהו (שופטים יד), ויתקבצו אליו כל איש מצוק (שמואל א' כב), וכן יהיה צרה בלא צוקה באדם אשר ככפיר יבטח ולא יחוש לפגעי הזמן אשר סביב שתו עליו, לפ"ז כשאומר במצור ובמצוק אשר יציק לך אויבך (דברים כח), צרה וצוקה (צפניה א', תהלות קי"ט, משלי א'), ר"ל צרת אויב מבחוץ, וצוקת הנפש פנימה, כי עת יפגשו את האדם שני אלה, מכתו אנושה, כי המציר דרכו להסתתר בבית עד יעבור זעם. והמציק דרכו לצאת ולשוטט בחוצות להקל דאבון נפשו לרוח היום, אבל המציר ומציק, אין לו תקנה:

"חשך, ואפלה". אופל קשה מחשך, חשך רק מניעת האור השמשי, והאופל בשלא יגיה גם אור ירח וכוכבים, וכן (איוב ג') היום ההוא יהי חשך, הלילה ההוא יקחהו אופל, קלל כ"א לפי ענינו, (ועיין לקמן נ"ח י', נ"ט ט'):

<< · מ"ג ישעיהו · ח · כב · >>