פתיחת התפריט הראשי


פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה

מנוקד: לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ.

עם טעמים: לָכֵ֗ן הִרְחִ֤יבָה שְּׁאוֹל֙ נַפְשָׁ֔הּ וּפָעֲרָ֥ה פִ֖יהָ לִבְלִי־חֹ֑ק וְיָרַ֨ד הֲדָרָ֧הּ וַהֲמוֹנָ֛הּ וּשְׁאוֹנָ֖הּ וְעָלֵ֥ז בָּֽהּ׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לכן הרחיבה" - מדה במדה הם הרחיבו נפשם לבלוע מאכל ומשת' לרוב ופערו פה לבלוע אף שאול תרחיב נפשה לבלוע

"ופערה" - ופתחה

"לבלי חק" - באין סוף ולמה לבלי חק לפי שלא היה בידם של אלו חק וקצבה לתפנוקיהם

"וירד" - שם הדרה של ירושלים

"ועלו בה" - העליזים שבה

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן", מוסב על לבלי חק.

"השאול ירחיב פיו אל בלי חק", אל מי שלא שם חק לתאותו, וכן גם השאול לא ישים גבול לתאותו לבלוע נפשות.

"וירד הדרה", כשתשבת עיר, יתבטל תחלה שאונה, שהוא קול ההמולה הגדולה שבה קול ששון ושמחה וכדומה, ואח"כ המונה שהוא ההמיה המורגלת, ואח"כ הדרה שהוא המלך ושרים, עד שהסדר הוא שירד שאונה והמונה והדרה, והמליץ פה הפך הסדר לאמר שתושבת פתאום כאילו השאול פתח פיו ובלע כל העיר בפתע פתאום, עד שנשבת הכל פעם אחד, ועז"א "ועלז בה", כאילו בעודם בשכרותם ועליזתם יפלו לשאול ולא ירגישו ועוד יעלזו וישחקו בבטן שאול, ומלת בה מוסב על השאול:


ביאור המילות

"ופערה". פער הוא הגילוי הבלתי ראוי ויותר מן הרגיל, ולמ"ד לבלי חק, הוא הגבול שאליו:

"המונה ושאונה". ההמון, רגיל. והשאון, יותר מן הרגיל, קול המולה גדולה (ע"ל יז יב):

"ועלז". שמחה ורעדה, והשכרתים למען יעלזו (ירמיה נא), הרועד מחמת שמחה ושכרות, והוא פעל, יעלוז בשאול:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"הדרה" - תפארת עדתם

"בה" - בהשאול ומוסב על וירד ור"ל הכל תרד אל השאול

"הרחיבה" - מדה במדה על שהרחיבו נפשם להתענג ביותר לכן תרחיב השאול נפשה לבלוע את הכל

מצודת ציון

"ופערה" - פתחה ביותר כמו פי פערתי (תהלים קיט)

"לבלי חוק" - בלא קצבה

"והמונה" - המון עמה

"ושאונה" - הוא כמו המונה וכפל הדבר במ"ש

"ועלז" - ענין שמחה