מ"ג ויקרא יז יג
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ־ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּעָפָֽר׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּגְבַר גְּבַר מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן גִּיּוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְּירוּן בֵּינֵיהוֹן דִּיצוּד צֵידָא חַיְתָא אוֹ עוֹפָא דְּמִתְאֲכִיל וְיֵישׁוֹד יָת דְּמֵיהּ וִיכַסֵּינֵיהּ בְּעַפְרָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּגְבַר טְלֵי אוֹ גְבַר סִיב מִבֵּית גְנִיסַת יִשְרָאֵל וּמִן גִיוֹרַיָא דְיִתְגַיְירוּן לְמֵיתַב בֵּינֵיהוֹן דִי יְצַד צֵידָא חַיְיתָא אוֹ עוֹפָא דְמִיכַשְׁרִין לְמֵיכַל וְיֵישׁוֹד יַת אַדְמֵיהּ בְּנִיכְסָתָא וְאִין לָא מִתְקַלְקְלָא נִיכְסַתֵּיהּ יְכַסִינֵיהּ בְּעַפְרָא: |
רש"י
"אשר יאכל" - פרט לטמאים
מפרשי רש"י
[י] אלא בהזמנה הזאת. פירוש בטורח, כאילו היה טורח בה וצד אותה, ואז לא היה אוכל אותו כל שעה:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אֲשֶׁר יֵאָכֵל – פְּרָט לִטְמֵאִים.
רשב"ם
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
[יא] "ישראל"-- אלו ישראל. 'גר'-- אלו הגרים. "הַגָר"-- לרבות נשי הגרים. "בתוכם"-- לרבות נשים ועבדים. [ב] אם כן למה נאמר "איש איש" לרבות? לפי שנאמר "אשר יצוד", אין לי אלא הצד. לקח, ירש, ניתן לו במתנה מנין? תלמוד לומר "איש איש".
אין לי אלא צד. נִצוד כמו אווזין ותרנגולים מנין? תלמוד לומר "צֵיד"-- מכל מקום. אם כן למה נאמר "אשר יצוד"? אמר רבי, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זו.
[ג] "עוף"-- יכול אף עוף טמא במשמע? תלמוד לומר "חיה". מה חיה שהיא מטמאה בגדים אף עוף שהוא מטמא בגדים-- יצא עוף טמא שאינו מטמא בגדים. אי מה חיה שאינה באם על הבנים אף עוף שאינו באם על הבנים-- יצא עוף טהור שהוא באם על הבנים! תלמוד לומר "אשר יֵאכל"-- יצא עוף טמא שאינו נאכל.
[ד] אין לי אלא עוף הנאכל. חיה הנאכלת מנין? תלמוד לומר "חיה או עוף אשר יֵאכל". "חיה"-- משמע בין מרובה בין מועט. "עוף"-- משמע כל עוף, בין מרובה בין מועט. מכאן אמרו: שחט מאה חיות במקום אחד-- כיסוי אחד לכולם. מאה עופות במקום אחד-- כיסוי אחד לכולם. חיה ועוף במקום אחד-- כיסוי אחד לכולם. ר' יהודה אומר, שחט חיה-- יכסה ואחר כך ישחט את העוף שנאמר "חיה או עוף". אמרו לו, והלא כבר נאמר "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא".
[ה] "ושפך"-- פרט לשוחט ונתנבלה בידו, ולנוחר, ולמעקר. --ולהביא השוחט לאכילת נכרים (בס"א גוים) ולאכילת כלבים.
[ו] השוחט ונמצאת טריפה, השוחט לעכו"ם (בס"א לעבודה זרה), השוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלים: ר' מאיר מחייב שנאמר "ושפך...וכסה", וחכמים אומרים 'אשר יאכל...ושפך..וכסה'-- שחיטה שהיא כשרה לאכילה חייב לכסות, ושאינה כשרה לאכילה פטור מלכסות.
[ז] 'ושפך..וכסה'-- במה ששפך בו יכסה. לא יכסנו ברגל שלא יהיו מצוות בזויות עליו.
'ושפך..וכסה'-- מי ששפך הוא יכסה ולא יפקיד (ס"א ולא יקפיד) שאחר יכסה. ומנין שאף אחרים מוזהרים עליו? תלמוד לומר "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוּא".
[ח] "ושפך...וכסהו"-- מצוה שיכסנו הוא. כסהו ונתגלה-- פטור מלכסות. כסהו הרוח-- חייב לכסות.
[ט] 'את דמו..וכסה'-- מלמד שכל דמו חייב לכסות. מכאן אמרו: דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. אמר ר' יהודה, אימתי? בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל אם יש שם דם שלא הוא-- פטור מלכסות.
[י] "וכסהו"-- יכול יכפה עליו כלים, יכפה עליו אבנים? תלמוד לומר "עפר". אין לי אלא עפר, מנין בשחיקת אבנים, בשחיקת חרסים, בנעורת של פשתים דקה, בנסורת של חרשים דקה, בזבל דק, בחול דק, בסיד ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשה? תלמוד לומר "וכסהו". אי "וכסהו" יכול בשחיקת כלי מתכות, בקמח, בסובין ובמורסן? תלמוד לומר "עפר". מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה מיעט? מרבה אני את אלו שהן ממין עפר ומוציא אני את אלו שאינן ממין עפר.
[יא] שתמצא לומר כלל שהיה רבן שמעון בן גמליאל אומר: מה עפר שהוא מיוחד שהוא מגדל הצמחים ומכסים בו אף כל דבר שמגדל צמחים ומכסים בו. יצא דבר שאין מגדל צמחים-- אין מכסים בו.