מ"ג ויקרא יז יג


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ־ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּעָפָֽר׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּגְבַר גְּבַר מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן גִּיּוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְּירוּן בֵּינֵיהוֹן דִּיצוּד צֵידָא חַיְתָא אוֹ עוֹפָא דְּמִתְאֲכִיל וְיֵישׁוֹד יָת דְּמֵיהּ וִיכַסֵּינֵיהּ בְּעַפְרָא׃
ירושלמי (יונתן):
וּגְבַר טְלֵי אוֹ גְבַר סִיב מִבֵּית גְנִיסַת יִשְרָאֵל וּמִן גִיוֹרַיָא דְיִתְגַיְירוּן לְמֵיתַב בֵּינֵיהוֹן דִי יְצַד צֵידָא חַיְיתָא אוֹ עוֹפָא דְמִיכַשְׁרִין לְמֵיכַל וְיֵישׁוֹד יַת אַדְמֵיהּ בְּנִיכְסָתָא וְאִין לָא מִתְקַלְקְלָא נִיכְסַתֵּיהּ יְכַסִינֵיהּ בְּעַפְרָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אשר יצוד" - (ת"כ חולין פד) אין לי אלא ציד אווזין ותרנגולין מנין ת"ל ציד מ"מ א"כ למה נאמר אשר יצוד שלא יאכל בשר אלא בהזמנה זאת

"אשר יאכל" - פרט לטמאים

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

אֲשֶׁר יָצוּד – אֵין לִי אֶלָּא צַיִד; אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר צֵיד מִכָּל מָקוֹם. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר אֲשֶׁר יָצוּד? שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר אֶלָּא בַּהַזְמָנָה הַזֹּאת (חולין פ"ד ע"א).
אֲשֶׁר יֵאָכֵל – פְּרָט לִטְמֵאִים.

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

וכסהו בעפר: כי אז לא יהא ראוי לאכילה:


ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי יצוד ציד" בהיות מקום הציד על הרוב שומם ומוכן להמצא שם שדים כאמרו ושכנו שם בנות יענה ושעירים ירקדו שם אסר להניח שם דם מגולה וצוה לכסותו כעפר להסיר הכנת המצא השדים שם. ואמר:

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי יצוד ציד חיה או עוף וגו'. עיקר טעם הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לידי אכילת דם, אבל בבהמות אין צורך בהיכר זה כי כבר הוא מזורז ועומד במה שרואה שניתן הדם על המזבח כמ"ש ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם ואין הפירוש שזה עיקר הטעם לאיסור הדם דא"כ למה אסר דם חיה ועוף אלא עיקר טעם האיסור הוא שלא יאכל הנפש עם הבשר, ונתן מופת על שהנפש כלול תוך הדם שהרי נתתיו על המזבח לכפר על נפשותיכם וכפרה זו ודאי נפש תמורת נפש ומזה תבין מדעתך טעם איסור הדם שהוא מצד הנפש שבו וזה טעם שוה בבהמה חיה ועוף, אך הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לאוכלו אבל בדם בהמה אינו צריך היכר כי די לו בזה מה שרואה שניתן הדם על המזבח וזה סימן לו כי הדם הוא הנפש, ועוד שאין נכון שיאכל העבד משלחן רבו אבל בדם חיה ועוף אין שום היכר ע"כ צוה לעשות היכר במקצתו על ידי כסוי. ואע"פ שתורים ובני יונה קרבים לגבי מזבח מ"מ בטלים המה במיעוטם כי רוב העופות אינן למזבח כמו הבהמות.

ד"א לפי שבשר חיה ועוף אינן בנמצא, והם מחוסרי צידה ובאין לאדם על ידי טורח גדול או ביוקר ומצד היות הדבר חביב עליו ביותר יש לחוש פן יאכל הבשר עם הדם ע"כ צריך לעשות היכר ע"י כסוי ורז"ל (חולין פד, א) אמרו מכאן שלמדך תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר כ"א בהזמנה זו וטעמו של דבר תמצא לקמן פר' ראה בפסוק כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר וגו' ע"ש.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

אשר יצוד ציד וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין הוצרך הכתוב לכתוב כל זה שלא היה לו לומר אלא איש אשר ישחט חיה או וגו' או אשר ישפוך דם וגו'. עוד אם גזירת הדברים היא מצות הכיסוי היה לו לומר יכסהו בעפר כי אומרו וכסהו משמע שקדמה מצוה אחרת. ונראה כי באמרו אשר יצוד נתכוון לאסור צידת מין טמא לכתחלה, הגם שהתירו הכתוב בהנאה, וכמו שהעליתי בספרי פר"ת סי' קי"ז כדעת רמב"ם (מ"א פ"ח) שאין התר' לצודם אלא אם מתכוון לצוד טהורים ונזדמנו עמהם טמאים, והוא מאמר הכתוב כאן אשר יצוד וגו' תנאי הוא הדבר שאין מתיר לו לצוד אלא אשר יאכל ולא אשר לא יאכל ואמר וכסהו לצד שקדם מצוה אחרת שלא לצוד שלא יאכל יוצדק לומר וכסהו בתוספת ו', ואמר ושפך וגו' פירוש שאסור לאכלו כדרך שאמר במקום אחר (דברים יב טז) לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים, ולזה גמר אומר כאן ואמר כי נפש כל בשר וגומר ואומר וגו' הא למדת כי נתכוין במאמר ושפך לאסור אכילת דם חיה ועוף. נמצאת אומר ג' מצות נאמרו כאן, א' לא יצוד טמאים ליהנות מהם, ב' לא יאכל דם חיה ועוף, ג' מצות עשה לכסות דם חיה ועוף:

עוד נראה שרמז באומרו ושפך וכסהו שאין צריך לכסות כל דמו אלא חלק בשפיכה וחלק בכיסוי (חולין פח א):

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)



[יא] "ישראל"-- אלו ישראל. 'גר'-- אלו הגרים. "הַגָר"-- לרבות נשי הגרים. "בתוכם"-- לרבות נשים ועבדים.  [ב] אם כן למה נאמר "איש איש" לרבות? לפי שנאמר "אשר יצוד", אין לי אלא הצד. לקח, ירש, ניתן לו במתנה מנין? תלמוד לומר "איש איש".

אין לי אלא צד. נִצוד כמו אווזין ותרנגולים מנין? תלמוד לומר "צֵיד"-- מכל מקום.   אם כן למה נאמר "אשר יצוד"? אמר רבי, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זו.

[ג] "עוף"-- יכול אף עוף טמא במשמע? תלמוד לומר "חיה". מה חיה שהיא מטמאה בגדים אף עוף שהוא מטמא בגדים-- יצא עוף טמא שאינו מטמא בגדים. אי מה חיה שאינה באם על הבנים אף עוף שאינו באם על הבנים-- יצא עוף טהור שהוא באם על הבנים! תלמוד לומר "אשר יֵאכל"-- יצא עוף טמא שאינו נאכל.

[ד] אין לי אלא עוף הנאכל. חיה הנאכלת מנין? תלמוד לומר "חיה או עוף אשר יֵאכל". "חיה"-- משמע בין מרובה בין מועט. "עוף"-- משמע כל עוף, בין מרובה בין מועט.   מכאן אמרו: שחט מאה חיות במקום אחד-- כיסוי אחד לכולם. מאה עופות במקום אחד-- כיסוי אחד לכולם.   חיה ועוף במקום אחד-- כיסוי אחד לכולם. ר' יהודה אומר, שחט חיה-- יכסה ואחר כך ישחט את העוף שנאמר "חיה או עוף". אמרו לו, והלא כבר נאמר "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא".

[ה] "ושפך"-- פרט לשוחט ונתנבלה בידו, ולנוחר, ולמעקר. --ולהביא השוחט לאכילת נכרים (בס"א גוים) ולאכילת כלבים.

[ו] השוחט ונמצאת טריפה, השוחט לעכו"ם (בס"א לעבודה זרה), השוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלים: ר' מאיר מחייב שנאמר "ושפך...וכסה", וחכמים אומרים 'אשר יאכל...ושפך..וכסה'-- שחיטה שהיא כשרה לאכילה חייב לכסות, ושאינה כשרה לאכילה פטור מלכסות.

[ז] 'ושפך..וכסה'-- במה ששפך בו יכסה. לא יכסנו ברגל שלא יהיו מצוות בזויות עליו.

'ושפך..וכסה'-- מי ששפך הוא יכסה ולא יפקיד (ס"א ולא יקפיד) שאחר יכסה. ומנין שאף אחרים מוזהרים עליו? תלמוד לומר "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוּא".

[ח] "ושפך...וכסהו"-- מצוה שיכסנו הוא. כסהו ונתגלה-- פטור מלכסות. כסהו הרוח-- חייב לכסות.

[ט] 'את דמו..וכסה'-- מלמד שכל דמו חייב לכסות. מכאן אמרו: דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. אמר ר' יהודה, אימתי? בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל אם יש שם דם שלא הוא-- פטור מלכסות.

[י] "וכסהו"-- יכול יכפה עליו כלים, יכפה עליו אבנים? תלמוד לומר "עפר". אין לי אלא עפר, מנין בשחיקת אבנים, בשחיקת חרסים, בנעורת של פשתים דקה, בנסורת של חרשים דקה, בזבל דק, בחול דק, בסיד ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשה? תלמוד לומר "וכסהו". אי "וכסהו" יכול בשחיקת כלי מתכות, בקמח, בסובין ובמורסן? תלמוד לומר "עפר". מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה מיעט? מרבה אני את אלו שהן ממין עפר ומוציא אני את אלו שאינן ממין עפר.

[יא] שתמצא לומר כלל שהיה רבן שמעון בן גמליאל אומר: מה עפר שהוא מיוחד שהוא מגדל הצמחים ומכסים בו אף כל דבר שמגדל צמחים ומכסים בו. יצא דבר שאין מגדל צמחים-- אין מכסים בו.

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ושפך את דמו וכסהו בעפר. דם חיה ועוף טעונין כסוי שאין מקריבין ממנו על המזבח שלא תהא מדת הדין מקטרגת איך דם יאכל דם לכך צוה לכסותו:

<< · מ"ג ויקרא · יז · יג · >>