מ"ג ויקרא טז ה
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעלה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וּמֵאֵ֗ת עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יִקַּ֛ח שְׁנֵֽי־שְׂעִירֵ֥י עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְאַ֥יִל אֶחָ֖ד לְעֹלָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּמִן כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יִסַּב תְּרֵין צְפִירֵי עִזֵּי לְחַטָּתָא וּדְכַר חַד לַעֲלָתָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּמִן כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל יִסַב תְּרֵין צְפִירֵי בְּנֵי עִזֵי דְלָא עֵירוּבִין לְקָרְבַּן חַטָאתָא וּדְכַר חַד לַעֲלָתָא: |
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
והדרך הב' הוא תורני וענינו ששני כבשים התמידין הוא רמז לאומת ישראל הנקראת כן כמ"ש (ירמיהו נ׳:י״ז) שה פזורה ישראל. וכן דרשו בפסיקתא רבתי שני כבשים בני שנה תמימים בית שמאי אומרים אלו ישראל שכובשים עונותיהם. ב"ה אומרים כנגד רחמי שמים שכובשים עונותיהם של ישראל שנאמר (מיכה ז׳:י״ט) ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. ויהיה ענין התמידין תפלה לה' שיזכור רחמיו לישראל בבקר ובערב ויברך דגנם תירושם ויצהרם שעל זה היה מורה המנחה והנסך שהיו מקריבים עמהם ומפני זה היו התמידין משל צבור נקנים מהשקלים להוראת' על האומה. ואמנם במוסף י"ה היו מקריבים פר א' איל א' להליץ שיעמוד להם זכות אבותיה' אברהם שנמשל לפר שנאמר ואל הבקר רץ אברהם. והאיל רומז ליצחק אבינו מפני שנעקד האיל במקומו. ולכך היה הפר בן ג' שנים לרמוז אל ג' אומות שיצאו מאברהם ישמעאל ובני קטורה וישראל והיה האיל בן ב' שנים לפי שיצאו ממנו עשו ויעקב. והשעיר רמז ליעקב אבינו שנאמר בו לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים ולכך היה השעיר בן שנה אחת לפי שלא יצא מיעקב אלא אומה אחת והיא ישראל אמנם שבעת הכבשים דרשום חז"ל על אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ורחל ולאה שהאבות והאמהות היו כלם שבעה והיו כל אלה עולות להודיע קדושת' ודבקותם באלהים. ולזה אמר בהם שבעה כבשי' תמימים כמו שנאמר באברהם והיו תמים ויצחק היה עולה תמימה ויעקב איש תם ונשיהם היו כמוהם ועל אלה אמר בלעם (פ' בלק) כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו. ויותר נכון לומר שהיו הכבשים רמז אל לוי ואל קהת ועמרם ומשה ואהרן ואלעזר ואיתמר בני אהרן המתחילים בכהונה שכלם היו צדיקים תמימים ונזכר זכותם אחר זכות האבות הראשונים. ואמנם שעיר החטאת בא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ולכן עם היותו נזכר במוספים באחרונה כבר ארז"ל שהיה נעשה קודם אליהם מיד אחרי התמידין כמו שאמר ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד יעשה ונסכו כי היה ראוי שתהיה הכפרה על העונות שבא שעיר החטאת עליהם קודמת לרצוי ולדבקות שהיה בעולות. ומזה תדע למה לא היו מקריבים שעיר חטאת בכל יום ולא בשב' לכפר על שגגת טומאת מקדש וקדשיו אלא בר"ח ומועדי ה' כלם. כי הנה היתה הסבה בזה לדעתי כמו שאבאר בסדר פנחס מפני שהיו באים עם רב בר"ח ובמועדים לבית המקדש ואפשר קרוב היה שיבא בתוכם שום טמא ויאכל מהזבחים שהיו זובחים בימים המקודשים ההם ולכן מפני טומאת מקדש וקדשיו שהיה אפשר שיקרה יותר בר"ח ובמועדים הוצרכו להקריב שעיר חטאת לכפר עליהם מן השגגה ההיא אבל בכל יום ובשבת שהעם לא היו באים במקדש כל כך לא חששה התורה לזה. הנה התבאר ענין העולות שהיו נקרבות ביום המקודש הזה וטעמם בכל אחד משני הדרכים האלה שזכרתי. והותרו בזה כפי כל אחד משני הדרכים האלה שלשת השאלות אשר זכרתי ראשונה בעולות:
ואמנם החטאות שהם הסוג השני מעבודות היום הזה ראוי לדעת שדעת החכמים ז"ל שפר כ"ג בא לכפר על עון העגל. אבל כבר יפלו עליו ספקות הרבה. הא' שהעגל שנעשה במדבר יבוקש כפרתו בזמן בית שני או בבית העתיד להיות. ועוד שהכ"ג היה מתודה על פר חטאתו וחטאת ביתו וחטאת אחיו הכהנים והנה הם לא היו בעגל כי אם אהרן לבדו. ועוד שאף שנודה זה בפר שבא על עון העגל האיל על מה בא. אבל האמת הברור בזה הוא מפני שאיש אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא הכ"ג בהיותו לפני לפנים היה מתודה עונותיו ומבקש עליהם סליחה וכפרה כדי שעונותיו לא ילכדוהו שמה. והיה מביא הפר לרמוז לאברהם שהפר מורה עליו כמו שביארתי רוצה לומר שזכותו תעמוד לו לכפרתו. והיה מביא האיל הרומז ליצחק כדי שזכותו תעמוד לו גם כן האמנם לא היה מביא שעיר להליץ בעד זכות יעקב. מפני שהקהל היה מיחד לעצמו זכותו כמו שיתבאר בענין השעירים כי היה יעקב הוא עצמו ישראל ולכך היה יעקב נחשב לכללות לא לפרטי כאברהם ויצחק. האמנם שני השעירים שהיו מאת כל עדת בני ישראל לכפורים וכן שעירי החטאות של ראש חדש ומועדי השם. הנה חז"ל (במדבר רבה פ' י"ד) נתנו טעם בהיות תמיד כפרת הצבור שעירים שהיה לרמוז ולכפר על חטא מכירת יוסף שנאמר בה וישחטו שעיר עזים. והרב המורה בפמ"ו ח"ג כתב שהיה השעיר מכפר עליהם לפי שבזמן ההוא היה מרים ופשעם היותם עובדים לשדים וכמו שאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. ומבואר ששני הטעמים האלה הם בלתי מספיקים כי איך יבקשו אחרי אלפים מהשנים כפרה וסליחה על מה שלא נעשה בימיהם לא ממכירת יוסף ולא מעבודת השדים. אבל האמת ששעיר החטאת שהיה בא עם המוספים היה לכפר על היצר הרע המביא האדם לחטא. ולכך נקרא שעיר החטאת לפי שיתחיל באדם בהיותו צעיר לימים כאמרם ז"ל י"ג שנה קדם יצר הרע ליצר טוב שנאמר לפתח חטאת רובץ. וחז"ל אומרים (קהלת רבה ט"ו) שבסדר ויקרא חייב הכתוב בשגגת הקהל להביא פר אבל הוא לענין הסנהדרין שטעו בהוראתם וכן ארז"ל ונעלם מעיני הקהל אלו הם הסנהדרין ומפני כבודם ומעלתם צוה להביא פר על שגגתם כמו שהיה מביא כהן גדול על שגגתו שנאמר אם הכהן המשיח יחטא וגומר והביא פר בן בקר וגם מפני שלא היה עולה היה החטאת גדול. אמנם בסדר שלח לך אנשים כשדברה תורה בשגגת עכו"ם ביחיד בהיות החטא ההוא חמור ונמאס לפניו יתברך צוה שיביאו הקהל כאשר יחטא בזה פר ושעיר אבל היה הפר לעולה והשעיר לחטאת וכבר כתב הרב המורה בפרק הנזכר שכל מה שיהיה החטא יותר חמור היה קרבנו ממין יותר פחות. ושלכן היה שגגת היחיד בע"א שעירה לבד כי הנקבה פחותה מהזכר. ואין חטא חמור מעכו"ם ואין בהמה יותר פחותה משעירה ושלמעלת הקהל היה קרבנו שעיר זהו דעתו וגם נכון הוא. וכפי דרכו זה הכרח הוא שנאמר כמו שזכרתי שבעבודת ה' שהיו בה עולות לא צוה שיביא על חטאתו אלא שעיר אחד הרומז ליעקב כמו שאמרתי שזכותו תעמוד לבניו הם יעקב וישראל. והותרה בזה השאלה הד' ששאלתי בענין החטאות שתמיד היה קרבן שגגת הקהל שעיר אחד. אבל בסדר ויקרא צוה שיהיה פר מפני כבוד הסנהדרין שהיה קרבן על שגגתם וע"כ מפני שלא היה שם עולה ונתרבה בעבור זה החטאת. אמנם בפרשת שלח לך צוה שיקריבו פר ושעיר לפי שהיה הפר לעולה והשעיר היה ביחוד על שגגת עכו"ם אבל בי"ה היה החטאת בלבד על שגגת הקהל וטומאת מקדש וקדשיו לא צוה שיקריב אלא שעיר אחד שהוא היה הקרבן הנאות לשגגת הקהל שלא היתה בעכו"ם. והנה היו בי"ה שני שעירי חטאת לפי שהיה אחד מהם מהקרבנות המוסף והוא שהיה מכפר על שגגת טומאת מקדש וקדשיו ושעיר חטאת הכפורים שנכנס דמו לפני לפנים לא היה בא על השגגה אלא על המזיד לכפר על מי שעבר בזדון ונכנס טמא למקדש ואכל מן הקדשים בטומאתו לפי שהיה הזדון זולת השגגה היו החטאות שתים אחת כנגד השוגג ואחת כנגד הזדון והותרה בזה השאלה הה'. ולכן כמו שהיה ההבדל עצום בין חטא השוגג וחטא המזיד ככה היה הבדל גדול בין חטאות אלו השעירים שאחד מהם והוא שעיר חטאת המוסף הבא על השוגג היה נאכל לכהנים ונזרק דמו על מזבח החיצון כפי קלות החטא אבל שעיר חטאת הכפורים המורה על המזיד מפני חומר' העון ההוא היה כלו נשרף וחוץ לחומה סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלם ונכנס דמו לפני לפנים להתחנן לאלוה הכפורים על כפרת רשעת העון ההוא כי רבה היא והותרו בזה השאלה הו' שהיא מהחטאות גם כן:
ואמנם שעיר עזאזל שהוא הסוג הג' מהעבודות של זה היום דעתי הוא שהיו שני השעירים ההם רמז לעשו ויעקב שהיו שניהם אחים בני איש אחד ואשה אחת תאומים נולדים בשעה אחת. ולכן היו השעירים שוים בכל עניניה' ולקיחתם כמו שבא במשנה שהיו שעירים כי עשו היה שעיר בטבעו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר. ויעקב היה צעיר כפי ימיו כי מלת צעיר בצד"י הוא כמו שעיר בשי"ן לפי שהשי"ן והצד"י מתחלפי' כמו שזכרו המדקדקים והיה ענין הגורלות ששניה' היו שוים בטבע ומעלה אמנם בהשגח' השם וחמלתו נפרד יעקב לנחלת השם וחלקו ונתרחק עשו מעבודת היוצר ואהבתו. וכמאמר הנביא מלאכי (סימן א') אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב נאם ה' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי וגומר. ולרמוז לזה היה ענין הגורלות כמאמר (משלי ט״ז:ל״ג) אדון החכמים בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו. והנה השעיר האחד אשר עלה עליו הגורל לה' נקרבים אימוריו על מזבח ונכנס דמו לקדש הקדשי' ובהיכל השם כמו שיעקב שנפרד לתומו קרבת אלהים לו טוב והוא וזרעו זוכים לעולם הבא שהוא ההכנסה בקדש הקדשים ושעיר עזאזל שהיה רמז לעשו הוא אדום המר והעז בכחו ורשעתו היה משולח למדבר לארץ גזרה כי כן היה עשו בבחרותו איש יודע ציד איש שדה והרחיק אותו ונחלתו מנחלת השם וכמאמר הנביא (מלאכי א׳:ג׳) ואשים את הריו שממה. וכבר העירו רז"ל בבראשית רבה (פ' ס"ה) בחכמתם על הרמז הזה. אמרו ונשא השעיר עליו זה עשו את כל עונותם עונות תם שנאמר ויעקב איש תם. הנה א"כ לא היה ענין השעיר המשתלח קרבן לעזאזל ולכן לא זכה לזביחה ולא להקרבה על המזבח אלא להרחיקו תכלית ההרחקה ולהשליכו אל ארץ גזרה שאין בה ישוב וכאלו היה זה תפלה לאלהים שכן יעשה לשונאו וזה ענין אמרם שלא יקטרג על ישראל. כלומר שלא יהיה זרעו לישראל למכשול ולפוקה וצורר לנו. והודוי שהיה מתודה הכהן עליו עונות בני ישראל היו כל המעשים ההם משלים להטיל מורא בנפש עד שתתפעל אל התשובה והיה כ"ג מורה בפועל הזה שהעונות שחטאו ועוו בני ישראל במזיד לא היו ראוים לזרע יעקב אלא לזרע עשו הפושע ולכן יחולו אותם הטומאות והעונות על זרע עשו לא על יעקב ועל זה אמר והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו כי אין הכונה שיכפר הקב"ה לעזאזל ולא שימחול לו עונותיו. אבל פי' לכפר עליו להתודות עליו. כי בעבור שהיה הודוי סבת הכפרה יוחלט עליו שם כפרה וכן תמצא שם שנאמר בפר חטאת הכ"ג מיד אחר לקיחתו וכפר בעדו ובעד ביתו שענינו כמו שכתבו המפרשים שיתודה על אותו פר בעדו ובעד ביתו כי עדיין לא נשחט ולא הזה מדמו ואיך יאמר וכפר בעדו כי אי אפשר לזכות בכפרה אלא אחר ההזאה עם היות שבפסוק הזה יש בו אצלי פירוש אחר עוד תשמענו. ואין ספק שהכ"ג מתודה גם כן על שעיר חטאת הכפורים זדונות בני ישראל עם היות שלא זכרו הכתוב כי כבר ביארו חז"ל במסכת זבחים שבכל חטאת היה ודוי בהכרח. והיותר נכון בעיני בדבר הזה ששני השעירים היו רמז לעדת בני ישראל בכללותם אבל בבחינות מתחלפו' שבהיותם טובים וישרים אחרי ה' אלהיהם ילכו ובו ידבקון יהיו לה' ואימוריהם וקרביהם שהוא כמו שביארתי רמז למחשבות הפנימיות שבהם יהיו נקרבים על מזבח השם ודמם יהיה נכנס לפני לפנים. ויזו ממנו על הכפורת ולפני הכפורת שהוא כלו רמז לדבקות האלהי ושהם יזכו לחיי העולם הבא ויהיו תחת כנפי השכינה אשר על זה נאמר גורל אחד לה' כי שם גורל נאמר על השכר הניתן לאדם אם כפי צדקתו אם כפי רשעתו וכמו שאמר ושוכר כסיל ושוכר עוברים. והשכר קרא גורל כמו שאמר בדניאל (סי' י"ב) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין עד שלא נקרא הגורל כך אלא לפי שמה' כל משפטו והוא דבר מושגח לא מקריי. אמנם אם היו בני ישראל רעים וחטאים לה' ובלתי שומרים משמרתו וכבוד בית מקדשו היה גורלו וחלקו להיות לעזאזל רוצה לומר להתרחק מהשי"ת וקדושיו ויהיה עם עז פנים וילך בגלות לפני צר כי עזאזל הוא שם מורכב משתי מלות עז ואזל רוצה לומר ילך העם הזה וישולח מעל אדמתו להיותו עם עז פנים ויהיה ענשו בעולם הזה שיסחו מן הארץ ויתרחקו מעונג הצדיקים ומזיו השכינה וכ"ז נכלל בשם עזאזל כלומר העז פנים ילך לחרפות ולדראון עולם. והנה יורה על אמתת הרמז הזה סגנון הפסוקים שבראשונה אמר ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת מורה ששניהם היו רומזים על כללות האומה כפי מעשיהם לטובה או לרעה. ושנית אמר ולקח אהרן את שני השעירים והעמיד אותה לפני ה' פתח אהל מועד. ולמה יהיה לפני ה' מכוון לצד מערב מקום קדש הקדשים שעיר המשתלח עם השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' אם לא כי שניהם היו רומזים אל העדה בהיותה קדושה או פושעת. ולכן נקרבו שניהם לאותו מקום קדוש כאומר הא לכם בני ישראל מקום קדושתכם אם תאבו ושמעתם יחכה ה' לחננכם ואם תשובו מאחריו תהיה יד ה' בכם וישלח אתכם מעל אדמתו. ויורה על זה גם כן אמרו ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל כי היה הדבר שוה בשעירים להיות שניהם מורים על האומה אלא שהיה הענין בגורל משפט ושכר אלהי שגורל אחד יהיה לה' בהיותם יראיו וחושבי שמו על דרך זה יאמר לה' אני. וגורל אחד יהיה בחלוף זה רוצה לומר בעדה ההיא עצמה בהיותה פושעת שאז תהיה עזאזל עז שאזל והלך לו מלפני השם ומעל ארצו. ויורה על זה גם כן שלישית אמרו והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת רוצה לומר שהאומה בהיותה עם ה' תהיה נקרבת אליו שוכנת בארצו ונכנעת במקדשו ומתענגת תחת כסא הכבוד. אמנם השעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל שהוא עם ישראל שנעשה עז פנים אוזל והולך בגלות. השעיר ההוא יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה. ומה גדול המאמר הזה ועוצם יעודו. והוא שהשעיר החוטא ההוא הרומז לעד' בני ישראל לא יתום ולא יכלה בגלות. אבל יעמד חי לפני ה' רוצה לומר לשמירת דתו וקיום תורתו עד שיבא עת וזמן בסוף גלותו לכפר עליו מפני הרעות שסבל בגלותו וזהו אמרו לשלח אותו לעזאזל המדברה שלמ"ד לשלח היא במקום מ"ם כמו ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים. נסו לקולם כל הכלים לזהב ולכסף. ברוך אברם לאל עליון וכבר כתבו זה השמוש המדקדקים. יאמר שהשעיר ההוא יעמד חי לפני ה' לכפר עליו משלוח אותו לעזאזל המדברה שהוא רמז לגלות כי יכפר עליו בסוף גלותו ויגאלהו. או יהיה למ"ד לשלח מקום בעבור שהוא גם כן אחד משמושי הלמ"ד כמו וישאל דוד לשלום יואב. אמרי לי אחי הוא. ואמר פרעה לבני ישראל. יאמר שיכפר עליו בעבור ששלח אותו לעזאזל המדברה שהוא רמז לגלותם וגלות מכפר' עון. ויורה גם כן רביעית מה שביארתי בשעיר עזאזל וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר. ואיך יסמוך ידיו על השעיר ההוא ויתודה עליו עונות בני ישראל אם לא היה רומז לישראל כמו שביארתי. ולזה אמר ונתן אותם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה שהיה הדבר רמז שעונות ישראל יבואו על ראשיהם בגלותם מאדמת הקדש ויהיה ביד איש עתי רוצה לומר איש גדול המעלה בזמנו ועתו והוא נבוכדנצר מלך בבל שעל ידיו נענשו ולרמוז על גלותם אמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה שהיא הארץ שנגזר עליה גזרה שיכלו ממנה שהיא כמדבר שממה בערך ישראל שיגלו ממנה. הנה התבאר מזה כלו למה היו רומזים השעירים ומה היה ענין שעיר עזאזל שבזה נרמז לישראל כל מה שקרה להם מהטובה אם ילכו אחרי השם וישמרו תורתו ומעונש הגלו' והרעה שיגזור עליהם בעברם על בריתו עם יעוד מה שיהיה להם באחרונה מהכפרה והגאולה. והותרו בזה עם מה שפירשתי שלש שאלות אשר שאלתי בשעיר המשתלח והם שלשה במספר השאלות הז' והח' והט' עם ביאור הדרוש הזה בשלמות רב:
ואמנם הקטורת שהיתה הרביעית מעבודות היום הזה. כבר ביארתי בסדר ויקחו לי תרומה שבדביר ההיכל שהוא לפני לפנים היה בו ארון ובתוכו לוחות הברית וספר תורה בצדו ועל הארון היה הכפורת עם צורות הכרובים לרמוז אל הדבקות בו יתברך ובמלאכיו שיקנה האדם באמצעות התור' כי היא באמת המביאה אליו. ובהיכל שהיה לפני הדביר היו שלשה כלים השלחן והמנורה ומזבח הקטורת לרמוז ששלשת מעלות היו מביאו' את האדם לדבקות העליון ההוא. או שלש מעלו' נמשכות מן התורה. הא' היא העושר והכבוד בצדקה וגמילות חסדים שיעשה ונרמזה בשלחן. ולזה היה מזהב וכל כליו זהב טהור. והב' היא החכמה והיה מורה עליה המנורה כי נר ה' נשמת אדם ושבעה נרותיה רומזים לשבע החכמות. והג' היא האמונה האמתית השלמה אשר בה יזכה האדם להדבק באלהיו ונרמזה במזבח הקטורת. והיה המזבח הזה מכוון כנגד קדש הקדשים. ונאמר בו קדש קדשים הוא לה' ולהיות הקטורת רמז אל האמונה באל יתברך ובמלאכיו היה ניתן על האש שהוא רמז לתורה האלהית כמו שאמר אש דת למו והנביא אמר (ירמיהו כ״ג:כ״ט) הלא כה דברי כאש כי הוא מעלה עשן האמונות כלפי מעלה. והיה המחתה רמז ללב שהוא משכן התורה והסמי' הנתונים על האש היו רמז למחשבות והחקירות שיעשה האדם בנפשו. וכמו שאמר ממשל לזה (שיר השירים ג׳:ו׳) מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל. והיה הכף רמז למוח אשר שם הדמיונות והמחשבות כלם. ובהתערב אותם המחשבות והחקירות אשר יורמזו בסמים עם גחלי האש הרומזים לתורה האלהית היה עולה משם עמוד הענן למעלה שהוא רמז לאמונה המכוונת לגבוה. ולהיות האמונה הצודקת מסכמת אל האמת ואל הנמצא ולא כפי מה שיהיה האדם בודה מלבו צוה יתברך והקטורת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו לכם קדש יהיה לך לה' איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו. ומפני זה כשראה משה אדונינו את קרח ועדתו נפסדים באמונתו ונבואתו עשה נסיונם בקטורת. ואמר זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו. ובעבור שהיתה האמונה האמתית מסכמת עם התורה אמר בברכת בני לוי (פ' וזאת הברכה) ישימו קטורה באפך. ולכן (ד"ה ב כו) בעוזיהו כשעלה על המזבח להקטיר נאמר והצרעת זרחה במצחו להגיד שהיה בו שמץ מינות. ומפני זה נאמר ברשעת דור ישראל ויקטרו לאלהים אחרים ונקראת קטורת זרה קטורת תועבה להורות על האמונות הרעות הכוזבות. הנה התבאר מכל זה שלשת השאלות אשר העירותי בענין הקטורת. אם הראשונה מה המעלה שהיתה בקטורת שבעבורה נכנס כהן גדול לפני לפנים. ואמרתי שהיא מעלת האמונה האמתית העולה על כל המעלות. ואם הב' למה צוה יתברך שיתנו הקטורת על האש בהיות כהן גדול כבר נכנס לפני לפנים סמוך לארון ולא מחוץ כדעת הצדוקים שהיה זה להעיר שהאמונות האמיתיות שיורה עליהם הקטורת ראוי שתהיינה נסמכות לתורה וקרובות אליה ושלא יקבל אותן האדם מרוחק מהתורה אשר יורו עלי' ארון העדות קדש הקדשים. ולא יהיו אמונותיו מכח שכלו וחקירתו אלא מפני שצותה עליהם ואמתה אותם התורה האלהית. ומפני הרמז הנכבד הזה צוה יתברך שיתנו הסמים על האש סמוך לארון ושיניחו את המחתה סמוכה אליה להעיר שיהי' לבדו שלם ודבק בתורה. ולכך אמרו בגמ' (יומא ד' י"ט) שהיו משביעים את הכ"ג על זה והוא הי' בוכה על שחשדוהו באפיקורוסו' כי באמת היה זה מורה על אפיקורוסות והפסד אמונה בהתרחקו מן התורה. ואם לא היה מוציא הכהן גדול מיד את הכף בהיותה רקה לפי שהמחתה והכף היה ראוי שיתחברו ויסמכו שניהם אל הארון כמו שהלב והמוח באדם ראוי שימשכו אחר השכל. ולכן בהיות המחתה סמוכה אל הארון מקטר הקטורת ומעלה את העשן הקדוש מלמעלה היה שם גם כן הכף ולא יסור ממנה ובצאת המחתה תצא הכף ולא קודם לזה כי אין ראוי שימצא בחי הלב מבלי מוח ולא המוח מבלי לב ולא שניהם באדם כי אם כפי ההנהגה השכלית. והותרו בזה השאלה הי' והי"א והי"ב ולזה אמרה תורה ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת. ונתן את הקטורת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על הארון ולא ימות כי בזה נכלל הרמז אשר ביארתי:
ואמנם ההזאות הם החמשית מעבודו' העבודה היום הזה כי בעבור שהיה הפר חטאת כהן גדול והשעיר חטאת הקהל והיה קדש הקדשים מקום השכינה והתורה ומקור הנבואה לכן היו דמיהם נזרקים בהזאה שמה להעיר שבדבקות האלהי ובקבלת התורה ובאמונת הנבואה יהיו שוים כעם ככהן וכלם יהיו יחד באהבה ודבקות ואמונה הגדול שבדור עם הקטון שבהם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ותורה לכלם נתנה והנבואה חלתה בכלם. וזה היה מורה ענין ההזאה רוצה לומר שדמם היה נזרק שמה כנגד ארון האלהים להדבק באהבתו ולקבל תורתו ואמונת נבואתו היוצאת משם וכן היה מזה מכל אחד משני הדמים ההם בפרוכת אשר כנגד הארון כי הוא המורה על מעשה המצות ועבודת האלהים להגיד ולהעיר שדם כל ישראל יתחייבו כקטון כגדול במצות כמו שנאמר בכל לבבך ובכל נפשך כי כמו שהיה הפרוכת מורה על קדושת הארון שאחריו ככה היו המעשים והמצות תוריות מורות על שרשי האמונות ולא היה מזה בהיכל על הפרוכת דם מעורב מהפר והשעיר כי אם דם כל אחד מהם בפני עצמו לפי שהמקום ההוא היה מורה בשלמות העושר והכבוד בשלחן ועל שלמות החכמה והידיעות במנור'. ולפי שבדברי' האלה לא היו שוים כלם. אבל היה כאיש גבורתו. הכ"ג מדרגה בפני עצמה וכל ישראל מדרג' אחרת לכן היתה ההזא' שמה מדם בלתי מעורב אבל פשוט דם השעיר שהוא מורה על הקהל ודם הפר המור' על הכהן גדול וזו היא תשובת השאל' הי"ג. אמנם במזבח הקטורת שהי' רמז לאמונות היתה ההזא' בדם מעורב לפי שבענין האמונות כל ישראל כקטן כגדול חייבים בו בשוה. והנה היו בהזאתו קדש הקדשים והפרוכת אשר כנגדו כל ההזאות אחת למעל' ושבע למט' על פני הכפורת ולפני הכפורת שלא יגע הדם לא בארון ולא בכרובים אלא בין הבדים ולפני הכפורת הוא על הארון והיו ההזאות להעיר שהדבקות והתור' והנבוא' שרשים עקרים בנותן והמשפיע יתברך כי כל המעלות ההן באות מלמעל' ואין יכולת באדם להשיגן מתוך חקירתו והשתדלותו. ולפי שאין למעל' רבוי אלא אחדות גמור' לכן הי' מזה תמיד אחת למעל' כפי הנותן והרבוי למט' מצד המקבלים. ולכך הי' שבע למט' שהמספר ההוא מור' על הרבוי. אמנם בעניני ההיכל המור' על השלמויות שישיג האדם מתוך חקירתו והשתדלותו ובפרט מזבח הזהב המור' על האמונות היו ההזאות כלם מלמט' למעל' כי כן הוא השגת האדם מלמט' למעל' ואחרי הכינו את עצמו אם להעשיר ואם להתחכם או להאמין או להנבא אז יבא השפע העליון באחרונ' ומפני זה היה הכהן גדול מזה על מזבח הקטורת ההזא' האחרונ' מלמט' למעל' וזו היא התשוב' לשאל' הי"ד. והנ' היה מספר ההזאות בזה האופן אחת ושתים אחת ושלש וכן תמיד. להעיר שהי' הכל מאתו יתברך כי הנה הדברים הבאים מאתו בלי אמצעי הם מדרג' אחת. ואשר הם באמצעות הגלגל הראשון הם אחת ושתים רוצ' לומר אחת מאתו יתברך ושתים בערך אותו אמצעיות וכן שאר האמצעיי' כלם הם פועלי' עם שפע הסב' הראשונ' יתברך ולכך הי' מונה הכ"ג וזוכר שם אחת עם כל אחד מהמספרים. אך אמנם לא היו עוברים ממספר השבע' הנה הוא לפי שיש דברים נתיחסו לפועל ית' מבלי אמצעי ויש שנתיחסו אליו יתברך אבל באמצעי וזה האמצעי אפשר שיהי' אחד מד' העלולי' הראשוני' ראשי הד' מחנות של מלאכים ועל מה שיהי' מבלי אמצעי היה אומר אחת ועל מה שיהי' באמצעות העלול הראשון היה הוא אומר אחת ואחת וכנגד מה שיפעל יתברך ע"י העלול הראשון למחנ' השנית היה מונה אחת ושתים וכן בשלישי' וברביעית שהם כפי ד' מחנות מהמלאכי' הרוחניי' שעליהם אמר אחת ואחת. אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. ואחר זה זכר הורדת השפע באמצעות הגרמים השמימיים וכנגד הגלגל העליון המקיף הכל היה מונה אחת וחמש. וכנגד גלגל הכוכבים הקיימים שהוא השמיני אמר אחת ושש. ועל הדברים שיפעלו באמצעות שבעה כוכבי לכת היה מונה אחת ושבע. להגיד שכלם הרוחניים והשמימיים הם פועלים בכח השפע המגיע אליהם מהראשון יתברך. וזו היא חשוב' השאלה הט"ו. והנה לא ביארה התורה אופן ההזאות. אבל צותה שיקח הכהן מדם הפר שהיה חטאתו ויכנס עמו לפני לפנים ויזה ממנו על פני הכפורת ולפני הכפורת שבע פעמים. הרי אחת למעל' ושבע למט'. והי' זה כמבקש סליח' וכפר' על דמו מכל עונותיו. ואחרי היותו מקשט את עצמו יקשט את אחרים ויבקש סליחת הקהל וכפרתו ועל זה אמר ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו מבית לפרוכת ר"ל שיז' ממנו באותו אופן הנזכר אחת למעל' ושבע למט'. כי על פני הכפור' היה אחת למעל'. ואמרו ולפני הכפורת יזה ז' פעמי' מורה שלפני הכפור' למט' בין הבדים יזה ז' פעמים. ואמר וכפר על הקדש מטומאו' בני ישראל ומכל פשעיה' שהמה נכנסים למקדש אם בשגג' והוא אמרו לכל חטאת'. ואם במזיד הנכנס למקדש ואוכל קדשי' בהיותו טמא. והכפר' הזאת ענינה אצלי שבזה האופן יכפר השם עליה'. אך המפרשי' פירשו שענינו והתוד' עליו. ואמרו וכן יעש' לאהל מועד. ענינו שכשם שהז' מדם הפר ומדם השעיר לפני לפני' אחת למעל' ושבע למט' כך יזה על הפרוכ' מבחוץ אחת למעל' ושבע למטה כן פרש"י. ויותר נכון לפרש שכן יעש' לאהל מועד כשיז' מן הדם על מזבח הזהב וכמו שנאמר וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים שהוא דם הפר והשעיר שנותן עליו יזה כן. ואמרו השוכן אתם בתוך טומאותם ענינו כיון ששוכן ביניהם משכן השם ואהל מועד בתוך טומאות' שאע"פ שהם טמאים אין השכינ' מסתלקת מביניה' לכן ראוי שיכפר ג"כ על אהל מועד. והנה צוה שכל אדם לא יהי' באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו לתת הבדל מדרג' לכ"ג על אחיו הכהני' שעם היות' גם המה בשאר ימות השנ' נכנסים להיכל להקטיר קטורת ולהיטיב את הנרות הנה ביום המקודש הזה כשיבא כהן גדול לקדש הקדשי' עם הקטורת או עם הדם להזות לא יהי' שום אדם באהל מועד שהוא ההיכל והוא על דרך מה שנא' בהר סיני וגם הכהני' הנגשי' אל ה' יתקדשו וגו'. ונאמ' ונגש משה לבדו. ככה יהי' בקדוש' היום הזה. ואמנם אמרו וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. ראוי לעיין בענין הכפרו' האלה שנזכרו פעמי' הרבה בענין הפרש' כי הנה בראשונ' אמר והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו. ואח"ז אמר שנית והקריב אהרן את פר החטא' אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטא' אשר לו ואח"כ אמר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל. ועתה אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. הרי שבאו הכפרו' כפולות ומכופלות בין לענין אהרן בין לענין הקהל ודרך המפרשי' ידוע שכל הכפר' פירשו על הודוי ונ"ל שאין הדבר כן כי למה יקצר הכתוב מלקר' אותו ודוי ויקראהו כפר'. אבל אמתת הענין הוא שראשונ' אמר הכתוב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר וגו'. וזה לענין כפרת עצמו. ולענין הקהל אמר ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים וגו'. ואמרו אח"כ והקריב אהרן את פר החטא' אשר לו וכפר בא להודיע שכאשר יקריב אהרן פר חטאתו אז יכפר בעדו ובעד ביתו לא קודם לקיחת השעירי' ונתינת הגורלות עליהם ולזה זכר גורלות השעירי' וזכר אחריה' והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו שהכוונ' בו שאז אחרי הגורלו' יקריב אהרן את פר החטא' אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטא' כי וא"ו וכפר היא במקו' למ"ד וכבר הביא ר' יונה רבי' מהשמוש הזה בשערי הרקמ' הפנימי' וביתה (יחזק' מ"ד) ופיהו מוצב לכותר' ומעל' (שמואל א ל׳:כ״ה) מהיום ההוא ומעל'. ואומר הכתוב והקריב אהרן את פר החטא' אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו. שכל הכהני' נקראי ביתו ולתכלית זה ישחט את פר החטאת אשר לו. אך אמנם לא יכנס עם דמי לפני לפנים כי ראשונ' יכנס להקטיר ועליו אמר ולקח מלא המחת' גחלי אש וגו' ונתן את הקטור' וגו' ואז אחרי הקטור' יקח מדם הפר והזה באצבעו וכן ישחט את שעיר החטאת אשר לעם והוא חבירו של שעיר העזאזל ויזה מדמו לפני לפנים לכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ויהי' הוא"ו וכפר על הקדש גם כן משמשת במקום למ"ד. ואח' שזכר מהו אשר יעש' לבקש כפר' על עצמו ומה הוא אשר יעש' לבקש כפר' על הקהל. ואמר וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל ר"ל שבזה האופן שזכר מההזאו' יכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל הקהל אחריו. ואחרי שצוה על ההזאו' אשר יעש' לפני לפנים זכר איך יהיו ההזאו' אשר יעשה על מזבח הקטור' והוא אמרו ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ולקח מדם הפר ומדם השעיר כי בעבור שהי' חטאת הכהני' והעם בטמאם בשגג' מקדש וקדשיו או במזיד או בשרש משרשי האמונו' ולכן הי' מזה לפני לפני' ועל מזבח הקטור' שבהיכל המור' עליהם. האמנם הית' ההזא' עליו מהדם המעורב מהפר והשעיר יחד. ואחר זה זכר ענין השעיר המשתלח שהי' מחטאת הקהל הרי לך מבואר שאין בפסוקים האלה לא כפל ולא מותר בלשון הכפר' שנזכר' בהם:
ואמנם לבישת הבגדי' והפשטתם מבגדי הזהב לבגדי לבן ומהם מבגדי זהב בדלוגי' שהיא העבוד' הששית מעבודות היום. אומר בענינו שהנה צותה תורה שיהיו בגדי כ"ג מזהב ואבנים טובות לכבוד העבוד' כדי שלא יחשבו בני אדם שהכ"ג בהיותו מיטיב את הנרות ועוש' מעש' הקרבנות חלב ודם מלוכלך ושלחן ה' מגואל ונבזה אכלו לכן צוה שבעשותו העבודות הגסות ההמ' יתלבש בבגדים יקרים להעיר על מעלת העבוד' ההיא ושלמות אותו מעש' ועל זה נאמר ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפאר'. האמנם בי"ה צוה יתברך שבהכנס הכ"ג לפני לפני' מקום השכינ' והכבוד לא ילבש בגדי זהב כי אם בגדי בד לבנים ובד' בגדי' בלבד ככהן הדיוט והי' זה לד' סבות. הא' לפי שהי' אז כהן גדול נכנס לפני אדון האדוני' והי' ראוי שיכנס בהכנע' ושפלות בבגדי לבן כאחד הכהנים ההדיוטי' ולא ילבש זהב ואבנים טובות ומרגליות כי אין ראוי שיתגא' העבד לפני אדוניו ולא שיהיו הכרובים הרומזים למלאכי עליון זהב טהור והכ"ג העומד לשרת לבוש ג"כ זהב שוה בשו' כעבד כאדון וכמו שאמר אל תתהדר לפני מלך וע"ז נאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש כתונת בד קדש ילבש בגדי קדש הם כלומ' אל יהי נקל ללבוש בגדי בד כי בגדי קדש הם עם היות שאין בהם זהב וכסף. והסב' הב' שהכ"ג בהכנסו לפני לפני' היה ראוי שיכנס זך ונקי מעונותיו כי כבר קודם ההכנס' שמה התוד' על פרו ונתכפר לו ולזה צוה ית' שיכנס לבוש בגדים לבנים המורים על הטהר' והנקיות וכמו שאמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים ונאמ' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו עד שגם במראות הנגעי' נאמר כלו הפך לבן טהור הוא לפי שהלובן מורה על הנקיות והטהר'. והסב' הג' שהכ"ג בהכנסו במקו' המקודש ההוא היה מתדבק בבוראו ומתדמ' כל מה שאפשר לאלהיו ולמלאכיו בהיותו ביום ההוא כאחד מצבא המרו'. והנה הנביאי' אמרו על האל יתברך (דניאל ו') לבושי' כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקי. ויחזקאל ג"כ ראה את האיש לבוש הבדים וכן ראה דניאל את המלאך לבוש הבדים. ולהורות קדושת הכ"ג ביום ההוא בהכנסו בקדש הקדשי' הי' הוא גם כן לבוש הבדים ומפני זה בשבח הנביא כהן גדול אמר (מלאכי ב׳:ז׳) כי מלאך ה' צבאות הוא בהיותו לבוש הבדי' ביום המקודש שרות מטה דומ' לשרות מעל'. הסבה הד' שהכ"ג בהכנסו לפני לפני' היה כאיש הנעתק מהעול' הזה לעול' הבא מבלי מאכל ומשת' מתוד' ומתחרט ומתכפר מעונותיו ולכן היה לובש בגדי לבן כמו האיש המת ונפטר לבית עולמו שכתונת בד קדש ילבש יען מכל נכסיו ועשרו אשר קנה לא ידבק בידו בצאתו מעולמו כי אם בגדי השש אשר ילבש ומן הטעם הזה היו בגדי לבן ששרת בהם כ"ג בי"ה אסורים בהנא' כבגדי המת שהלבישוהו במותו. הרי לך בדבר הזה ד' סבות נכוחות למה הי' כ"ג נכנס לפני לפני' בבגדי פשתן לבני' ולא בבגדי זהב. והנ' שמרה התור' הסדר הראוי כי הנה בעת עבוד' המקדש ר"ל בהקרבת המוספי' והתמידין והדלקת הנרות והקטור' בהיכל צוה שיעש' כהן גדול הכל בבגדי זהב מפני כבוד העבוד' שהוא תכלית הבגדי' היקרים ההם. אבל בהכנסתו לפני לפני' שהיא העבוד' המיוחדת לכפר' מפני הסבות אשר זכרתי צוה יתברך שיעבוד אותה הכהן בבגדי לבן. ומזה התבאר למה לא הית' כל עבוד' היום בגדי לבן אם היו יותר נבחרים לעבוד' כי הנה היה זה לפי שהם נתיחדו להכנס לפני לפני' כמו שבגדי הזהב נתיחדו לשאר העבודו' שמחוץ. והתבאר ג"כ למה הית' לבישת בגדי הזהב והלבן בדלוגים כי הנה הטבת הנרות והקטרת הקטורת והקרבת התמיד של שחר שהיו נעשות ראשונה היו בבגדי הזהב להיותם עבודות כוללות מתמידות בכל יום וכן המוספים אמנם עבודת י"ה וההכנסה לקדש הקדשים שהיתה עבודה מיוחדת לכפרה. היה עושה בבגדי לבן ושאר העבודות שהיה עושה אחר זה מהמוסף ותמיד של בין הערבים מפני שהיו ג"כ תמידיות היה מחוייב לעשותם בבגדי זהב. אמנם אחר זה בעת כניסתו בפני השכינה בפעם אחרונה להוציא את המחתה ואת הכף היה לובש בגדי לבן ולא בגדי זהב מפני שבגדי הלבן היו מיוחדים לעבודה המיוחדת לעבודת ולהכנסת לפני לפנים כמו שבגדי הזהב היו מיוחדים לעבודה המתמדת הנעשית בהיכל ובחצר והותרו בזה שלש שאלו הי"ו והי"ז והי"ח. והנה הכתוב קצר בספור ההפשטה והלבישה ונסתפק באמרו ראשונ' בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו' כתונת בד קדש ילבש וגו' ובאמרו אח"כ ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש והניחם שם ובמס' יומא אמרו שאין זה מקומו של מקרא זה שהי' אחרי עשיית עולתו ועולת העם והקטרת אימורי פר ושעיר שעוש' בחוץ בבגדי זהב וטובל ומקדש ולובש בגדי לבן ובא אל אהל מועד להוציא הכף ואת המחת' שהקטיר בה הקטור' לפני לפנים. וכבר זכרתי סדר העבודות כלם באותו יום:
ואמנם הטבילות שהוא המין הז' מעבודו' היום אומר בענינ' שהן הטבילות שהיו נעשות בזה היום בהעתקת כ"ג מהעבוד' התמידי' לעשות העבוד' המיוחדת לי"ה כי ברצותו לעבוד עבודת התמיד הי' טובל את עצמו לומר שרצונו להתחיל באות' עבוד' ואף שהי' עושה דברים רבים מתחלפי' בהיות' כלם מהעבודות התמידיות היה מספיק לכלם בטביל' אחת. וברצותו לעבוד עבוד' מיוחדת לכפרת היום הי' טובל להורות שהי' נעתק ממין עבוד' אחת אל עבוד' אחרת ולכך היתה הטביל' כוללת לכל הגוף לרמוז שכלו יעתק לאות' עבוד' המתחדשת. ומפני זה לא היו הטבילות כמספר המעשים אלא כמספר הפעמי' שהי' הכהן גדול נעתק לעשות עבוד' תמידית או עבוד' מיוחדת לכפר' בין שתהי' עבוד' אחת או רבות. ואמנם קדוש ידים ורגלי' הי' בערך כ"ג העומד לשרת כי כמו שהאדם המשרת את אדוניו בשלחנו ירחץ ידיו לשרתו בטהר' כן הכהן המשרת בשלחן ה' היה מקדש ידיו אשר בם יעש' עבודתו ורגליו אשר בם יכנס לחצרו. ובעבור זה היו בכל טביל' שתי רחיצות ידיו ורגליו אחת כנגד המעש' אשר עשה כאדם הרוחץ ידיו בצאתו מלשרת בשלחן המלך ואחת כנגד המעש' שהי' עתיד לעשות ולשרת לפני אדוניו כמו הנכנס לשרת בשלחן המלך שירחץ ידיו קודם שישרת ולזה בטביל' הראשונ' לא הי' קדוש ידים ורגלי' קודם אליה לפי שלא קדמה עבוד' כלל ובטביל' אחרונ' ג"כ לא היה קדוש ידים ורגלי' אחרי' לפי שלא היה אחרי' עוד עבוד' כלל. הנה אם כן היו הטבילות כמספר חדושי ההעתק' אל העבוד' התמידי' או המיוחדת. ולכך היו ה' טבילות כמספר חדושי העבודות. והיו בטביל' אחת עבודות רבות אבל כלם היו ממין אחד אם מהעבוד' התמידית ואם מהעבוד' המיוחדת לכפר' והיו קדושי ידים ורגלי' בערך הכהן אחד מפני העבוד' אשר עבד והשלי' לעשות. ואחד מפני העבוד' שהתחיל לעבוד ולכן היו עשר' ר"ל שתי רחיצות עם כל טביל'. וזה טעם חמשת הטבילות ועשר' הרחיצות. והותר' השאל' הי"ט והכ'. והותר' ג"כ במה שביארתי בזה השאל' הכ"א. והיא מה צורך היה ברחיצת ידים ורגלים במקו' שהיו טבילות. לפי שהכ"ג בבואו לעבוד העבוד' התמידית או המיוחדת לכפר' היה מקדש ידיו ורגליו מלכלוך המעשים אשר עשה כמנהג האיש היוצא בהיותו משרת בשלחן אדוניו ולהורות שהיה נעתק אל עבודה אחרת זולתה היה נטבל. וכדי להתחיל העבוד' הבאה היה מקדש ידיו ורגליו והי' א"כ כל דבר כפי צרכו וכדומ' לזה אמר (תהלי' כ"ז) המשורר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. והנה זכר הכתוב שיעש' עולתו ועולת העם והם שני האילי' איל הכהן גדול ואיל מוסף הקהל וכן יעשה הקטרת חלבי החטא' מהפר והשעיר על המזבח. וכאשר השלים לספר אופן העבודות צוה שהמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים לפי שהי' טמא להיותו שליח בעבוד' ההיא וכן השורף את פר החטאת ושעיר החטאת אל מחוץ למחנה צוה ית' שיכבס בגדיו ורחץ בשרו במים כי היה מטמא בהולכת השעיר המשתלח ונשרפת פר החטאת ושעיר החטאת של י"ה:מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
[א] "ומאת עדת בני ישראל"-- שיהיו משל ציבור.
"יקח...שעירי"-- מיעוט שעירים שנים. אם כן למה נאמר "שני"? שיהיו שווים. ומנין שאף על פי שאינם שוים, כשרים? תלמוד לומר שעיר שעיר ריבה.
[ב] "ואיל אחד לעולה"-- רבי אומר, "איל אחד" הוא האמור כאן והוא האמור בחומש הפקודים. ר' אלעזר ברבי שמעון אומר, שני אילים הם, אחד אמור כאן ואחד אמור בחומש הפקודים.