מ"ג ויקרא ז ט
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אתה לו תהיה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכׇל־מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכׇל־נַעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל־מַחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְכָל מִנְחָתָא דְּתִתְאֲפֵי בְּתַנּוּרָא וְכָל דְּתִתְעֲבֵיד בְּרָדְתָא וְעַל מַסְרֵיתָא לְכָהֲנָא דִּמְקָרֵיב יָתַהּ דִּילֵיהּ תְּהֵי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְכָל מִנְחָתָא דְתִיתְאֲפֵי בְּתַנוּרָא וְכָל דְתִתְעֲבֵד בְּמַרְתְּחָא וְעַל מַסְרִיתָא לְכַהֲנָא דְמִקְרַב יָתָהּ דִילֵיהּ יְהֵי: |
רש"י
ומה שכתב בקרא אצל מנחת מאפה תנור "לכהן המקריב", ואצל מנחת סולת "לכל בני אהרן", היינו מפני שיש לעלות על הדעת דמנחת סולת יהיה לכהן המקריב, מפני דמנחת סולת נקמצת קודם אפיה, ומיד רשאי לחלוק אותה כיון שכבר הקטיר הקומץ, ובודאי מיד חולקים אותה, אם הדין שחולקין בה - (ו) איך יאפה הכהן דבר מועט שהגיע לחלקו, ולפיכך עולה על הדעת שאין חולקין בה, והכל למקריב. [אך] מנחת מאפה תנור, מסתבר שיהיה לכל הכהנים, כיון דנקמצת אחר האפיה (רש"י לעיל ב, א), וכבר נאפה, ויש לחלוק אותה לכל הכהנים בשוה, כיון ששוב אין צורך אפיה, לכך כתב אצל מנחת סולת רבותא, דאפילו הכי הוא לכל הכהנים, אף על גב דנאפה אחר הקמיצה. ואצל מנחת מאפה תנור גם כן רבותא, דאפילו הכי "לכהן המקריב" אף על גב דנאפה (אחר) [לפני] הקמיצה. והשתא קשיא קראי אהדדי שפיר, ומשני שפיר (וכו') 'הא כיצד, לבית אב של אותו יום', כך מטים דברי הרמב"ם בפרק י' מהלכות [מעשה] קרבנות (הט"ו):
ולי יראה לומר, דודאי יש סברא שפיר דמנחת מאפה תנור לכהן המקריב, ומנחת סולת וחריבה לכל הכהנים, שהרי העיקר הוא מנחת סולת מפני שהיא מנחה ראשונה, והאומר 'הרי עלי מנחה' סתם - מביא מנחת סולת (מנחות דף קד:), כמו שפירש רש"י בפרשת ויקרא (ויקרא ב', א'), ולפיכך סתם מנחה היא מנחת סולת. וכן מנחת חריבה שהיא מנחת חוטא, שבא חובה, היא עיקר גם כן, כיון שבאה חובה. וכל דבר שהוא עיקר אמרה תורה שיהיה לכל הכהנים בשוה, לפי שעיקר העבודה היא לכל הכהנים, לכך מה שהוא עיקר הקרבנות הוא לכל הכהנים. ומנחת מאפה תנור, מרחשת, ומחבת, שאינו סתם מנחה, אלא בא באקראי, אמרה התורה אצלו "לכהן המקריב" מאחר שהיא מנחה שאינה באה רק באקראי, שייך בו יותר "לכהן המקריב". ובשביל טעם זה כתב אצל מנחת סולת "לכל בני אהרן", ואצל מנחת מאפה תנור "לכהן המקריב":
ומפני כן לא היה לנו לומר שיהיה מנחת מאפה תנור לכל בני אהרן, ומנחת סולת לכהן המקריב, אלא כל אחד מה שכתב בו הכתוב, לכך למדו רז"ל יכול לכהן המקריב יהיה מנחת מאפה תנור, תלמוד לומר במנחת סולת "לכל בני אהרן", דכיון דכתב "לכל בני אהרן" בשביל שמנחת סולת סתם מנחה, אין סברא לומר שיהיה מנחת מאפה תנור לכהן המקריב דווקא, דסוף סוף דאף על גב דאינו סתם מנחה, כיון שהיא גם כן מנחה, אין לנו לומר שיהיה דווקא לכהן המקריב. וכן אין סברא לומר שיהיה מנחת סולת לכל בני אהרן, כיון דכתב אצל מנחת מאפה תנור "לכהן המקריב", אף על גב דשם מפני שאינו סתם מנחה לכך נתן הכתוב לכהן המקריב, סוף סוף כיון דחזינן דקודם הכהן המקריב מפני שהוא מקריב הקרבן, אין להשוותו שיהיה בשוה לכל הכהנים, ולפיכך צריך לומר דהוא לבית אב של אותו יום, דהשתא יתורץ הכל, דאותו בית אב הוא לגמרי כמו כהן המקריב, כיון שעליו מוטל העבודה באותו יום, ושאר הכהנים שאינם באותו בית אב, כאילו אינם לגמרי, שהרי הם מסולקים מן הכל. והכל ניחא, שכיון שהכל יתוקן שפיר כאשר יהיה לבית אב של אותו יום, למה לא יהיה כך:
ומכל מקום כתב לך הכתוב אצל מנחת מאפה תנור "לכהן המקריב", ואצל מנחת סולת "לכל בני אהרן", אף על גב דכולם שוים, שדרך הכתוב לכתוב בפירוש בקרא דבר שהוא יותר פשוט, ומרבה ברבוי הדרשא מלתא דלא הוי פשוט כל כך, כמו שאנו אומרים בכל מקום 'יכול דבר פלוני בלבד וכו, ומרבה 'כל דבר כו, והכי נמי כתב לך בפירוש מילתא דהוא פשוט טפי אצל מנחת מאפה תנור - "לכהן המקריב", ואצל מנחת סולת "לכל בני אהרן", ומדרשא מרבינן דכולם שוים, ואין חילוק ביניהם:
אמנם אשר נראה לי, דכי כתיב קרא "לכהן המקריב" אצל מנחת מאפה תנור, [וכתיב] "לכל בני אהרן" אצל מנחת סולת, היינו בלא קביעות משמרות שהיו בימי דוד (תענית דף כז.), שלא נקבעו המשמרות, לכך כל מידי דהוא שכיח, כמו מנחת סולת או שהוא מנחת חובה, הוא לכל הכהנים, ודבר שהוא באקראי, כמו מנחת מאפה תנור, לכהן המקריב דווקא. אבל כשנקבעו המשמרות, עד שמוטל העבודה על בית אב של אותו יום שמחוייבים להקריב, ליכא למימר כך. וכך פירושו; שאין לומר שראוי לגמרי שתהיה המנחה למקריב אותו בלבד, דהא כתיב "כל מנחה בלולה וחריבה תהיה לכל בני אהרן", ואף על גב דטעמא הוי שם משום שהיא שכיח וקבוע, וכל דבר שהוא קבוע ראוי שיהא לכל הכהנים, שהכל סומכין על זה, מכל מקום אין שיעור לדבר, ואינו דבר מוגבל, רק שהיא יותר בלתי שכיח, מכל מקום מנחה מאפה תנור שכיח קצת גם כן, ויש זכות בה לכל הכהנים. וכן אין לומר גבי מנחה בלולה וחריבה שראוי לגמרי שתהיה לכל הכהנים, דהא מנחת מאפה תנור לכהן המקריב, אף על גב דשם טעמא משום שהוא בלתי שכיח הוא ראוי לכהן המקריב, מכל מקום אין שיעור מוגבל לזה גם כן שנאמר שהיא שכיח לגמרי, רק שהיא יותר שכיח. ובודאי קודם שהוקבעו המשמרות אי אפשר לתקן, לכך מנחת מאפה תנור והדומים לה - ראוים יותר לכהן המקריב, ולא חיישינן לשאר כהנים, אף על גב שיש להם קצת זכיה בהם. ומנחת בלולה וחריבה לכל הכהנים, אף על גב דיש בה זכות יותר לכהן העובד, דאי אפשר בענין אחר. מכל מקום כיון שאין לדבר זה שעור מוגבל, רק שנאמר כי מנחה מאפה תנור אינה כל כך תמידית ושכיח, ראוי לתקן. הא כיצד לתקן שיהיה מתוקן לגמרי, כשהוקבעו המשמרות - שיהיה לכהנים של בית של אותו היום. והשתא מנחת מאפה תנור, אף על גב שראויה שתהיה לכהן המקריב, יש לחלקה לכל בית אב, מפני שהכהנים של בית כיון שהעבודה מוטלת עליהם, כאילו הם "המקריב" נחשבים, ומנחה בלולה וחריבה לא תנתן לכהנים שאינם של בית אב, כיון דמסולקין מן העבודה, כאילו אינם לגמרי, ולא שייכי לחלק. והשתא הפירוש הוא כפשוטו:
והא דלא דרשינן לעיל גבי חטאת גם כן דכתיב (לעיל ו, יט) "הכהן המחטא", יכול כהן המחטא דוקא, תלמוד לומר "כל זכר בבני אהרן וגו'", הא כיצד, הראוי לעבוד, דהיינו לבית אב של אותה משמר, דזה אינו, כיון דכתיב (שם) "כל זכר בכהנים יאכלנה", ולא כתיב 'יחלקנה', פירושו הראוי לאכילה יאכלנה, לאפוקי טמא בשעת זריקת דמים כדלעיל. והכא ליכא למידרש "לכהן המקריב" הראוי להקרבה שאינו טמא, והא דכתיב "לכל בני אהרן" אותם שאינם טמאים, דאם כן קשה למה כתב גבי מנחת סולת וחריבה "לכל בני אהרן", ואצל מאפה תנור ומחבת "לכהן המקריב", ולא כתב שניהם במנחת סולת וחריבה, או שניהם במנחת מאפה תנור ומחבת. אבל אם נפרש דהא דכתיב "לכהן המקריב" דהיינו בית אב המקריבים, ולא לשאר המשמר, ו"לכל בני אהרן" בית אב שמקריבים, אתא שפיר כדלעיל. ועוד, דלהא לא צריך, דיש למילף מחטאת (רש"י לעיל ו, יט) דאין חולק היכי שהיה טמא בשעת זריקה. ואם תאמר, אם כן לא לכתוב קרא רק 'כל מנחה לכהן המקריב תהיה', וממילא נלמד ד"לכהן המקריב" הוא לבית אב כמו גבי חטאת, ולמה הוצרך לחלק בין מנחה למנחה, ויש לומר, דודאי בעי קרא "לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", לומר שאין חולקים מנחה כנגד מנחה, לכך קאמר "לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" כדאיתא בתורת כהנים (כאן) ובפרק שני דקדושין (דף נג.), והשתא הייתי אומר דהדין הוא לגמרי איש כאחיו, ואין חולקים בית אב, לכך הוצרך למכתב "לכהן המקריב" לומר דהוא למקריב:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רמב"ן
אבל רבותינו (מנחות עג, א) לא רצו בכך מפני שאמר "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה", שכל המנחות שבעולם יכלול זה שהם כולם בלולות או חרבות. ולכך ראו שפירוש "לכהן המקריב אותה" -- לכהנים הטהורים הנמצאים שם. וכן מה שאמר (בפסוק הקודם) "והכהן המקריב את עולת איש" "והכהן אשר יכפר בו לו יהיה" (פסוק ז) -- כולם לא באו אלא לומר שלא יהיו לבעלים אבל יהיו בשכר ההקרבה לכהנים הטהורים הנמצאים שם שכולם הם מקריבים ביד או בצווי כי היחיד מהם או השנים ושלשה המקריבים ברשות כולם הם עושים ובשליחותם וכולם עומדים על הקרבן כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו. ואחר שאמר שיהיו לכהנים בשכר עבודתם - חזר וביאר "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה" (שהוא כלל המנחות) לכל בני אהרן (המקריבים הנזכרים) תהיה איש כאחיו -- כלומר לבית אב הטהורים מהם שכולם הם המקריבים הנזכרים.
והזכיר הכתוב למנחות בשמותם: מאפה תנור ומרחשת ומחבת, ואחר כך חזר וכלל לומר "איש כאחיו" שלא יהא לזה אלא ממה שיש לזה, ואפילו מנחת הסולת בה יחלוקו. ואמר הכתוב כי הדין הזה במנחות וכל שכן בשאר הקרבנות שדמיהן מרובין והקבלה תכריע ותקנת הכהנים היא ושלום הבית.
ויתכן שיהיה שיעור הכתוב כפי הדעת הזו וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה כן ולכל בני אהרן תהיה איש כאחיורבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ועוד דקדק הרב בלשונו שהלימוד הוא ממה שחלקם הכתוב, משמע שאם לא חלקם לא היינו שומעים זה, ודלא כהברייתא. ואולי כי סובר רמב"ם כי ממה שחלק הכתוב בין מנחות האפויות וכו' בזה גילה לנו הכתוב כוונתו שבא לומר שלא יחלקו ביניהם אחת כנגד אחת אפילו במנחת סולת, ומזה למדו לכל המנחות, כי במרחשת ומחבת לא הוזכר בה חילוק לכל אלא שלא יטלוה זולת בית אב של אותו יום, ומנין אתה אומר שלא יטלו מחבת כנגד מרחשת אם לא הוזכר בה סדר חלוקתה אם לכולם יחד אם לאחד מהם. ומה שלמדו כל הה' פרטים מה' מיעוטים אסמכתא היא, ולעולם עיקר לימודם הוא ממה שחלק הכתוב. ומעתה צריך לדעת למה פרט הכתוב כל המנחות כיון שלימודנו הוא ממה שחלק לא היה לו לומר אלא כל מנחה לכהן המקריב וגו' וכל מנחה חרבה לכל בני וגו'. ואולי שאחר שירד הכתוב לפרט מאפה וחרבה חש שיטעה אדם לחלק ביניהם לבין שאר מנחות, גם מצינו שדרשו ז"ל (תו"כ מנחות סג) וכל נעשה במרחשת ועל מחבת שעל שם כליין נקראו ונפקה מינה האומר הרי עלי מרחשת כלי שרת נדר, והוא דבר שנחלקו בו (שם) בית שמאי ובית הלל לזה אמר הכתוב וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לגלות לך שעל שם כליין נקראו, ואומרו אשר תאפה בתנור דרש גם כן רבי יוסי ב"ר יהודה שבאה ללמוד על עצמו מהסמיכות של כל נעשה במרחשת ועל מחבת מה מרחשת ומחבת הם ב' גם מאפה תנור הם ב', ולא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, וגם ללמד על מרחשת ומחבת בא לומר מה תנור כלי גם מחבת ומרחשת כלי כאמור שם בתורת כהנים. ונשאר אומר כל מנחה בלולה בשמן וחרבה למה הוצרך לומר ב':
ונראה כי כוונת רבי יוסי ב"ר יהודה שלמד כל מנחת מאפה שהוא ב' מיני מנחות לא למדה אלא ממה שאמר הכתוב ב' פעמים כל אחרי כן והם ב' ב', ולזה דייק בלשונו תלמוד לומר וכל מנחה וכל נעשה וגו' וכל מנחה בלולה וגו' מה כל וכל האמורים למטה ב' מינים וכו', ולזה אם היה אומר הכתוב וכל מנחה בלולה לבד או כל מנחה חרבה לבד אין מקום ללמוד ויש לבעל הדין לחלוק ולומר כל מנחה חרבה תוכיח שאמר כל ואין בה אלא מין אחד אף כל מאפה תנור מין אחד לזה הוצרך לומר כל האמור בכתוב:מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק י (עריכה)
[א] "וכל מנחה אשר תֵּאָפֶה בתנור" -- אמר ר' יוסי בר' יהודה מנין לאומר "הרי עלי מנחת מאפה תנור" שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקים? תלמוד לומר "וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת...וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה.." . מה "וכל..וכל" האמור למטה -- שני מינים, אף "וכל" האמור כאן -- שני מינים.
"וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת" -- על שם כליין נקראו ולא על שם מעשיהן. מה תנור - כלי, אף מחבת ומרחשת - כלי.