מ"ג ויקרא א ז


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְ֠נָתְנ֠וּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן הַכֹּהֵ֛ן אֵ֖שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְעָרְכ֥וּ עֵצִ֖ים עַל־הָאֵֽשׁ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְיִתְּנוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנָא אִישָׁתָא עַל מַדְבְּחָא וִיסַדְּרוּן אָעַיָּא עַל אִישָׁתָא׃
ירושלמי (יונתן):
וִינָתְנוּן בְּנֵי אַהֲרן אֵשָׁתָא עַל מַדְבְּחָא וִיסַדְרוּן קֵיסִין עַל אֵישָׁתָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ונתנו אש" - (חולין פא) אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט

"בני אהרן הכהן" - כשהוא בכיהונו הא אם עבד בבגדי כהן הדיוט עבודתו פסולה

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וְנָתְנוּ אֵשׁ – אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם, מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט (ספרא שם,י).
בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן – כְּשֶׁהוּא בְּכִהוּנוֹ; הָא אִם עָבַד בְּבִגְדֵי כֹּהֵן הֶדְיוֹט, עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה (שם,ט).

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. דרשו רז"ל במסכת יומא פרק הוציאו לו, לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן, מאי דרוש, ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח, אמרו אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט.

וכתב הגאון רבינו סעדיה, בזה טעו נדב ואביהוא שחשבו כי מלת ונתנו פירוש שישימו אש מן החוץ על המזבח, ואינו כן, אבל מלת ונתנו הוא כלשון ובערו, שכן מצינו לשון נתינה שפירושו הבערה, והביא ראיה ממה שאמר חזקיה (ישעיה לז) ונתון את אלהיהם באש. ואמר כי מכאן יש להוכיח כמה צריך אדם להזהר בדקדוק המלות בלשון תורתנו, שאפילו נדב ואביהוא שאין בכל ישראל למעלה מהם אחר משה, טעו במשמעות לשון ונתנו, וטעותם היתה סבה להם שהביאו אש זרה מן החוץ ונענשו בחיוב מיתה, כי אמרו שכשאמר משה מפי הגבורה ונתנו בני אהרן הכהן אש, פירושו שישימו על המזבח אש מן החוץ ולא חשו בזה שישאלו למשה והגיע להם העונש הזה, ועל כן היו נזהרים חכמי התלמוד לדקדק בלשון רבן שלא לשנות הכוונה בשום פנים ומזה אמרו חייב אדם לומר בלשון רבו, ולרוב גודל הזהירות שחייב אדם להזהר בדברי התורה במלות לשון הקדש קרא הכתוב מי שהוא משנה כוונת המלות בלשוננו הקדוש מהפך דברי אלהים חיים, הוא שאמר ירמיה הנביא ע"ה (ירמיה כג) וכי ישאלך העם הזה או הנביא או כהן לאמר מה משא ה' ואמרת אליהם את מה משא ונטשתי אתכם נאם ה', והנביא והכהן והעם אשר יאמר משא ה' ופקדתי על האיש ההוא ועל ביתו, כה תאמרו איש על רעהו ואיש אל אחיו מה ענה ה' ומה דבר ה', ומשא ה' לא תזכרו עוד כי המשא יהיה לאיש דברו. כלומר אין פירוש המשא לכם כי אם לאיש הנביא השומע דברו, ואם אתם מתחכמים על פירוש המשא זולתי כפי מה שיצוה הנביא, ואתם משנים כוונת דבריו תהפכו דברי אלהים חיים, זהו שאמר (שם) והפכתם את דברי אלהים חיים ה' צבאות אלהינו. תאר ה' יתעלה בשלשה שבחים אלה, לבאר כי בעשותם זה הם באים כנגד האבות וכנגד הנביאים וכנגד הקב"ה שנגלה על הר סיני, אמר אלהים חיים על שם הר סיני, שנאמר (דברים ד) השמע עם קול אלהים חיים, ואמר ה' צבאות על שם הנביאים, הוא שכתוב (זכריה ז) אשר שלח ה' צבאות ברוחו ביד הנביאים הראשונים, ואמר אלהינו על שם האבות, שנאמר (יהושע כד) כי ה' אלהינו הוא המעלה אותנו ואת אבותינו וגו'. מכאן ראיה מפורשת כמה חייב אדם להזהר בפירוש ספרי הקדש בפסוקים ובמלות, עד כאן. והוא ז"ל פירש מלת ונתנו בלשון ערבי וישעלו"ן, כלשון ובערו, וכענין שכתוב (ויקרא ו) ובער עליה הכהן עצים.

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ונתנו בני אהרן הכהנים אש. אע"פ שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט כדי לערב אש שלמעלה ושל מטה, ולידון את החוטא בב' בתי דינין כדי לכפר על ההרהור במין העון אשר היה ראוי להיות נידון בב"ד שלמעלה ועל ההרהור במין החטא אשר היה ראוי להיות לדין בב"ד שלמטה וזהו טעם סמכוני באשישות (שיר ב, ה) ב' מיני אשות כי חולת אהבה אני הם העונות חלי הנפש הנוגע באהבת הש"י ונרפא לו ע"י ב' אשות אלו.

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ח] "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח": אמר ר' יהודה, מנין להצתת האליתא (ס"א האש) שלא תהיה אלא בכהן כשר ובכלי שרת?    תלמוד לומר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח".   אמר ר' שמעון, וכי עלה על לב שהזר קרב לגבי (ס"א על גבי) מזבח?! אם כן מה תלמוד לומר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח"?   למד על הצתת אליתא שלא תהיה אלא בראשו של מזבח.


[ט] "ונתנו בני אהרן הכהן", מה תלמוד לומר "הכהן"? ממשמע שנאמר "אהרן" איני יודע שהוא כהן?! אם כן למה נאמר "הכהן"?  --בכיהונו, למד על כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט שעבודתו פסולה.   ומנין לכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול שעבודתו פסולה?  תלמוד לומר (ויקרא א, יא) "הכהנים"-- בכהונם.  הא כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט וכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול-- עבודתן פסולה.


[י] "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח"-- אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא אש מן ההדיוט.  אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית העולמים; אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה.


[יא] "וערכו עצים על האש"-- עצים על גבי האש ולא האש על גבי עצים.


אמר ר' שמעון, מנין לרבות שני גזירי עצים [בשני כהנים --מלבי"ם] למערכה על התמיד של בין הערבים?   תלמוד לומר "וערכו עצים על האש".

<< · מ"ג ויקרא · א · ז · >>