מ"ג הושע ג ב
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחמר שערים ולתך שערים
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וָאֶכְּרֶ֣הָ לִּ֔י בַּחֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר כָּ֑סֶף וְחֹ֥מֶר שְׂעֹרִ֖ים וְלֵ֥תֶךְ שְׂעֹרִֽים׃
תרגום יונתן
רש"י
"בחמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים" - ת"י ופרקתינון במימרי ביום חמשה עשר לירח ניסן ויהב ית כסף תקליא כיפור לנפשיהון ואמרית דיהון מקרבין קדמי עומר ארמותא מעללת שעורין כלומר לא הוגעתים בדברים קשים
"בחמשה עשר כסף" - בגמטריא ניסן ובפסיקתא הוא נדרש בט"ו כסף בט"ו בניסן וחומר ולתך הרי ארבעים וחמשה שהחומר ל' סאה והלתך חצי חומרמצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת ציון
"ואכרה" - ענין קנין כמו וגם מים תכרו (דברים ב')
"כסף" - הוא מלה משותפת על הכסף ממש ועל התאוה כמו למעשה ידיך תכסוף (איוב י"ד)
"וחומר" - הוא הכור בת עשרה איפות והאיפה ג' סאים
"ולתך" - הוא חצי הכור חמשה איפות
מצודת דוד
"וחומר וגו'" - השעורים נתן למאכלם ולפי שהיתה זונה ועשתה מעשה בהמה לפיכך נתן לה למאכלה מאכל בהמה וכעין זה אמרו רז"ל על מנחת סוטה שהיתה מקמח שעורים ולפי הרמז יאמר שהמקום הבטיח את ישראל לקחת אותם לו לעם באחרית הימים והבטחה ההיא היתה ביד ט"ו נביאי ישראל הראשון דוד המלך בספר תהילים בכמה מזמורים והב' ישעיהו בנבואותיו והג' ירמיהו והרביעי יחזקאל והחמישי הושע והששי יואל והשביעי עמוס והשמיני עובדיה והתשיעי מיכה והעשירי חבקוק והאחד עשר צפניה והשנים עשר דנייאל והשלשה עשר חגיי והארבעה עשר זכריה והחמשה עשר מלאכי כי הם לבד נבאו על הגאולה העתידה ולא עוד ואמר כסף כי אל נבואותיהם נכספה וגם כלתה נפשם של ישראל וגם החומר והלתך ירמוז על הנביאים ההם כי בחומר ולתך יש חמשה עשר איפות כמספר הנביאים ההם אשר הבטיחו לישראל שגם בהיותם בארץ אחרת לא יעזבם ה' ויתן להם מחיה אולם לא בהשפעה מרובה ולזה מרמז השעורים שאינם נאכלים אלא מדוחק
"ואכרה לי" - קניתי לי אשה כזאת ר"ל קדשתיה בחמשה עשר כסףמלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
- א) שלא קנה אותה לאשה שכתובת האשה חמשים כסף כמהר הבתולות רק קנה אותה כמו שקונים שפחה שמחירה היא שלשים כסף, כמ"ש אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן, וכן מחיר האשה וערכה מבת עשרים עד ששים שנה היא שלשים שקלים כמובאר בפ' ערכין,
- ב) צייר שגם לא נתן בעד[1] כל השלשים שקלים רק החצי שהם ט"ו שקלים, כי בא הציור שאינה מיוחדת לו לבדו כי היא מנאפת ולכן לא נתן רק חצי שויה, וכן נהג עם מזונותיה שנתן "חמר שעורים ולתך שעורים" שהחמר הוא שלשים סאה והלתך הוא ט"ו סאה, והוא כי אחר שאינה אשתו שיתן לה לחמה ומימיה בריוח לפי כבודה והיא רק כאשה עניה שיפרנסה שלא מצד החיוב רק מצד החנינה, הנה אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, והסלע הוא ד' דנרים א"כ הסאה הוא בדינר והדינר שש מעין והמעה שתי פודיונות נמצא נותנים לסעודתו א' מי"ב בסאה, א"כ החומר שהוא שלשים סאים מספיק למזון של ש"ס ימי השנה, רק שתחת פת חטים נתן לה פת שעורים הגרוע להורות על גריעותה שאוכלת מאכל בהמה, ולסעודת הערב קבע לה החצי מסעודת היום להראות שאינו חויב לתת לה רק החצי כי בערב תצא לנאוף עם הזונים ומגיע לה רק החצי. וגם זה רק שעורים הגרועים:
ביאור המילות
- ^ נראה שזו ט"ס גם כאן וגם בדפוסים, וצ"ל "בעדה", כמו שכתב בראש הפסוק "ונתן בעדה חמשה עשר כסף"