מ"ג דברים ה טו


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך יהוה אלהיך למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר יהוה אלהיך נתן לך

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כַּבֵּ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ וְאֶת־אִמֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְמַ֣עַן ׀ יַאֲרִיכֻ֣ן יָמֶ֗יךָ וּלְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
יַקַּר יָת אֲבוּךְ וְיָת אִמָּךְ כְּמָא דְּפַקְּדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּדִיל דְּיֵירְכוּן יוֹמָךְ וּבְדִיל דְּיִיטַב לָךְ עַל אַרְעָא דַּייָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ׃
ירושלמי (יונתן):
עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל הֲווֹ זְהִירִין גְּבַר בְּאִיקָרָא דְאָבוֹי וּבְאִיקָרָא דְאִימֵיהּ הֵיכְמָא דְפַקִידְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן מִן בִּגְלַל דְּיוֹרְכוּן יְמֵיכוֹן וּמִן בִּגְלַל דְּיֵיטַב לְכוֹן עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כאשר צוך" - אף על כבוד אב ואם נצטוו במרה שנא' (שמות טו) שם שם לו חוק ומשפט

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וטעם על כן צוך לעשות את יום השבת" - צוה שתעשה כן ביום השבת כך פירש ר"א ואינו נכון ואנו אומרים בקדוש היום "כי יום זה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים" כאשר נאמר בו "זכר למעשה בראשית" והרב אמר בספר המורה (ב לא) כי המאמר הראשון הוא כבוד היום והדורו וכאשר אמר (שמות כ יא) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו ועל כן הזכיר טעם "כי ששת ימים עשה ה'" אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה והוא יצונו עתה לשבות ולנוח כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה והנה בשבת בכללה שני טעמים להאמין בחידוש העולם כי יש אלוה בורא ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים גם זה אינו מחוור אצלי כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה רק היא כשאר כל המצות אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הראשון (שם שם ב) על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר הנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית וזה טעם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת והנה לא פירש כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה ה' וגו' שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה אבל אמר בקצרה "ויום השביעי שבת לה' אלהיך" שהוא יתברך שבת בו וינפש ובאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו ועל דרך האמת נוכל עוד להוסיף בזה כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא ועל כן יצונו שנזכור את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים וממנו לנו היראה כמו שאמר (שם יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ועל כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת שתהא כנסת ישראל בת זוגו לשבת כנרמז בדברי רבותינו (ב"ר יא ט) והמשכיל יבין

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים. כמוהו. ויוציאך ה' אלהיך. בנסים מפורסמים המורים על חדוש העולם. על כן על הוראת החדוש, צוך לעשות את יום השבת.

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

סמך כבד את אביך לשבת שגם בשבת כתיב וכבדתו שצריך לכבדו במאכל וכסות:

ולמען ייטב לך. תגין על הטי"ת שעברתו אמו ט' חדשים ואביו ואמו נזהרו מט' מדות האמורות בנדרים וזה סימנם אסנ"ת משגע"ח נוטריקון בני אנוסה בני שנואה בני נדה בני תמורה בני מריבה בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה. פירוש בני אנוסה אצ"ל שאם אנס אשה והוליד ממנה בן אלא אפי' היא אשתו ואנסה לתשמיש וכן שנינו במסכת כלה מפני מה הוויין לי' לאדם בנים בעלי מומין מפני שתובעה ואשתו אינה נתבעת לו פי' אינה מתרצית לו ר' יהודה אומר מפני שאומרת לו בשעת תשמיש אנוסה אני וא"ב רוצ' ואינה רוצה וכן איתא בעירובין כל הכופה אשתו לדבר מצוה נקרא חוטא שנאמר גם בלא דעת נפש לא טוב נמצא כי האונם אסור אף באשתו אלא אם הוא צריך לאותה מעשה יפייס ואח"כ יבעול. בני שנואה כמשמעה והוא ששנוא' בשעת תשמיש אכל אם היא רצויה בשעת תשמיש אע"פ שהיא שנואה שרי. בני נדה אע"פ שאינו ממזר מן התורה וי"מ שהאחד מהם אז בנדוי שאסורי' בתשמיש המטה וה"ה נמי אם אחד מהם אבל. בני תמורה שהיה מכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו וי"מ אפי' שתיהן נשיו שנתכוין לזו ונזדמנה לו אחרת. בני מורדת דאמרה לי' לא בעינא לך ואעפ"כ הוא משמש עמה והרי היא אצלו כזונה ואפי' אם הי' מדעתה. ולנוסחא אחרינא בני מריבה שהם מתקוטטים ביחד בכל פעם דהויא ביאה זו כמו זנות כיון שאינה מתוך אהב'. בני שכרות שהוא או היא שכורים. בני גרושת הלב שבלבו לגרש' אפי' אין בלבו שנאה כגון מאותן שכופין להוציא וגמר בלבו לגרשה ואחר כך בא עליה. בני ערבוביא שמשמש עם אשתו ונותן דעתו על אחרת אפילו ששתיהן היו נשיו. בני חצופ' שתובעתו בפה והרי היא כזונה ואסור לקיימה אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברים של רצוי ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עלי' על זו אמרו רז"ל שיוצאים ממנה בנים חכמים ונבונים כלאה שיצא ממנה יששכר וכל אלו הט' מדות אפילו אין צריכין לפריה ורביה כגון שהיא מעוברת אפ"ה בכל אלו המדות פוגם הולד ונקרא פושע:

וצריך לכבדם בט' דברים מאכיל ומלביש וכו' כדאיתא בפ"ק דקידושין. י"ז תיבות יתרות דברות אחרונות על הראשונות כמנין טוב וזהו שכתוב כאן למען ייטב לך שאינן בראשונות:

כאשר צוך ה' אלהיך. ס"ת בגימ' מרה:

על האדמה וגו'. וסמיך לי' לא תרצח משום דכתיב ולארץ לא יכופר לדם:

<< · מ"ג דברים · ה · טו · >>