רבינו בחיי על דברים ה

פסוק א

ויקרא משה אל כל ישראל. הם הבנים שקראן משה עכשיו להשמיעם עשרת הדברות שקבלו האבות ושמעו אותם מפי הגבורה. ואמר להן לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, כלומר לא את אבותינו בלבד שקבלו ושמעו.

פסוק ג

כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו. עמנו כרת הברית הזאת, ועוד שיש מהם שהם חיים, ועל זה אמר פנים בפנים דבר ה' עמכם, עם החיים שנשארו ממתן תורה ידבר, ולהם אמר אנכי עומד בין ה' וביניכם.

פסוק ד

פנים בפנים דבר ה' עמכם. ע"ד הפשט בלא אמצעי, וכענין שכתוב (שמות לג) כאשר ידבר איש אל רעהו, שאין אמצעי ביניהם.

וע"ד המדרש פנים בפנים, בדמיונות הרבה נדמה הקב"ה לישראל, לזה נראה עומד ולזה יושב, לזה בחור ולזה זקן שנאמר (הושע יב) וביד הנביאים אדמה, על ים סוף כבחור ערוך מלחמה שנאמר (שמות טו) ה' איש מלחמה, על הר סיני כזקן יושב בישיבה, שאין תורה אלא מפי זקן שנאמר (תהלים קיט) מזקנים אתבונן.

וע"ד הקבלה פנים בפנים כבר בארתי בסדר כי תשא.

פסוק ה

אנכי עומד בין ה' וביניכם. פירש החכם ר' אברהם ז"ל אחר מעמד הר סיני. והנכון מה שכתב הרמב"ן ז"ל שהוא מדבר בשעת מתן תורה, כי משה היה מדבר ומתרגם לישראל מה שהאלהים יעננו בקול, ולפי שכל ישראל שמעו שתי דברות ראשונות והבינו אותם מפי הגבורה, ושאר הדברות שמעום מפי הגבורה אבל לא הבינו אותם מפיו, ולכך הוצרך משה לתרגם ולפרש לישראל כדי שיבינו, וזהו שאמר אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה', כלומר מה שלא הייתם מבינים מפי הקב"ה, כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר, כמוני, שנאמר (שמות כ) ומשה נגש אל הערפל.

לאמר. כשהיה אומר לכם עשרת הדברות.

פסוק יב

שמור את יום השבת לקדשו. בדברות ראשונות (שם) אמר זכור וכאן שמור, והענין כדי לחייב את הנשים בקדוש והבדלה אע"פ שהן מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות מהן, והוקשה זכירת קדושת שבת לשמירתו ממלאכה שהכל מוזהרין בה אנשים ונשים, ולפיכך אמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, בין בכניסתו ובין ביציאתו. ודרשו רז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.

וע"ד הקבלה בדבור אחד נאמרו, כי הוא האדון שבו הרחמים.והשתכל כי בדין הוא שיזכיר בתורה זכור ובמשנה תורה שמור, כי כן תמצא שיזכיר תמיד בתורה השם המיוחד ובמשנה תורה יזכיר לעולם ה' אלהיך ה' אלהיכם, כלשון עשרת הדברות אנכי ה' אלהיך, והוא שברא שמים וארץ. וכן תמצא בבריאת עולם (בראשית ב) בהבראם בה' בראם, והתורה נתנה בחמשה קולות, וכן העולם נברא בששת ימים, והתורה נתנה בששה בסיון, ובריאת עולם תמצא במעשה בראשית ל"ב פעמים אלהים, והתורה תתחיל בב' ותסיים בלמ"ד, וכל זה להתבונן כי מי שברא העולם נתן לנו את התורה, והבן זה.

כאשר צוך ה' אלהיך. במעמד הר סיני, והוא שכתוב שם (שמות כ) וידבר אלהים.

פסוק יד

למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. נתן טעם למה שצוה לא תעשה כל מלאכה ע"י עבדיך, כדי שינוח העבד והאמה כמוך, לא שתנתן מצות השבת כדי שינוח העבד והאמה.

פסוק טו

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים. כמוהו. ויוציאך ה' אלהיך. בנסים מפורסמים המורים על חדוש העולם. על כן על הוראת החדוש, צוך לעשות את יום השבת.

פסוק טז

כבד את אביך. הוסיף בכאן ולמען ייטב לך, לומר שיהיו חייו טובים, והוא שכר המצוה בפירותיה בעוה"ז, והתוספת הזה באות טי"ת כבר בארתיו בסדר וישמע יתרו. וקשר הווי"ן בדברות הלוחות השניים ע"ד הפשט מפני שהוא ספור דברים של משה ממה שאירע כבר, ועל כן באו הווי"ן בספור דבריו כמנהג בני האדם בשלישי המדבר.

וע"ד הקבלה תוספת הווי"ן לרמוז כי שמור שהוא הה"א הוא בכלל הוא"ו, וכן (תהלים סב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. ולא הזכיר ולא תרצח כי ענין דין הוא והוא"ו הוא רחמים, ולפי שהזכיר לא תרצח הוצרך להוסיף ולא תתאוה כדי להשלים ה' לאוין בווי"ן כנגד ה"א אחרונה הכוללת אות הוא"ו. והתבונן כי קול גדול ולא יסף הוא הוא"ו, כי מלת קול סמוכה לגדול, קול דברים אתם שומעים הוא הה"א, וענין ולא יסף שלא יסף על הקול ששמעתם שישמיעהו לכם מעולם, ולמדך בזה שלא השיגוהו הקהל מעולם אך השיגו הה"א בלבד, וזהו שאמר ותמונה אינכם רואים, כלומר ותמונה שכתוב בו במשה (במדבר יב) ותמונת ה' יביט, אינכם רואים כלומר משיגים, זולתי קול זה כלומר קול דברים זה.

פסוק יח

ולא תתאוה בית רעך. ובעשרת הדברות הראשונות כתיב (שמות כ) לא תחמד בית רעך, כלומר לא תחמד בדמים ולא תתאוה בלא דמים, כלומר שלא יתאוה ויחשוב זה בלבו, שהמחשבה הזו תביאנו שיקחנו בדמים ונמצא עובר על לא תחמד.

פסוק יט

קול גדול ולא יסף. כלומר ולא פסק, וכן תרגם אונקלוס ע"ה. ותמצא בכאן ז' קולות, האחד קול גדול, השני ויהי כשמעכם את הקול, השלישי ואת קולו שמענו, הרביעי אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו, החמישי כי מי כל בשר אשר שמע קול, הששי וישמע ה' את קול, השביעי שמעתי את קול דברי העם. והוא שדרשו רז"ל בשבעה קולות נתנה תורה, ונזכרו כמו כן שבעה קולות בדברות ראשונות, וכבר הזכרתים שם.

פסוק כא

הן הראנו ה' אלהינו את כבודו. מראה האש. ואת גדלו. גדולתו אלו קולות וברקים וקול שופר. ואת קולו שמענו. אלו עשרת הדברות.

פסוק כג

כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים, שהוא מקור החיים, ולכך הוסיף לשון חיים, שאם לא כן הייתי מבין אלהים מלאכים.

והחכם ר' אברהם כתב, הוסיף חיים להפריד בין ה' ובין הצבא.

פסוק כד

ואת תדבר אלינו. כמו (במדבר יא) ואם ככה את עושה לי.

וע"ד הקבלה ואת תדבר אלינו, מדת הדין תדבר אלינו, את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך, כי המדבר הוא השם המיוחד. ושמענו ועשינו. כלומר ושמענו מפיך ועשינו.

פסוק כו

מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי. ע"ד הפשט הזכיר לשון מי יתן מפני שכבר מסר הקב"ה הרשות והבחירה ביד האדם לעשות כל מה שירצה טוב או רע, וכן דרשו רז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

וע"ד המדרש מי יתן והיה לבבם זה, זה שאמר הכתוב (תהלים צג) מי יתן מציון ישועת ישראל, שני פעמים אמר דוד המלך ע"ה פסוק זה בספר תהלים, מה טעם, אלא הרב אמר מי יתן והיה לבבם זה והתלמיד אמר (במדבר יא) ומי יתן כל עם ה' נביאים, בעוה"ז לא נתקיימו לא דברי הרב ולא דברי התלמיד אבל לעתיד לבא שניהם מתקיימין, דברי הרב מנין (יחזקאל לו) ונתתי לכם לב בשר, דברי התלמיד מנין (יואל ג) אשפוך את רוחי על כל בשר.

וע"ד הקבלה מי יתן והיה לבבם זה, יאמר השם המיוחד מי יתן ויעלה במחשבה הטהורה שייראו אותי כל הימים, ולמדך בזה שאין היראה בידו, וזהו ביאור הכל בידי שמים כלומר בידי המדה הנקראת שמים, חוץ מיראת שמים אך היא למעלה ממנה, ומה שאמרו רז"ל היה להם לומר אתה תן, באורו שיתפלל למעלה מזה. וזהו שאמרו חכמי האמת ז"ל במסכת תענית בענין רבי אלעזר בן פדת דהוה דחיקא ליה מלתא, אמר ליה קוב"ה ניחא לך דאחרביה לעלמא, אפשר דנפלת בשעתא דמזוני. מצורף לזה דרשו כשראה משה לר"ע שהיו מוכרין את בשרו במקולין אמר לפניו, רבש"ע זו תורה וזו שכרה, אמר לו שתוק שכך עלה במחשבה. ובאור זה כי כן חייבה החכמה במכירת יוסף. מצורף לזה תמצא בבראשית רבה בתחלתו, בפסוק (משלי ח) ואהיה אצלו אמון, התורה אמרה אני הייתי אומנותו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה מדעת עצמו אלא מדעת האומן, והאומן אינו בונה מדעת עצמו אלא דפתריות ופנקסאות יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים והיאך הוא עושה פשפשין והיאך הוא עושה עליות, כך הקב"ה היה מביט בתורה ובונה העולם, עד כאן. ובאור זה כי המשיל השכינה למלך בשר ודם, ושמו הגדול לאומן הפועל ועושה המלאכות, והחכמה לדפתריות ופנקסאות והם ספרים שבהם אותיות מחוקקות, ולכך משה שכתוב בו (דברים לג) וירא ראשית לו, נקרא מחוקק, כן בלשון הגמרא דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ, ועוד בענין פרעה, הוציא פרעה דפתרא של אלוהות התחיל לקרות אלהי מואב אלהי עמון אלהי צידון. כל זה מבואר כי המלך יצטרך לאומן והאומן יצטרך אל החכמה, כי אין האומן פועל אלא כפי מה שיצייר שכלו, ואם כן החכמה ראשית הכל ובה נגמר הכל, וזהו סוד הכתוב (איוב כח) הן יראת אדני היא חכמה, באורו כי החכמה והיא המחשבה הטהורה היא יראת אדון העולם יתברך, וזהו סוד שכתוב (ישעיה ל) לכן יחכה ה' לחננכם ולכם ירום לרחמכם. ויש לך להתעורר בלשון יחכה ובלשון ירום, וזהו סוד הכתוב האומר (תהלים קמג) באמונתך ענני בצדקתך והאמונה בכאן היא החכמה, מן הכתוב שאמר (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה, וכתיב (קהלת ז) החכמה תחיה בעליה.

וקבלת החכם ר' יצחק בן הרב ז"ל כי דרך שבועה הזכיר דוד המלך ע"ה פסוק זה, וכן הכתוב אומר (תהלים פט) נשבעת לדוד באמונתך, ויש לך להשכיל בלשון הכתוב בכאן.

פסוק כח

ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים. הזכיר לשון דבור, הוא תורה שבכתב שהיא נבואתו של משה, וזהו שהזכיר (אלהיך) [אליך], ובהשגת ישראל הזכיר ה' אלהיכם אתכם וכן לשון שמירה, זהו שכתוב ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם, אתכם ששמעתם בסיני הדברות מפיו, והבן זה.

ועשו בארץ. הזכיר כן לפי שהיו עכשיו באין אצלה. או מפני שעיקר עשית המצות אינו אלא בארץ אע"פ שהם חובת הגוף בכל מקום זולתי המצות שהם תלויות בארץ, וכבר הזכרתי זה (דברים ד) בפסוק לעשותכם אותם בארץ.