מ"ג דברים ב טז


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר־תַּ֜מּוּ כׇּל־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַהֲוָה כַּד שְׁלִימוּ כָּל גּוּבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא לִמְמָת מִגּוֹ עַמָּא׃
ירושלמי (יונתן):
וַהֲוָה כַּד פָּסְקָן כָּל גַּבְרֵי מַגִּיחֵי קְרָב עָבְרֵי בִּימָתָא לִמְמַת מִגּוֹ מַשְׁרִיתָא:

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו' וידבר ה' אלי לאמר. ע"ד הפשט כאשר נודע לישראל בבירור שתמו כל אנשי המלחמה למות מבן עשרים שנה ומעלה, אז נתיחד אלי הדבור וצוה הקב"ה אותנו שנעבור גבול מואב. ודעת רז"ל שלא נתיחד הדבור עם משה עד שכלו מתי מדבר, כי מעלתו של משה בשביל ישראל היתה, ישראל היו נזופין כל ל"ח שנה והיום שנודע להם זה ט"ו באב היה כשנתמלאה הלבנה כדאיתא במסכת תענית, והיה היום ההוא גדול אצל ישראל בשמחה גדולה שבו ידעו בבטול הגזרה, גם אצל האיש משה גדול מאד בחזרת הנבואה אליו שבו נתיחד לו הדבור. ומה שלא נתיחד עמו מיד כשכלתה הגזרה בעשירי, לפי שהיה מתאבל משה על הגזרה שבעה ימים מן הט' עד ט"ו, ואין הנבואה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, ומטעם זה לא נתיחד עמו עד ט"ו, ומעתה יהיו הכל שמחים כאחד, משה ובני ישראל. ולכך לא מצינו לשון וידבר מששלח משה מרגלים עד כאן אלא לשון ויאמר, לפי שלא התנבא מתוך אספקלריא המאירה. ובכאן גלו לנו חכמי האמת מעלת לשון וידבר על לשון ויאמר, ומזה אמרו וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור, כלומר עכשיו בדבור ולא קודם לכן אלא באמירה. ומזה תבין דבר ירמיה שאמר (ירמיה א) ואומר אהה ה' אלהים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי, יאמר שלא השיג מעלת הדבור שהוא אספקלריא המאירה אלא אספקלריא שאינה מאירה, ולכך הזכיר אחר שם אל"ף דל"ת, יו"ד ה"א אחריו, שהיא אספקלריא שאינה מאירה, מדת הדין שבה הרחמים, והיא השגת הנביאים כלן, ולכך סמך לו מיד (שם פסוק ז) ויאמר ה' אלי.

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי. פירש"י מן שלוח המרגלים לא נתיחד אלי הדבור. ומקשים כאן והלא אמירה רכה מורה יותר על חבה מן לשון דבור המורה על הקשות. ואומר אני היא הנותנת לפי שכל דבור קשה הוא תוכחה ומוסר כמו אלה הדברים, לפי שהם דברי תוכחות כו' וע"כ יש בהם יותר חבה כי את אשר יאהב ה' יוכיח. (משלי ג, יב) לאפוקי אמירה רכה אין בה מוסר וע"כ אין בה חבה כ"כ. כי מה שאמרו לשון קשות ורכות בלשון דבור, ואמירה, היינו מצד הענין עצמו אם יש בו רחמים או דין אבל לא מצד המקבל כי בזמן שהאוהב חפץ בנאהב ורוצה שיהיה רושם הדבור קבוע בו לא יסור ממנו, הוא מדבר קשות, וקולות וברקים של מתן תורה יוכיחו, שנאמר (שמות כ, יז) ובעבור תהיה יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו, אבל בזמן שאין האהבה עזה כל כך הוא מדבר בשפה רפה ולשון רכה ואין רשומם קבוע כל כך.

<< · מ"ג דברים · ב · טז · >>