מ"ג בראשית יז ג

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלהים לאמר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּפֹּ֥ל אַבְרָ֖ם עַל־פָּנָ֑יו וַיְדַבֵּ֥ר אִתּ֛וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹֽר׃

תרגום

אונקלוס (תאג'):	וּנְפַל אַבְרָם עַל אַפּוֹהִי וּמַלֵּיל עִמֵּיהּ יְיָ לְמֵימַר׃
ירושלמי (יונתן):	וְעַל דְלָא הֲוָה אַבְרָם גְזִיר לָא הֲוָה יָכִיל לְמֵיקַם וְנָפַל עַל אַנְפּוֹי וּמַלֵיל עִמֵיהּ יְיָ לְמֵימַר:

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"ויפול אברם על פניו" - ממורא השכינה שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד ורוה"ק נצבת עליו וזהו שנאמר בבלעם נופל וגלוי עינים בברייתא דר"א מצאתי כן

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •

וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו – מִמּוֹרָא הַשְּׁכִינָה: שֶׁעַד שֶׁלֹּא מָל לֹא הָיָה בוֹ כֹחַ לַעֲמוֹד וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִצֶּבֶת עָלָיו. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּבִלְעָם (במדבר כד,ד): "נוֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". בִּבְרַיְיתָא דְּרַבִּי אֶלִיעֶזֶר (פדר"א כ"ט).

רמב"ן

עריכה

• לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק •

"וטעם ויפול אברם על פניו" - לכוין דעתו לנבואה וכאשר השלים לו נבואת המצוה במילה קם אברהם ועמד ובא אליו הדיבור שנית מן השמים ואמר לו שרי אשתך וגו' וחזר ונפל על פניו לכוין דעתו והתפלל על ישמעאל כדרך ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות וגו' (במדבר טז כב) וכן ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם (שם יז י)

ספורנו

עריכה

• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •

"ויפל אברהם על פניו" לקבל עליו ולהודות לאל ית' על הברית שאמר:

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

(ג) "ויפול אברם על פניו". באשר אל המדרגה הגדולה שהתחיל להכינו עתה לא יכול לעמוד על עמדו בעוד לא הטהר מערלתו, והתפלצו כחות גופו מאור אלוה השופע במראה זאת, "וידבר אתו אלהים", זה הפעם הראשון שנזכר בדבור ה' אל אברהם שם אלהים, כי שם אלהים מצאנוהו מצורף אל בריותיו, אלהי אברהם אלהי יצחק אלהי ישראל, מה שלא מצאנו כן ביתר שמות, שיש אלהות המתפשטת בכלל הבריאה, שהם הכחות האלהיות שהטביע בכלל העולם שמצד זה נקרא אלהי עולם, והוא שם אלהים הנזכר בכל פרשת מעשה בראשית, שבו הטביע חוקי הטבע וכח כל יצור, ויש אלהות החלה על כל איש המוכן לזה עפ"י הכנתו, שהאבות אשר נתקדשו להיות מרכבה לשכינה שכן עליהם האלהות בענין אחר נשגב מן האלהות הנמצא בטבע, ותחת המרכבה הכללית שבה ינהיג ה' ההנהגה הכללית היו הם מרכבה מיוחדת להנהגה מיוחדת לפי המעשים הבחיריים, ונקרא אלהי אברהם, מצד האלהות ששכן ושפעל נסים נסתרים לפי הנהגת חסדי אברהם וכן אלהי יצחק ואלהי ישראל, ומצד זה דבר אתו אלהים, ואמר מלת אתו, כי בזה יצא הנהגה נשגבה משותפת משניהם שזה ההבדל בין דבר אתו ובין דבר אליו (כמ"ש בס' התו"ה ויקרא סי' ג'):

אלשיך

עריכה

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק •

ראוי לשים לב מה היה שהתחיל בלשון ויאמר שהוא לשון חיבה, וסיים בלשון וידבר שהוא לשון קושי. ועוד כי הלא כל דבריו

ברכות וייעודים טובים, ואיזה קושי יש בדבר שיצדק בו לשון וידבר. וגם נדקדק אומרו לאמר, שאינו לאמר לזולת. ועוד כי אחר שעודנו ערל, למה לא נאמר ויפול, כשהתחיל לדבר אתו אני אל שדי כו':

אמנם לזה נשים לב אל אומרו אני, בפסוק שלמעלה, ובזה. אך תחלה דברה עמו מדת רחמים, שהיא כנודע מזוגה מחסד ודין, והבטיחתו הבטחות. ואחר כך מדת הדין - היא שכינה - הבטיחתו גם היא. והיחלה מדת רחמים, וזהו "ויאמר ה' אני אל שדי" שמידתו מזוגה מחסד ודין שהוא אל שדי, "התהלך לפני והיה תמים" שיהיו בך שני תוארים אלה על ידי מצוה זו כמפורש למעלה, ובזה "ואתנה בריתי" בשמי "ביני וביניך" כו':

ואחר כך דבר אתו אלהים, ואמר, הנה שם ה' דבר לך והבטיחך. "אני" מוסיף ואומר, הנה לומר לך ואתנה בריתי כמאמר השם הגדול אין צריך, כי "אני הנה בריתי אתך" כי שכינה תמיד היתה דבקה בו. ובכן מה שאני מוסיף, הוא לומר "והיית" כו'. ולהיות הדבור הראשון ממדת רחמים, לא נפל. אך כאשר בא לדבר אתו אלהים נפל וזהו "ויפול כו' וידבר" כו'. וגם יש קושי בהמשך דבריו, כמו שיבא לפנים, שהוא שאם לא ימולו לא יכנסו לארץ ולא יהיה להם לאלוה ולפטרון, וזהו אומרו לשון "וידבר":

או יהיה טעם אחר למה שלא נאמר למעלה ויפול, וידוקדק אומרו לאמר, כי אינו לאמר לזולת. והוא כי הורה לו הוא יתברך מעלת המילה, כי אין צריך לומר אחר העשותה, כי אם אפילו בצואת אותה לו, תגין עליו מליפול. כי באמור לו התהלך לפני והיה תמים, בהסרת הערלה, ואתנה בריתי, היא המילה, בכל זה שהוא ציווי המילה ושלא תעכב אל רבוי הזרע, לא נפל. אך כשנעתק לדבר מה שירויח בה שיהיה אב המון גוים, ושלא יקרא אברם, ושיפרה אותו, ושיתן לו את הארץ ולזרעו אחריו, לדברים האלה הוצרך ליפול כדרכו, וזהו אומרו "ויפול אברם על פניו". ולמה נפל עתה מה שלא היה בקודם, הלא הוא כי היה למה שוידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי כו'. שכדי לאמר דברים אלו שאינן ציווי המילה הוא שנפל, אך לא בעיקר ציוויה. ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל אומרו "וידבר אתו", עם היות כי גם עד כה אתו היה מדבר:

<< · מ"ג בראשית · יז · ג · >>