מ"ג במדבר כה א


כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּשִׁטִּין וְשָׁרִי עַמָּא לְמִטְעֵי בָּתַר בְּנָת מוֹאָב׃
ירושלמי (יונתן):
וִיתֵיב יִשְרָאֵל בְּאַתְרָא דַהֲוָה מִתְקְרֵי שִׁיטִין עַל שְׁטוּתָא וְקִלְקוּלָא דַהֲוָה בְּהוֹן וּשְׁרִיאוּ עַמָא לְאוֹפְסָא קְדוּשַׁתְהוֹן וּלְמִפְעַר גַרְמֵיהוֹן לְטוֹפְסָא דִפְּעוֹר וּלְמַטְעִית בָּתַר בְּנַת מוֹאֲבָאֵי דְמַפְקַן יַת טוֹפְסֵיהּ דִפְּעוֹר מִתּוֹתֵי פִּסְקִיֵיהוֹן:
ירושלמי (קטעים):
וּשְׁרוֹן יִשְרָאֵל בְּשִׁיטִין וּשְׁרוֹן עַמָא לִמְזַנְיָא עִם בְּנַתְהוֹן דְמוֹאֲבָאֵי:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בשטים" - כך שמה

"לזנות אל בנות מואב" - ע"י עצת בלעם כדאיתא בחלק 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

בַּשִּׁטִּים – כָּךְ שְׁמָהּ.
לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב – עַל יְדֵי עֲצַת בִּלְעָם, כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק (ראו רש"י לעיל כד,יד ובהערה שם).

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לזנות אל בנות מואב" - על ידי עצת בלעם כדאיתא בחלק (סנהדרין קו) לשון רש"י ובאמת שהזנות לא היתה מזמת הנשים כי בעצת אנשיהן וגדוליהם נעשה ומזקני מדין היה להם שנאמר במדינים (להלן פסוק יח) כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור כי נכלו להם בזמה להדיחם אחר בעל פעור ולכן יתכן שהיה בלעם בעצה שהוא גדול עצתם ודעתו להרע לישראל ועשה בזה כל יכולתו כמו שנאמר (דברים כג ו) ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ועל כן הרגוהו בחרב אבל על דרך הפשט לא הזכיר הכתוב העצה בכאן רק במה שאמר אחרי כן (להלן לא טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם כאשר לא הזכיר עצת זקני מדין רק במה שאמר כי צוררים הם לכם אחרי המעשה בעת הנקמה יזכיר מאין יצאה להם הרעה ויאמר כי לא היה המעשה ביצר הזמה אשר הוא באנשים ובנשים מנעוריהם בטבעם רק עצה רעה להדיחם ולפיכך ראוי לנקמה גדולה כי פירוש "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" הוא באמת כאשר פירשתי (לעיל כד יד) ויתכן עוד על דרך הפשט כי בלק בתחלה היה חפץ לקללם ולהלחם בהם ולא יתן אותם לבא בגבולו כלל וכאשר אמר לו בלעם כי לא יוכל להם והודיעו שלא יחריבו ארצו ועמו רק באחרית הימים אז הוציא לחם ויין בערבות מואב ופתה אותם כאוהב להם וזהו "בדבר בלעם" כי בעבור דבריו עשו כן אבל מפני שהיה חפצו לקללם ונשכר לבלק בכך לולי צדקות ה' אשר הפך את הקללה לברכה על כן הרגוהו בחרב כי השוכר והשכיר שניהם נענשו כמו שאמר (דברים כג ה) ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו'

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וישב ישראל בשטים. זהו שכתוב (במדבר לג) ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים, והלא היו בערבות מואב כי לא זזו משם ומשם שלח יהושע מרגלים.

ובמדרש וישב ישראל בשטים, מעין היה בשטים שהיה מגדל נואפים, כי יש מעינות מגדלות גבורים וחלשים, ונאים ומכוערים, צנועים ושטופים בזמה, ומעין של שטים של זנות היה, והיה משקה סדום, ולכך כתיב (בראשית יט) איה האנשים אשר באו אליך הלילה וגו'. ולפי שנתקלל אותו מעין עתיד הקב"ה ליבשו ולחדשו, שכן התנבא יואל (יואל ד) ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים.

ויחל העם. עשה קדושתו חול, כלשון (בראשית ט) ויחל נח, שהרי הגדור מהעריות נקרא קדוש והזונה הפך ממנו. וכל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא, (במדבר יא) ויהי העם כמתאוננים, (שם כ) וירב העם, (שם כא) וידבר העם באלהים, (שם יד) עד אנה ינאצוני העם. וכל מקום שנאמר עמי לשון שבח הוא (תהלים פא) לו עמי שומע לי, (שמות ז) והוצאתי את צבאותי את עמי, (ישעיה מ) נחמו נחמו עמי, כך דרשו בתנחומא.

לזנות אל בנות מואב. דרשו רז"ל היינו דאמרו אינשי זרוק חוטרא לאוירא אעקריה קאי, מי פתח בזנות תחלה, לוט אבי מואב, שנאמר (ויקרא יט) ותאמר הבכירה אל הצעירה, וקראה שמו מואב, כלומר מאב, והבנות תפשו פלך אמם והיו מתקשטות ויוצאות מבושמות לפני ישראל ומפתות אותם בדברים ואוכלים ושותים עמהן.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"ויחל העם לזנות" תחלת ענינם לא היה לעבוד ע"ז כלל אבל היה לזנות בלבד. אמנם קרה להם כמו שהעידה התורה כשאסרה להתחתן באומות כאמרו וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו וזנו בנותיו והזנו את בניך אחרי אלהיהן: " ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן" שכך דרכו של יצר הרע לצאת מרעה אל רעה כמו שהעידו רבותינו ז"ל (בשבת דף קה):

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וישב ישראל בשיטים וגומר עד סוף הסדר הזה. ספר הכתוב שכאשר ישבו ישראל בשיטים והוא אבל השיטים אשר היה בערבות מואב שלא נסעו משם עוד כל ימי משה. ויחל העם לזנות אל בנות מואב רוצה לומר שהעם נעשה חולין וחלל כבודו בהיותו זונה את בנות מואב שהיו באות במחנה ישראל והיו מזנות עמהם. והנראה מתוך הענין הזה הוא כי בנות מדין היו הזונות האלו והתנכרו עצמן לומר מואביו' אנחנו ויש על זה ראיה חזקה. הא' כי הנה התורה זכרה הרעות שעשו עמון ומואב עם ישראל ובעבורם אמר לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך ושלא יבא בקהל ה' בסבת רעת' אשר עשו שזכר. אבל לא זכרה הרעה שהזנו את ישראל להצמד לבעל פעור שהיא הגדולה שברעות והוא המורה שלא היו הנשים ההמה מואביות. והב' כי בא בקבלה האמתית מואבי ולא נתעבו המואביות. ולכך לא נאסרה רות המואביה שיצא ממנה דוד ואלו חטאו בנות מואב בזה היו המה אסורות יותר מהגברים. והראיה הג' כי המדינים נמסרו להריגה מפני זה הענין וכמו שאמר בשלל מדין הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגומר וכן נאמר צרור את המדינים וגומר אשר נכלו לכם על דבר פעור. א"כ המדיניות נכלו ולא המואביות. ולזה נראה לפרש כי בלק כאשר שמע מבלעם כי שלום ואמת יהיה בימיו הלך לדרכו. אך בלעם בשובו למקומו מצא שם שרי מדין או שבבאו דרך ארצו עבר במדין ודבר עם שריו ושאלו ממנו עצה מה יעשו לישראל ויעץ להם שא"א להשטין לישראל ולהורידם מקדושתם מאהבת ה' אותם אלא בזנות הנשים שהם מסירות לבב האדם מעם אלהיו. וזו תהיה סבה למפלתם כי אלהי ישראל שונא זמה הוא. ובלעם ישב עמהם במדין לכבד' ולדעת מה יעשה בדבר ושם נמצא גם כן עדיין במלחמת מדין ונהרג עם מלכי מדין. ומפני שבעל פעור היה בגבול מואב הפקירו המדינים בנותיהם לזנות והמה התנכרו כאלו היו מואביות להעלים זנותם גם כי המואביים ישלמו עם ישראל ולא כן המדינים וחשבו ישראל בתחלה שהיו מואביות ובאות לזבוח לבעל פעור כמנהגן ותקראנה לעם לאכול מזבחי אלהיהן ומתוך כך הסיתו אותם וישתחוו לאלהיהם כדי להשיג מהם הנאת המשגל. וזהו ויצמד ישראל לבעל פעור כי בעבור משגל נעשו חתנים לעכו"ם כמו שאמר הנביא ובעל בת אל נכר. ויחר אף ה' בישראל להשמידם במגפה. ואמנם אמר השם למשה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש המתרגם פירשו שיקח את כל ראשי העם אותם שחטאו והיו חייבים בדבר ההוא ויתלה אותם על עץ בפרהסיא. וחכמי הקראים אמרו קח את כל ראשי העם שיקח עמו הראשים כדי לעשות משפט בנצמדים. ופרשו והוקע אותם מוסב לנצמדים. והטעם שיחפור בארץ ויכניסם שם עד חצי גופם וכן היו המוקעים בני רצפה. והנכון בעיני הוא שהאל יתברך בראותו הפשע הגדול הזה שנעשה בישראל בפרהסיא וששרי העם ושוטריו לא היו מוחים בדבר ולא מוכיחי' ומענישי' את החטאים בנפשותם. אמר למשה ראוי הוא לעשות על זה משפט גדול לא לבד לנצמדים לבעל פעור אבל על כל שרי ישראל שנעשה בתוכם ולעיניהם ואין איש שם על לב. וכאלו בדרך עצה אמר למשה אם תרצה להציל את ישראל מן הכליה המוחלטת קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש רוצה לומר שיתקע את החרב בבטנם ויהרגם בפרסום כמו שהם חטאו בפרסום. וכאשר תעשה זה בשרים ישוב חרון אף ה' מישראל ולא יעניש ויכלה את כל העדה כרגע. וכאשר הבין משם כוונת השם לא היה לו להרוג את ראשי העם להיותם נצמדים לבעל פעור אלא מפני שלא עשו משפט בחטאי' ובמורדים אמר אל הראשים ההם הרגו איש אנשיו ממשפחתו ויתר משרתיו הנצמדים לבעל פעור ולא תהיו עוד מתרשלים בדבר המשפט פן עליכם יהיה הזעם. הנה התבאר שמרע"ה לא עבר על הצווי האלהי. ומה הוא והוקע אותם. כי משם לקח פנחס להרוג את זה בחנית. והותרה השאלה הכ"ה. והנה חז"ל זכרו רבים שנהרגו על זה. אבל הרב רבי משה בר נחמן כתב ע"ד הפשט שראשי העם נקבצו פתח אהל מועד ונזדרזו לקיים מצוות ה' באנשיהם. ובזה בא זמרי עם המדינית ובא פנחס אחריהם ודקרם ותעצר המגפה. והשופטים לא דנו עוד שום חוטא כי חשך ממות נפשם ענין פנחס ונשארו מן הנצמדי' רבים שנשמדו אחר כך טרם עברם את הירדן וכמו שאמר כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום ונכון הוא. ואמר והנה איש מבני ישראל בא וגומר להגיד שכן עשו כל הראשים משפט באנשיהם חוץ מאחד שלא עשה משפט באנשיו. אבל הוא בעצמו בא ויקרב מדינית אחת לפני אחיו ולפני משה ולפני כל העדה בהיות כלם בוכים פתח אהל מועד. ומתפללים לשם יתברך שלא ישפוך עליהם חרון אפו. והפרוץ ההוא לא נרתע מבכית העם ולא ירא אלהים ולא כסתה כלימה פניו ממשה רבינו ומיתר השרים שהיו מבערים את הרע מקרבם. ובאותו פרסום ופומבי גדול בעל את המדינית בהיותו הוא נשיא בית אב לשבט שמעון והיה מתיר לכל אנשי שבטו לעשות כן. וכאשר ראה זה פנחס עם היותו בלתי מלומד למלחמה כי לא נסה ללכת באלה לא המתין שהיה בן אלעזר בן אהרן הכהן אבל קם מתוך העדה הבוכים פתח אהל מועד ויקח רומח בידו כי קנא לה' בכל איברי גופו שהם רמ"ח איברים התעורר ובא אחר איש ישראל אל הקבה שהוא האהל הנמתח כקובה וידקור הרומח בבטן שניהם רוצה לומר של איש ישראל ושל האשה המדינית אל קבתה שהוא בטנה ואצטומכתה כי כן צוה השם והוקע אותם. וידמה שבשעת המשגל בא עליהם וידקור את שניהם בפעם אחת בדקירה אחת. ובפעל הזה המגפה נעצרה מישראל שכבר היו מתים בה כ"ד אלף ורובם היו משבט שמעון כי פלס ומאזני משפט לה' וכל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור כמו שאמר משה השמידו ה' אלהיך. והדבקים באלהיהם נשארו חיים כי לא היתה המגפה ההיא חולי מתדבק אלא עונש ישר ומשפט אלהי: תם

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וישב ישראל בשטים וגו'. צריך לדעת מה צורך בהודעת מאמר זה, ורז"ל (מד"ר ותנחומא) העירו בזה, ואמרו כי להודיעך בא, כי זה סיבה לזנות וכו', לפי שהמקום מטבעו לעורר טבע התאוה הבהמית.

ונראה לפרש שהכתוב יעיד סיבת הזנות שהיתה - לפי שיצאו העם לטייל חוץ למחנה ישראל, ושם נמצאו בנות מואב, והוא אומרו: וישב ישראל בשטים - פירוש: במקום שהיו מטיילים בו חוץ למחניהם, ושטים הוא לשון טיולים, כדרך אומרו (יא ח): ״שטו העם״, ופירש"י שם וזה לשונו: אין ״שייט״ אלא לשון טיול, וזה סיבת ויחל העם לזנות:

ויחל העם לזנות אל בנות מואב. אומרו ויחל - לשון חילול, שנתחלל לזנות - פירוש: לפי שזנו אחרי אלהי נכר, ואמר אל בנות וגו' - פירוש: על דרך אומרם ז"ל (מד"ר ותנחומא שם) שהיו תובעים אותם לעבירה, והיו אומרים להם: השתחוה לזה וגו', והיו משתחוים אל אשר היו אומרים להם בנות מואב, והוא אומרו אל בנות וגו', ודקדק הכתוב לומר העם - לשלול הצדיקים, אשר בשם ״ישראל״ יתכנו:

מדרש ספרי

לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות. אין "ישיבה" בכל מקום כי אם קלקלה, שנאמר שמות לב "וישב העם לאכל ושתה", ואומר בראשית לז "וישבו לאכל לחם".

ר' עקיבא אומר: כל פרשה שהיא סמוכה לחברתה למדה הימנה. ר' אומר: הרבה פרשיות סמוכות זו לזו, ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב!

כיוצא בו אתה אומר שמות ו "הן בני ישראל לא שמעו אלי", אמר לו המקום: שמות ג "ושמעו לקולך"!

כיוצא בו אתה אומר ויקרא כא "ובת איש כהן כי תחל לזנות" - "והכהן הגדול מאחיו". וכי מה ענין זה לזה? אף הוא נשרף? - משל למה הדבר דומה? לקיטרון שהשלים שניו, ולא שימש פלומופילון שלו, אלא ברח והלך לו. שלח המלך והביאו, וחייבו לקטוע את ראשו. עד שלא יצא ליהרג אמר המלך: מלאו לו מדה של דינרים זהב והוציאו לפניו, אמרו לו: אילו עשית כדרך שעשו חביריך - היית נוטל מדה של דינרי זהב ונפשך שלך, עכשיו - אבדת את נפשך את ממונך! כן בת כהן שזנתה, יוצא כהן גדול לפניה ואומר לה: אלו עשית כדרך שעשו אמותיך - זכית שיוצא ממך כהן גדול כיוצא בזה, ועכשיו - אבדת את עצמך אבדת את ממונך ואת כבודך! - לכך נאמר "ובת איש" - "הכהן הגדול מאחיו".

כיוצא בו אתה אומר הושע א "אתם לא עמי", ואומר הושע ב "והיה מספר בני ישראל כחול הים, אשר לא ילמד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם"... וכי מה ענין זה לזה? - משל למלך שכעס על אשתו, שלח סופר אחד לכתוב לה גט, ועד שלא בא הסופר נתרצה המלך לאשתו. אמר המלך: אפשר שיצא סופר זה מכאן חלוק? - אלא אמור לו: בוא כתוב שאני כופל לה כתובתה! לכך נאמר "כי אתם לא עמי" ואומר "והיה מספר בני ישראל כחול הים".

כיוצא בו אתה אומר הושע יד "תאשם שומרון כי מרתה באלהיה", ואומר "שובה ישראל עד ה' אלהיך". וכי מה ענין זה לזה? - משל למה הדבר דומה? - למדינה שמרדה על המלך. שלח המלך לפולימרכוס ואמר להחריבה. היה אותו פולימרכוס בקי ומיושב, אמר להם טלו לכם מים, ואם לאו - הריני עושה לכם כדרך שעשיתי למדינה פלונית ולחברותיה, ולהפרכיא פלונית ולחברותיה! לכך נאמר "תאשם שומרון כי מרתה באלהיה" - ואומר "שובה ישראל".

דבר אחר: וישב ישראל בשטים - במקום השטות, לפי שהיו ישראל במדבר, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, באו ועשו מלחמה עם סיחון ועוג ונפלו בידו, ונטלו כל מה שלהם.

מלכות זו מתגאה ומשתחצת - אין לה אלא ד' מדינות שראויות למלכות, ואלו הם אביא ואלכסנדריא וקרטיגני ואנטוכיא! ואלו - היו להם ששים עיר, וכולם ראויות למלכות! - שנאמר דברים ג "ששים עיר, כל חבל ארגוב ממלכת עוג בבשן", ובאו ישראל ועשו מלחמה עמהם, ונפלו בידם, ונטלו כל מה שלהם!

אבל משנתמלאו ישראל מן הבזה התחילו מבזים את הבזה: מקרעים כסות ומשליכים, ומקרעין בהמה ומשליכים, לפי שלא היו מבקשים אלא כלי כסף וכלי זהב, שנאמר דברים ג "וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו" - באו וישבו להם בשטים, במקום השטות.

באותה שעה עמדו עמונים ומואבים, ובנו להם מקולין מבית הישימות ועד הר השלג, והושיבו שם נשים, ומוכרים כל מיני בשמים. והיו לישראל אוכלים ושותים. באותה שעה אדם יוצא לטייל, ומבקש ליקח לו חפץ מן הזקנה, והיתה מוכרת לו בשוויו; וקטנה קוראה ואמרה לו מבפנים "בוא וקח לך בפחות", והיה הוא לוקח הימנה ביום הראשון וביום השני, וביום השלישי אמרה לו "היכנס לפנים וברור לך לעצמך, אי אתה בן בית?" והיה נכנס אצלה, והצרצור מלא יין מיין העמוני, שעדין לא נאסר יינן של גוים לישראל. אמרה לו: "רצונך שתשתה יין?" - והוא היה שותה, והיה היין בוער בו, ואומר לה "השמעי לי!" והיא מוציאה דפוס של פעור מתחת פסיקין שלה, ואומרת לו: "רבי, רצונך שאשמע לך? - השתחוה לזה!" ואומר לה: "וכי לע"ז אני משתחוה?" אמרה לו: "וכי מה איכפת לך? - אינו אלא שתגלה עצמך לו!" מכאן אמרו "המפער עצמו לבעל פעור הרי זה עבודה". והיה היין בוער בו, ואומר לה "השמיעי לי!" ואומרת לו: "רצונך שאשמע לך? - הנזר מתורתו של משה", והוא נזור, שנאמר הושע ט "וינזרו לבושת ויהיו שקוצים כאהבם."

בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

בשטים. ל' כי תשטה אשתו:

ויחל העם. מלמד שנתחללו מקדושתם. רבים חללים. [ומשתעי באשה זרה והוא ג"כ כינוי לע"ז] בגימטריא זה שטים: