מ"ג במדבר יט יג


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן יהוה טמא ונכרתה הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד טמאתו בו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כׇּֽל־הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶ֩פֶשׁ֩ הָאָדָ֨ם אֲשֶׁר־יָמ֜וּת וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֗א אֶת־מִשְׁכַּ֤ן יְהֹוָה֙ טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹא־זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
כָּל דְּיִקְרַב בְּמִיתָא בְּנַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא דִּימוּת וְלָא יַדֵּי עֲלוֹהִי יָת מַשְׁכְּנָא דַּייָ סַאֵיב וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִיִּשְׂרָאֵל אֲרֵי מֵי אַדָּיוּתָא לָא אִזְדְּרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאַב יְהֵי עוֹד סְאוֹבְתֵיהּ בֵּיהּ׃
ירושלמי (יונתן):
כָּל דִי יִקְרַב בִּשְׁכִיבָא וּבְוַולְדָא בַּר תִּשְׁעָא יַרְחִין בְּגוּשְׁמֵיהּ וּבִדְמֵיהּ דְיֵימִית וְלָא יַדֵי עֲלוֹי יַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ סָאִיב וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מִיִשְרָאֵל אֲרוּם מוֹי אַדְיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹי מְסָאָב הוּא תּוּב סוּבְתֵּיהּ בֵּיהּ עַד דְיַדֵי וִיהַדֵר וְיַדֵי וְיִטְבּוֹל בְּרַמְשָׁא שְׁבִיעָאָה:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"במת בנפש" - ואי זה מת של נפש האדם להוציא נפש בהמה שאין טומאתה צריכה הזאה (ולא טומאת שבעה) ד"א בנפש זו רביעית דם (חולין עב)

"את משכן ה' טמא" - אם נכנס לעזרה אפי' בטבילה בלא הזאת שלישי ושביעי

"עוד טמאתו בו" - אע"פ שטבל

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ – וְאֵיזֶה מֵת? שֶׁל נֶפֶשׁ הָאָדָם; לְהוֹצִיא נֶפֶשׁ בְּהֵמָה, שֶׁאֵין טֻמְאָתָהּ צְרִיכָה הַזָּאָה. דָּבָר אַחֵר: בְּנֶפֶשׁ, זוֹ רְבִיעִית דָּם (חולין דף ע"ב ע"א).
אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא – אִם נִכְנַס לָעֲזָרָה, אֲפִלּוּ בִּטְבִילָה, בְּלֹא הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי.
עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ – אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל.

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

עוד טומאתו בו: אע"פ שטבל:


רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"את משכן ה' טמא" - הזכיר הכתוב הכרת הזה בסתם ואמר את משכן ה' טמא בעבור שכבר הזהיר במקדש מן הטומאה כמו שאמר (ויקרא יב ד) בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא כי הזכיר שם בטומאה הקלה כאשה היולדת בימי טוהר שהוא בתולדתה והוא הדין בכל הטמאים וכבר הזכיר גם כן הטבילה (שם יז טז) ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו כלומר שישא עונו בעברו על המוזהר ממנו ולפיכך אמר כאן בטומאת המת כי הנוגע במת ולא יתחטא אע"פ שיכבס בגדיו ורחץ במים יחשב מטמא המשכן כאלו לא טבל כלל ולא היה צריך לפרש רק שהחטוי מעכב בטהרתו וזה טעם טומאתו בו כלומר אע"פ שטבל כשאר הנטהרים עודנו טמא כי מי נדה לא זורק עליו ויתכן שירמוז לאיש וטעמו כל הנוגע במת בנפש ולא יתחטא אשר את משכן ה' טמא ונכרתה וכמוהו בחסרון שי"ן או מלת אשר לכל יבוא גבורתיך (תהלים עא יח) וכל יש לו נתן בידו (בראשית לט ד) את הדרך ילכו בה (שמות יח כ) ורבים כן

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ולא יתחטא את משכן ה' טמא. אם נכנס לעזרה, אפילו בטבילה בלא הזאה, וטעמו את שמשכן ה' טמא, וכן (שם עא) לכל יבא גבורתך, לכל שיבא, ורבים כן בחסרון שי"ן. ולמטה כשהוא אומר כי את מקדש ה' טמא, טעמו כאשר את מקדש ה' טמא, מלשון (דברים כב) כי יקרא קן צפור. ואמר משכן אף על פי שאין קדושתו קדושת עולם כבית עולמים, ואמר מקדש אף שלא נמשח בשמן המשחה כמשכן.

והרמב"ן ז"ל פירש כי בכאן חייב כרת על הנכנס למשכן בטומאה אפילו טבל כיון שלא הזה עליו מי אפר פרה, ולמטה שאמר מקדש חייב כרת על האוכל בשר קדש בטומאה, וכבר חייב כרת באוכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו, ויהיה מקדש ה' כמו קדש ה', את מקדשו ממנו, והפרשה תכלול חיוב כרת על טומאת מקדש וקדשיו.

ויתכן לומר כי משכן ומקדש בא לרמוז בית המקדש של מטה הוא דוגמת בית המקדש של מעלה וכנגדו, וכן הוא אומר (שמות טו) מכון לשבתך פעלת יי, מכון לשבתך בכאן המשכן כנגד המקדש, והכונה שהוא מטמא המשכן והמקדש ג"כ שהוא כנסת ישראל בית המקדש של מעלה, ועל זה כתב הרב כי את מקדש ה' טמא רמז למקדש המקדש, כלומר לכנסת ישראל שהוא מקדש למקדש של מטה ושורה שם, או לכנסת ישראל שהיא מקדש למקדש של מעלה והוא השם המיוחד, ומפני שמקדש של מטה כנגד של מעלה לכך אמר משכן ומקדש, וכן כתיב (מלכים א ח) בנה בניתי בית זבול לך, בית מכוון כנגד זבול. ופסוק מלא מצינו (תהלים קכב) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו. וזהו סוד הלשון בשם ירושלים המורה על שנים, כלשון עינים אזנים וכיוצא בהם, ואות יו"ד שחסר הוא בית המקדש של מעלה היא ה"א אחרונה שבשם, ולכך תמצא ה' ירושלים מלאים במקרא לרמוז כי הה"א חוברה לה בזמן השלמות.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מב ""כל הנוגע במת בנפש", לר"ע הנ"ל (סי' לח) מרבה מת הנמצא בנפש זה עובר וה"ה בן שמונה כנ"ל: "מג "כל הנוגע במת וגו' אשר ימות, בא להוציא המת שלא מת עדיין, כגון הגוסס שחשוב כמת ובכ"ז הוא כחי לענין טומאה דכתיב אשר ימות, שאין לומר שימות הוא עתיד ומשמע שעדיין לא מת, כי בלה"ק בא לשון עתיד על ההוה כמו שור או כשב או עז כי יולד וכדומה:

"מד "ולא יתחטא, החטוי כולל כל דבר שיתחטא בו, אם בדמים אם במים, כמו ויתחטאו הלוים, ולקח לחטא את הבית, ויחטא את המזבח, ולמה לא אמר מי נדה לא זורק עליו ונכרתה, וע"כ דורש לרבי שכולל באמת כל מיני חטוי עד חטוי דמים למח"כ, שבכלם חייב כרת, וע"ז פירש כי מי נדה לא זורק וכן טמא יהיה שהוא טב"י עוד טומאתו בו שהוא מח"כ (כמ"ש בנזיר דף מ"ה מכות דף י"ד) וס"ל לרבי דמח"כ שנכנס למקדש חייב כרת עי' בפ"י מה' באהמ"ק פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בזה ומ"ש הכ"מ שם שיש בזה פלוגתא

דתנאי, ועי' בשו"ת ח"צ (סי' קס"ב) ואכ"מ להאריך בזה:

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

כל הנוגע במת בנפש - זהו שאמרנו להביא את בן ח' ימים:

אשר ימות - מגיד הכתוב שאין מטמא עד שעה שימות. מכאן אתה דן לשרץ: מה מת חמור, אינו מטמא עד שעה שימות - שרץ הקל, אינו דין שלא יטמא עד שימות?! או חלוף: מה שרץ הקל, הרי הוא מטמא שם כשהוא מפרפר, מת החמור, אינו דין שיטמא אפילו מפרפר? - ת"ל "כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות", שאין ת"ל "אשר ימות", ומה ת"ל "אשר ימות"? - מגיד שאין מטמא עד שעה שימות! דנתי וחילפתי, בטל החילוף, זכיתי לדין כבתחילה: מה מת חמור, אין מטמא עד שעה שימות - שרץ הקל, אינו דין שלא יטמא עד שעת שימות?!

ולא יתחטא - ר' אומר: לא יתחטא בדמים. אתה אומר לא יתחטא בדמים, או לא יתחטא אלא במים? - כשהוא אומר "מי נדה לא זורק עליו" הרי מים אמורים, הא מה ת"ל "ולא יתחטא" - לא יתחטא בדמים, להביא את מחוסר כפרה.

את משכן ה' טמא - למה נאמר? - לפי שהוא אומר את מקדש ה' טמא, אין לי אלא מקדש, משכן מנין? ת"ל את משכן ה' טמא:

ונכרתה - מפני מה ענש להלן (ויקרא טו לא) מיתה, וכאן כרת? ללמוד שמיתה היא כרת, וכרת היא מיתה:

טמא יהיה - לרבות שאר טמאים, דברי רבי יאשיה. ר' יונתן אומר: אינו צריך! שהרי כבר נאמר "והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" (ויקרא טו). טמא מת היה בכלל, והוציאו הכתוב מכללו, וענש עליו מיתה וחייב עליו קרבן. אין לי אלא טמא מת, שאר טמאים מנין? אמרת: אם טמא היה בכלל והוציאו הכתוב מכללו וענש עליו מיתה וחייב עליו קרבן - אף שאר הטמאים, דין הוא שנענש עליהם מיתה ונחייב עליהם קרבן! מה ת"ל "טמא"? - לפי שהוא אומר "מי נדה לא זורק עליו". אין לי אלא שלא הזה כל עיקר; הזה ולא שינה מנין? - ת"ל טמא יהיה. הזה ושינה ולא טבל מנין? - ת"ל טומאתו בו. הזה וטבל ולא העריב שמשו מנין? - ת"ל עוד טומאתו בו.

<< · מ"ג במדבר · יט · יג · >>