מ"ג במדבר יא יז
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֮ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְאֶתְגְּלֵי וַאֲמַלֵּיל עִמָּךְ תַּמָּן וַאֲרַבֵּי מִן רוּחָא דַּעֲלָךְ וַאֲשַׁוֵּי עֲלֵיהוֹן וִיסוֹבְרוּן עִמָּךְ בְּמַטוּל עַמָּא וְלָא תְסוֹבַר אַתְּ בִּלְחוֹדָךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְאִתְגְלִי בְּאִיקַר שְׁכִינְתִּי וַאֲמַלֵל עִמָךְ תַּמָן וַאֲרַבֵּי מִן רוּחַ נְבוּאָה דְעַלָךְ וְאֶשַׁוֵי עֲלֵיהוֹן וְיִטְעִינוּן עִמָךְ בְּטוּרְחָא דְעַמָא וְלָא תִטְעוֹן אַנְתְּ בִּלְחוֹדָךְ: |
רש"י
"ודברתי עמך" - ולא עמהם
"ואצלתי" - כתרגומו וארבי כמו (שמות כד) ואל אצילי בני ישראל
"ושמתי עליהם" - למה משה דומה באותה שעה לנר שמונח ע"ג מנורה והכל מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום
"ונשאו אתך" - התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני שהם טרחנים וסרבנים
"ולא תשא אתה לבדך" - (ספרי) הרי תשובה למה שאמרת לא אוכל אנכי לבדי
[יא] התנה עמהם. דאם לא כן, לא הוי למכתב לשון "ונשאו", אלא 'יהיו אתך', מאי "ונשאו":
[יב] הרי תשובה וכו'. פירוש, מה שהוצרך לכתוב "ולא תשא [אתה לבדך]", וכבר אמר הכתוב "ונשאו אתך", אלא רצה לומר הכתוב "ולא תשא אתה לבדך", כמו שבקשת:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ – וְלֹא עִמָּהֶם (שם).
וְאָצַלְתִּי – כְּתַרְגּוּמוֹ: "וַאֲרַבֵּי", כְּמוֹ: "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְֹרָאֵל" (שמות כד,יא).
וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם – לְמָה מֹשֶׁה דוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? לְנֵר שֶׁמֻּנָּח עַל גַּבֵּי מְנוֹרָה, וְהַכֹּל מַדְלִיקִין הֵימֶנּוּ, וְאֵין אוֹרוֹ חָסֵר כְּלוּם (ספרי שם).
וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ – הַתְנֵה עִמָּהֶם, עַל מְנָת שֶׁיְּקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם טֹרַח בָּנַי, שֶׁהֵם טַרְחָנִים וְסַרְבָּנִים (שם צב).
וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ – הֲרֵי תְּשׁוּבָה לְמַה שֶּׁאָמַרְתָּ: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי" (לעיל פסוק יד; ספרי צג).
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
והנה משה נתעלה באותה עצה עלוי רב בהדמותו לקונו יתברך המאציל אצילות שפע על שבעים שרים של מעלה שהם בית דינו, כן עשה למשה שיהיה הוא המאציל על שבעים זקנים למטה שהם בית דינו של משה והוא הנשיא על גביהם ועליון על כלן, והאצילות הזה ממשה לא היה אלא בשעה שהקב"ה מדבר עמו, והוא לשון הכתוב וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי. וכן במעשה, וידבר אליו ויאצל, כי הוא יתברך בעת הדבור עם משה משך מן הרוח אשר עליו ונתן עליהם. וזו תשובה למה שאמר ומצא להם, כלומר היאך אתה מסתפק בדבר אם אני מספיק לישראל לתת להם בשר שלא בדרך הנס אלא בדרך הטבע והמקרה, זולתי בקר וצאן ודגים, והלא רוח שלך אחד ואני אעשה שיספיק לשבעים הזקנים. ואם תשאל הדבר מה היה, אפשר שהיה כמשפט הסנהדרין שיהיה הנשיא על השבעים ואב בית דין יושב לימינו ושיהיו כל שאר סנהדרין יושבין לפני שניהם ושיהיו יושבים כחצי גרן עגולה, גם כמשפט הסמיכה בנסמכין.
ודע כי עיקר לשון אצילות הוא המשכה ורבוי, וזה דעת אונקלוס שתרגם ואצלתי וארבי, וכן ויאצל ורבי, וזהו שהזכיר במעשה לשון ויתן שהוא לשון רבוי, מלשון (ויקרא כו) ועץ השדה יתן פריו, זה רבוי שכלי וזה רבוי טבעי, וכן דעת חכמי הלשון. וידוע כי לשון אצילות נאמר על דבר הנמשך והנאצל מכח המאציל ומאצילו ואין המאציל חסר כלום. ודרשו רז"ל למה היה משה דומה באותה שעה, לנר שהוא מונח על גבי מנורה, הכל דולקין ממנו ואין אורו חסר כלום.
ועוד אמרו במדרש, משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה לו פרדס והפקידו לשומר שכר, לאחר זמן אמר לו השומר איני יכול לשמרו לבדי אלא הבא אחרים שישמרו עמי, א"ל המלך לך נתתיו ועכשיו אתה אומר הבא אחרים שישמרו עמי, הריני שומע לך, והוי יודע שאיני נותן שכר שמירה משלי אלא מתן שכר שנתתי לך משם הן נוטלין שכירותן. כך א"ל הקב"ה למשה בשעה שאמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת, אני נתתי לך רוח ודעת לפרנס את בני ולא הייתי צריך לבקש אחרים אלא שתתיחד אתה באותה גדולה, ועכשיו אתה מבקש אחרים עמך, הוי יודע שמשלך הם נוטלין. ואעפ"כ משה לא חסר כלום, תדע שלאחר ארבעים שנה אמר הקב"ה למשה (במדבר כז) קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו ונתת מהודך עליו, מה כתיב (דברים לד) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו. אמר הקב"ה בעוה"ז היחידים נתנבאו, אבל לעתיד לבא כל ישראל נעשין נביאים, שנאמר (יואל ג) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו.
וצריך אתה לדעת עוד בלשון אצילות כי האצילות קודם לבריאה, והבריאה והיצירה והעשיה שבכל מעשה בראשית נכללין בכח האצילות כי האצילות קודם לכלן, וקרא הכתוב לשבעים זקנים שבמתן תורה שמתו בתבערה (שמות כד) אצילי בני ישראל, על שם שהשיגו בידיעת האצילות וראו בסופו. וענין האצילות נזכר בכתובים ובדברי חכמים בשמות מתחלפים והכל לפי הענין, כי המלך שלמה ע"ה כנהו בשיר השירים (ג) בשם אפריון הנעשה מעצי הלבנון, כלומר דבר נאצל מדבר, והדמיון הקרוב כמדליק נרות מנר אחד שכל הנרות הדולקים מתפשטין ונמשכין מהנר הראשון ההוא ואין אור הנר חסר כלום, כן המאציל אינו חסר כלום. ועוד הזכירו שם באותו הספר בשם לקיטה, הוא שאמר (שם ו) וללקוט שושנים.
וחכמי האמת יכנהו בשם עקירה, על שם שנאצל מדבר ונעקר ממנו, והוא שדרשו רז"ל (תהלים קד) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, אמר ר' חנינא כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בגן עדן. ובאורו, עקרן ממנו, והזכיר אשר נטע והוא כענין שנאמר (בראשית ב) ויטע ה' אלהים גן בעדן, ולא הזכיר הנטיעה מהיכן היתה, ובא שלמה ע"ה ופירש מעצי הלבנון. (שיר ג) אמר רבי ישבעו עצי ה', ישבעו חייהם ישבעו מימיהם ישבעו מטעתן. הזכיר הסבות שהן זו למעלה מזו, ועל שם שכל נטיעה צריכה השקאה כי היא מושכת מן המים והמים מן החיים והחיים ממקור החיים, ולכך הזכיר חייהם מימיהם מטעתן, כיון שהמשיל אצילות ההויות לעקירה המשיל בריאתן וגדולתן לנטיעה, וזהו שאמרו עקרן הקב"ה ושתלן בגן עדן.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
ואצלתי מן הרוח. למה משה דומה באותה שעה? - לנר שמונח על גבי מנורה, ודלקו ממנו נרות הרבה ולא חסר אורו כלום; כך לא היתה חכמתו של משה חסרה כלום:
ונשאו אתך. למה נאמר לפי שהוא אומר דברים א איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם ורבכם, לכך נאמר ונשאו אתך במשא העם:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •