מ"ג במדבר ו ט
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכִֽי־יָמ֨וּת מֵ֤ת עָלָיו֙ בְּפֶ֣תַע פִּתְאֹ֔ם וְטִמֵּ֖א רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְגִלַּ֤ח רֹאשׁוֹ֙ בְּי֣וֹם טׇהֳרָת֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יְגַלְּחֶֽנּוּ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲרֵי יְמוּת מִיתָא עֲלוֹהִי בִּתְכֵּיף שָׁלוּ וִיסַאֵיב רֵישׁ נִזְרֵיהּ וִיגַלַּח רֵישֵׁיהּ בְּיוֹמָא דִּדְכוּתֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלְּחִנֵּיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲרוּם יְמוּת מִיתָא עֲלוֹי בִּתְכּוֹף שְׁלוּ וְיִסְאָב רֵישׁ נִזְרֵיהּ וִיגַלַח רֵישֵׁיהּ בְּיוֹם דְכוּתֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלְחִינֵיהּ: |
רש"י
"פתאם" - זה שוגג ויש אומרים פתע פתאום דבר אחד הוא מקרה של פתאום
"וכי ימות מת עליו" - באהל שהוא בו
"ביום טהרתו" - ביום הזייתו או אינו אלא בשמיני שהוא טהור לגמרי ת"ל ביום השביעי אי שביעי יכול אפי' לא הזה ת"ל ביום טהרתו
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
פִּתְאֹם – זֶה שׁוֹגֵג (ספרי שם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים, פֶּתַע פִּתְאֹם – דָּבָר אֶחָד הוּא, מִקְרֶה שֶׁל פִּתְאֹם.
וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו – בָּאֹהֶל שֶׁהוּא בּוֹ.
בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ – בְּיוֹם הַזָּאָתוֹ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בַּשְּׁמִינִי, שֶׁהוּא טָהוֹר לְגַמְרֵי? תַּלְמוּד לוֹמַר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. אִי שְׁבִיעִי, יָכוֹל אֲפִלּוּ לֹא הִזָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ (שם).
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
קי. בפתע (פתאום) להביא את האונס. שהיה בדין ומה אם במקום שעשה ספק כודאי לא עשה אונס כרצון, כאן שלא עשה ספק כודאי אינו דין שלא נעשה אונם כרצון. תלמוד לומר בפתע להביא את האונס.
פתאום להביא את השוגג. שהיה בדין (ומה אם במקום שלא חייב את המזיד) [ומה אם במקום שלא עשה בו אונס כרצון] חייב את השוגג מקום (שחייב את המזיד) [שעשה בו אונס כרצון] אינו דין שנחיב את השוגג. ומנין שחייב את המזיד, אמרת קל וחומר. ומה שבועת הפקדון שלא חייב את השוגג חייב את המזיד, כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד. לא אם אמרת בשבועת הפקדת שכן אינו לוקה, תאמר בכאן שלוקה, והואיל ולוקה לא יביא קרבן, תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר בפתע זה שוגג, פתאום זה אונס
קיא. וטמא ראש נזרו במי שהוא טהור ונטמא הכתוב מדבר, הרי זה חייב בהעברת שער ובהבאת קרבן, ולפטור את שנזר בבית הקברות. שהיה בדין, ומה מי שהיה טהור ונטמא הרי זה חייב בהעברת שער ובהבאת קרבן, מי שהיה טמא מתחילתו דין שיהיה חייב בהעברת שער ובהבאת קרבן, תלמוד לומר נטמא ראש נזרו, במי שהיה טהור ונטמא הכתוב מדבר, הרי זה בהעברת שער ובהבאת קרבן, ולפטור את שנזר בקבר.
קיב. וגלח ראשו ראשו הוא מגלח ואינו מגלח כל שערו. שהיה בדין, הואיל ומצורע מגלח ומביא קרבן ונזיר מגלח ומביא קרבן, אם למדת למצורע שמגלח כל שערו אף נזיר יגלח כל שערו. לא אם אמרת במצורע שמגלח תגלחת שניה לפיכך יגלח כל שערו, תאמר בנזיר שאינו מגלח תגלחת שניה לפיכך לא יגלח בל שערו. לוים יוכיחו שאין מגלחין תגלחת שניה ומגלחים כל שערן והם יוכיחו לנזיר אע”פ שאין מגלח תגלחת ב' יגלח כל שערו. תלמוד לומר וגלח ראשו ראשו הוא מגלח ואינו מגלח כל שערו.
קיג. ביום טהרתו ביום הזיתו בשביעי, אתה אומר ביום הזייתו בשביעי, או בשמיני. תלמוד לומר בשביעי. אי בשביעי אע”פ שלא הזה תלמוד לומר ביום טהרתו. ביום הזייתו בשביעי.
קיד. אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מנין, תלמוד לומר יגלחנו. אין לי אלא ביום, בלילה מנין תלמוד לומר יגלחו. איו לי אלא תגלחת טומאה, תגלחת טהורה מנין תלמוד לומר יגלחנו.
קטו. מכאן אמרו תגלחת טומאה כיצד, מגלח ואח”כ מביא ואם הביא ואח”כ גלח לא יצא.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קט. וכי ימות מת עליו, מלת עליו משמש כמלת לפניו, כמו מתה עלי רחל, וימת הרן על פני תרח אביו, והינו שודאי אצלו שמת וממעט את הספק.
והנה בפסחים (דף פא) ונזיר (דף סג) שרצה ללמד מפסוק זה טומאת התהום, מסיק דטומאת התהום הלכתא גמירי לה, ובפסחים מסיים דקרא אסמכתא בעלמא. ומבואר מדברי הרמב"ם (פ"ו מה' נזירות ופ"ו מה' ק"פ ופ"ד מה' ביאת מקדש) שודאי טומאת התהום אין מותר רק בדיעבד וספק טומאת התהום, כמו המוצא מת שוכב בדרך מותר אפי' לכתחלה. אמנם בטומאה ידועה חלק הרמב”ם בין פסח שאפי' מהלך ברגליו טמא ובין נזיר שאפי' בטומאה ידועה טהור במהלך ברגליו, כמה שאמר [בפ"ט מה' נזירות הי”ח] וכבר השיגו הראב”ד שהוא נגד הגמ', והאחרונים נלאו לישבו. וכתבו שג' אחרת היתה לו להרמב”ם בסוגיא דפסחים והעקר שהרמב"ם סמך על ספרי הלז שדריש קרא להוציא את הספק, ולא מיירי בטומאת התהום שזה הלכה. רק בספק טומאה ידועה שעל זה אמר שהיה בדין ללמוד מסוטה לאיסור (ועי' בספרי למעלה נשא מה). כי בזה אין הלכה להתיר ויליף מקרא, וזה רק בנזיר לא בעושה פסח דלא גמירי ביה רק טומאת התהום. ועיין במרכבת המשנה בכמה מקומות הנ"ל מה שאמר בזה.
קי. בפתע פתאם כבר בארתי (ישעיה כט ה') ההבדל שביניהם, פתע מצין מהירות הפעולה בלא דעת וכוונה וזה מצין השוגג כמה שאמר ואם בפתע בלא איבה הדפו, ומפ' בספרא זה השוגג. ופתאום מצין מהירות הזמן התוכפת פעולחה מבלי הכנה וזה באונס והוא דעת ר' יונתן. וכן מובא ברייתא א' בכריתות. ומביא על פתע פסוק ואם בפתע בלא איבה הדפו ועל פתאום ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן. ור' יאשיה אומר שבפתאום מציין השוגג ומשתתף עם פתי, ופתע מציין האונס וכן דעת תרגום אונקלוס שמתרגם בתכף שלו, שפתאום מתרגם שלו והוא השוגג.
ומה שאמר והדין נותן ומה אם במקום שלא חייב בו את המזיד מחק הגר"א, וקימתי גרסתו שבזה נופל כל מה שגמגמו המפ' ולא מצאו מענה עיין בז"א באורך. והראיה שחיב מזיד מן וכפר עליו מאשר חטא, שמשמע שחטא במזיד.
קיא. וטמא ראש נזרו, זה מיותר, ופי' חז”ל (מובא בנזיר דף יח) שהוא שיך לתנאי המאמר וכי ימות מת עליו וטמא ראש נזרו, רצונו לומר שכבר חל עליו נזירות טהרה וטמא ראשו על ידי זה. אז וגלח וביום השמיני יביא, לא אם טמא מתחלתו.
קיב. וגלח ראשו, שם ראשו מיותר שהי”ל לומר וגלחו ויסוב על שם ראשו שהזכיר ראש נזרו. וכבר בארתי באיילת השחר ( פרק טו ) שחז”ל דורשים תמיד שם הנכפל, ופי' שבא לדיק רק ראשו מגלח לא כל שערו שלא נלמד ממצורע ולוים.
קיג. ביום טהרתו ביום השביעי , מפרש שמה שאמר ביום טהרתו אין פירושו יום הבאת קרבנותיו שהוא עקר הטהרה שהוא בשמיני, רק פירושו יום ההזיה. ולא די שיאמר יום השביעי לבד אעפ”י שלא הזה שעל זה אמר ביום טהרתו.
קיד. יגלחנו , כבר בארתי באיילת השחר ( כלל קנו ) שלפעמים נכפל הפעל בצווים ללמד שיעשה הפעל בכל אופן. וכן למד במצורע (ספרא מצורע לא) ממה שאמר שנית יגלח שאם לא גלח בז' יגלח בח' ובט'. וזה שם בפעל הראשון נזכר בו תנאים בא הפעל שנית ללמד שאף שאין בו תנאים אלה בכל זאת יעשה את הפעל. כמו ושרף אותו על עצים באש על שפך הדשן ישרף אעפ”י שאין דשן. וכן הוסיף יגלחנו בכל אופן אף אחר יום השביעי. ואף בלילה של שמיני, שלא נאמר ביום דוקא. ולמד דה”ה לתגלחת טהרה שכשר בלילה שלא יאמר שדינו כמו במצורע שלמד דתגלתהו ביום ממה שנאמר יום טהרתו (ספרא מצורע ג ) כי יש ללמוד חגלחת טהרה מתגלחת טומאה כמו שאמרו בנזיר לר”א.
קטו. ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא מבואר דתגלחת קודם להבאה. וכן גריס הגר'"א ביום השמיני יביא מכאן אמרו וכו'.