מ"ג במדבר ו ט



מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכִֽי־יָמ֨וּת מֵ֤ת עָלָיו֙ בְּפֶ֣תַע פִּתְאֹ֔ם וְטִמֵּ֖א רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְגִלַּ֤ח רֹאשׁוֹ֙ בְּי֣וֹם טׇהֳרָת֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יְגַלְּחֶֽנּוּ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲרֵי יְמוּת מִיתָא עֲלוֹהִי בִּתְכֵּיף שָׁלוּ וִיסַאֵיב רֵישׁ נִזְרֵיהּ וִיגַלַּח רֵישֵׁיהּ בְּיוֹמָא דִּדְכוּתֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלְּחִנֵּיהּ׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲרוּם יְמוּת מִיתָא עֲלוֹי בִּתְכּוֹף שְׁלוּ וְיִסְאָב רֵישׁ נִזְרֵיהּ וִיגַלַח רֵישֵׁיהּ בְּיוֹם דְכוּתֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלְחִינֵיהּ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"פתע" - זה אונס

"פתאם" - זה שוגג ויש אומרים פתע פתאום דבר אחד הוא מקרה של פתאום

"וכי ימות מת עליו" - באהל שהוא בו

"ביום טהרתו" - ביום הזייתו או אינו אלא בשמיני שהוא טהור לגמרי ת"ל ביום השביעי אי שביעי יכול אפי' לא הזה ת"ל ביום טהרתו

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

פֶּתַע – זֶה אֹנֶס.
פִּתְאֹם – זֶה שׁוֹגֵג (ספרי שם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים, פֶּתַע פִּתְאֹם – דָּבָר אֶחָד הוּא, מִקְרֶה שֶׁל פִּתְאֹם.
וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו – בָּאֹהֶל שֶׁהוּא בּוֹ.
בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ – בְּיוֹם הַזָּאָתוֹ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בַּשְּׁמִינִי, שֶׁהוּא טָהוֹר לְגַמְרֵי? תַּלְמוּד לוֹמַר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. אִי שְׁבִיעִי, יָכוֹל אֲפִלּוּ לֹא הִזָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ (שם).

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


בפתע פתאם. כמו (דניאל יב) אדמת עפר. והנה הוא מביא קרבן על המזיד כשוגג, וכן אמרו ז"ל בפרק ב' של כריתות ארבעה מביאין קרבן על המזיד כשוגג ואלו הן, נזיר ושבועת הפקדון ושבועת העדות ואשם שפחה חרופה שהיא לוקה והוא מביא קרבן. נאמר בנזיר בפתע שהוא שוגג, פתאם הוא מזיד, לפי שנאמר (משלי כב) ופתאים עברו ונענשו, עשה בו מזיד כשוגג. וכן שבועת העדות לא הזכיר בו הכתוב ונעלם, ובכולן הזכיר ונעלם ובשבועת העדות לא הזכיר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג. שבועת הפקדון למד משבועת העדות בגזרה שוה דתחטא תחטא. הבא על שפחה הזכיר בו ונסלח לו (ויקרא יט) לעשות מזיד כשוגג, כלומר שנסלח לו בקרבן זה באיזה ענין שיהיה בין בשוגג בין במזיד.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

וטמא ראש נזרו. אמר תוס' וא"ו, גם אמר תיבת ראש, נתכוון לומר שהגם שאינו אלא טומאת שוגג אף על פי כן לא מלבד שנטמא גופו אלא אפילו קדושה שיש בראשו דכתיב נזר אלהיו על ראשו. עוד ירצה לומר כי לא סתר הנזירות מאז והלאה לבד אלא וטמא גם כן ראש נזרו פירוש תחילת הנזירות, והוא מה שגמר אומר והזיר לה' וגו' והימים הראשונים יפלו, ומה שחזר לומר אחר כך כי טמא נזרו ולא הספיק מה שקדם במאמר וטמא ראש נזרו, שלא יהיה מקום לבעל דין לומר שלא טמא אלא יום א' שהוא התחלת הנזירות, ומאמר והימים הראשונים גילה כי לא יום אחד לבד מתחילת הנזירות יטמא אלא ב' הראשונים ולא כל הימים, וגזירת הכתוב הוא, תלמוד לומר כי טמא נזרו בדרך כלל:

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)


קט. וכי ימות מת עליו (בפתע פתאום) להוציא את הספק. שהיה בדין, ומה במקום שלא עשה בו אונס כרצון עשה ספק כודאי כאן שעשה אונס כרצון אינו דין שנעשה ספק כודאי, תלמוד לומר וכי ימות מת עליו להוציא את הספק.

קי. בפתע (פתאום) להביא את האונס. שהיה בדין ומה אם במקום שעשה ספק כודאי לא עשה אונס כרצון, כאן שלא עשה ספק כודאי אינו דין שלא נעשה אונם כרצון. תלמוד לומר בפתע להביא את האונס.

פתאום להביא את השוגג. שהיה בדין (ומה אם במקום שלא חייב את המזיד) [ומה אם במקום שלא עשה בו אונס כרצון] חייב את השוגג מקום (שחייב את המזיד) [שעשה בו אונס כרצון] אינו דין שנחיב את השוגג. ומנין שחייב את המזיד, אמרת קל וחומר. ומה שבועת הפקדון שלא חייב את השוגג חייב את המזיד, כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד. לא אם אמרת בשבועת הפקדת שכן אינו לוקה, תאמר בכאן שלוקה, והואיל ולוקה לא יביא קרבן, תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר בפתע זה שוגג, פתאום זה אונס

קיא. וטמא ראש נזרו במי שהוא טהור ונטמא הכתוב מדבר, הרי זה חייב בהעברת שער ובהבאת קרבן, ולפטור את שנזר בבית הקברות. שהיה בדין, ומה מי שהיה טהור ונטמא הרי זה חייב בהעברת שער ובהבאת קרבן, מי שהיה טמא מתחילתו דין שיהיה חייב בהעברת שער ובהבאת קרבן, תלמוד לומר נטמא ראש נזרו, במי שהיה טהור ונטמא הכתוב מדבר, הרי זה בהעברת שער ובהבאת קרבן, ולפטור את שנזר בקבר.

קיב. וגלח ראשו ראשו הוא מגלח ואינו מגלח כל שערו. שהיה בדין, הואיל ומצורע מגלח ומביא קרבן ונזיר מגלח ומביא קרבן, אם למדת למצורע שמגלח כל שערו אף נזיר יגלח כל שערו. לא אם אמרת במצורע שמגלח תגלחת שניה לפיכך יגלח כל שערו, תאמר בנזיר שאינו מגלח תגלחת שניה לפיכך לא יגלח בל שערו. לוים יוכיחו שאין מגלחין תגלחת שניה ומגלחים כל שערן והם יוכיחו לנזיר אע”פ שאין מגלח תגלחת ב' יגלח כל שערו. תלמוד לומר וגלח ראשו ראשו הוא מגלח ואינו מגלח כל שערו.

קיג. ביום טהרתו ביום הזיתו בשביעי, אתה אומר ביום הזייתו בשביעי, או בשמיני. תלמוד לומר בשביעי. אי בשביעי אע”פ שלא הזה תלמוד לומר ביום טהרתו. ביום הזייתו בשביעי.

קיד. אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מנין, תלמוד לומר יגלחנו. אין לי אלא ביום, בלילה מנין תלמוד לומר יגלחו. איו לי אלא תגלחת טומאה, תגלחת טהורה מנין תלמוד לומר יגלחנו.

קטו. מכאן אמרו תגלחת טומאה כיצד, מגלח ואח”כ מביא ואם הביא ואח”כ גלח לא יצא.

<< · מ"ג במדבר · ו · ט · >>