לחם משנה/הלכות גירושין/א

לחם משנה · הלכות גירושין · א · >>

הלכה א

ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה וכו'.

וא"ת, למה לא מנה שיהא הכותב ישראל, ולא אחד מחמשה ממה שכתב בספ"ג.
וכן קשה, למה לא מנה שתהא האשה המקבלת אותו בת דעת ולא קטנה ושוטה שנתמעטה מ(דברים כד, ג): "ושלחה" - פרט לזו שמשלחה וחוזרת כדאיתא ביבמות.

וי"ל דטעם החמשה עיקרן משום לשמה הוא, דחש"ו חרש שוטה וקטן אינן בני דעה ולא יכתבו לשמה. וגם עכו"ם דאדעתיה דנפשיה עביד ועבד אינו בתורת גיטין, ואנן בעינן שיכתבו מי שהוא בתורת גיטין. והכל חוזר לטעם לשמה והרי הם נכללים במה שכתב ושיהיה נכתב לשמה.
גם הא דקטנה ושוטה בכלל דשיתנו לה בתורת גירושין הוא, כלומר דהיא יודעת שהיא לשם גירושין וקטנה ושוטה לאו בני דעה נינהו.

וא"ת למה לא מנאן רבינו כפי סדר הפסוק שפירש רבינו אחרי כן. ויש לומר דבענין המנין מנה רבינו כפי הענין, והענין הוא כך:

תחילה שיגרש ברצונו,

ואח"כ במה מגרש,

ואחר שידענו שמגרש בכתב, צריך לדעת מה יהיה כתוב שם,

ואח"כ צריך לדעת איך יכתבו אם לשמה או לא,

ואח"כ שלא יהיה מחוסר מעשה אחר הכתיבה,

ואח"כ ענין הנתינה.

אבל בענין הראיות פירש רבינו כפי סדר הפסוקים. ואם תאמר ואיך ביאר על סדר הפסוקים הא ביאר פסוק "ושלחה", קודם פסוק שלא יהא מחוסר מעשה וכו' שיוצא ממה שאמר (דברים כד, א): "וכתב... ונתן" - מי שאינו מחוסר כו'.
וי"ל דבתחילה ביאר כל תיבה ותיבה לבדה, ואח"כ ביאר סמיכת התיבות וביאר תחילה סמיכת "וכתב... ונתן", ואח"כ ביאר סמיכת ספר כריתות ונתן שהוא אח"כ, ונמצאו דברי רבינו על סדר נכון כדרכו בכל המקומות:

הלכה ד

וגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם כו'.

בפרק המגרש (גיטין דף פ"ה) "אפליגו רבנן ורבי יהודה דרבנן אמרי גופו של גט הרי את מותרת כו', ור' יהודה סבר דצריך למכתב ודן די יהוי ליכי וכו'", ודברי רבינו נראה דסותרין דכאן פסק כרבנן ולקמן בפרק ד' (פ"ד מהל' גירושין הי"ב) בסדר הגט הזכיר "ודן די יהוי ליכי מינאי כו'".

והר״ן ז״ל כתב לתרץ זה דמ״ש שם רבינו לא הוי לעיכובא משמע דסבירא ליה לרבינו דאפילו לרבנן לכתחילה בעינן "ודן...".
ואם כן קשה לכאורה דשם בגמרא איבעיא לן בעינן ודן או לא בעינן ודן, כלומר אי הלכה כרבי יהודה או לא ופסק שם מדרבה התקין בגיטא וכו' ולא התקין ודן. והשתא קשה, כיון דאפילו לרבנן בעינן לכתחילה ודן א״כ לדידיה מי ניחא, הא רבה לכתחילה הוא דהתקין ואמאי לא התקין ודן. ונראה דרבינו מפרש מ״ש שם בגמרא בעינן ודן או לא בעינן ודן אליבא דרבנן קא מיבעיא ליה נהי דלעיכובא לא בעינן ודן לכתחילה בעינן או לא בעינן והשתא פשיט שפיר דלכתחילה לא בעינן דאי בעינן אמאי לא התקין ליה. רבה ובעיין לא איפשיטא. ולכך פסק רבינו דלכתחילה בעינן ליה והביאו בסדר הגט משום דאפילו לרבנן מספקא לן אי בעינן לכתחילה או לא, ואע״ג דהוי ספיקא דרבנן מ״מ רצה רבינו להחמיר כיון דרבי יהודה בעי ליה אפילו לעיכובא. ויש סיוע לפירוש זה מדלא אמרו בגמרא הלכה כרבי יהודה, או אין הלכה כרבי יהודה ומדאמר בעינן ודן או לא בעינן וכו' משמע דלרבנן קא מיבעיא לן.

זה נ״ל לפי שיטת הר״ן ז״ל. אבל לפי דברי ה״ה ז״ל שהביא שם בפרק ד' דברי הרמב״ן והרשב״א ז״ל שפסקו כרבי יהודה ולא הזכיר שם שדעת רבינו חלוק עליהם משמע לכאורה דהוא סובר בדברי רבינו שכך דעתו ואם הדבר כן קשה מדידיה אדידיה שכאן נראה דפסק כרבנן וצריך עיון:

כיצד כתב לה הרי את משולחת הרי את מגורשת וכו' וגופו של גט וכו'

ע"כ צריך לומר דצריך נמי שם האיש והאשה והזמן, מדכתבו רבינו בסמוך גבי מחובר דצריך שיכתוב בתלוש שם האיש והאשה והזמן, עם הרי את מותרת לכל אדם. ומה שלא הזכיר כאן אלא הרי את מותרת הוא מפני דכאן לא נחית לומר אלא גט הכשר מן התורה דאקרא קאי כמבואר בדבריו "ושלחה" - שיהא ענין הגט כו', ומדאורייתא בהרי את מותרת סגי. ושם האיש והאשה והזמן הוי מדרבנן כמבואר לקמן:

הלכה ז

אין כותבין במחובר וכו'.

ע"כ צריך נמי מקום הכתיבה כמבואר לקמן דמקום הכתיבה מדרבנן ואם טעה בו הגט פסול ומה שלא הזכיר רבינו כאן אפשר דבכלל הזמן הוי:

ואח"כ כתב שם האיש והאשה והזמן

מכאן ראיה לסברת הר"ן, דס"ל דלהרמב"ם לא צריך זמן כסברת רבנן מדלא הזכירו כאן:

הלכה ח

על העלה הזרוע בעציץ נקוב וכו' הגט פסול. מה שכתב רבינו עציץ נקוב דמשמעו שאינו נקוב לא, אפשר משני פנים משום דשאינו נקוב הוי כדבר התלוש ואע''פ שיקטום אין חשש בזה וכן אם חתך הקלף אחר הכתיבה אין בזה כלום וכדכתב הטור ז''ל או שהוא סבור דכשאינו נקוב אין לחוש שמא יקטום אבל לעולם אם קטם פסול וכדכתב הרב ב''י ז''ל בשם הרשב''א ע''ש: (נ"א)

כתב כל הגט [על העלה הזרוע] בעציץ נקוב כו'. וא''ת אמאי נקט עציץ נקוב דאפי' שאינו נקוב נמי ובשלמא בגמרא ליכא למיפרך דלהודיעך כח אביי דמתיר נקט הכי אבל לרבינו דפסק כרבא קשה. וי''ל דמאי דנקט נקוב הוא לומר לך דאפילו נקוב דה''א כיון דיונק מן הקרקע כמחובר הוי ואפילו שלא יקטום נמי הגט בטל מן התורה קמ''ל דאינו בטל אלא פסול משום גזירה ואע''ג דיונק מן הקרקע לא הוי נטילת העציץ כתלוש משום דלא הוי תלישה דמוכח כמבואר בדברי הר''ן ע''ש:

הלכה ט

אבל אם נתנו לה בתורת שט״ח וכו' אינו גט. בפרק הזורק (גיטין דף ע"ח) אמר לה כנסי שט״ח זה וכו' וכתב הר״ן ז״ל דהך מתניתין איירי ע״כ במדבר עמה על עסקי גיטה דאי לא מאי איריא כנסי שט״ח אפילו סתמא נמי אינו גט אלא ודאי דאיירי במדבר עמה על עסקי גיטה וסתמא הוי גט והשתא דאמר לה כנסי שט״ח זה גרע וכן כשמצאתו מאחוריו ואע״פ שנתנו לה בשתיקה גרע כיון דלא הוי נתינה מעלייתא זה הוא דעת הר״ן ז״ל. ונ״ל שאין דעתו של רבינו ז״ל כן אלא מדמתניתין סתמא קאמרה משמע דאפילו אינו מדבר עמה על עסקי גיטה והאי דנקט כנסי שט״ח זה משום דבנתן לה בשתיקה הגט פסול מיהא הוי אבל כשאמר לה כנסי שט״ח זה הוי גט בטל ומכאן יצא לו לרבינו מ״ש לקמן דכשנתן לה בשתיקה דהוי גט פסול:

ואם אמר לה אח''כ הרי הוא גיטיך כו'. דין זה הוא מוכרח בגמרא וליכא מאן דפליג עליה וקשה לדברי הרשב''א שכתב ה''ה בפ''ג גבי היה מדבר עם האשה כו' דהיכא דאין עסוקין באותו ענין שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננו לה בתורת קידושין ע''כ. וכאן נראה דאפילו אחר שנתן לה הגט אם אמר לה ה''ז גיטיך הגט כשר ולא בעינן שיחזור ויתננו והא הכא נתינה דאורייתא הוי דכתיב ונתן בידה דומיא דהתם. ועוד קשה ממ''ש כאן רבינו בסמוך דאם לא אמר ה''ז גיטיך הגט כשר מן התורה ופסול מדרבנן ובקידושין אפילו מן התורה אינה מקודשת. וי''ל דשאני התם דאמר הוא הוי דאורייתא כמבואר בתוס' בקידושין (דף ד':) בד''ה כתב רחמנא כי יקח וכו' ומש''ה כי לא אמרו קודם נתינה א''נ היכא דלא אמרו כלל לא הוו קידושין מן התורה אבל הכא גבי גט דמדאורייתא בנתינה לחוד סגי כיון דאמרו הוא מדרבנן אפילו שיאמר (לו) [לה] אחר נתינה הגט כשר וגם בשלא אמרו כלל הגט אינו פסול אלא מדרבנן. ומ''מ קשה לדברי הרשב''א ממה שכתב הרב בפרק חמישי מהלכות אישות וכן אם נתן לה פקדון וכו' דמשמע התם דאפילו אחר שנטלתו אי אמרה הן הוו קידושין וכאן כתב דאפילו שהיא רוצה דמשמע דאמרה הן לא הוו קידושין אם אמרה אחר שנטלתו. ויש לומר דמאי דכתב הרשב''א הוא היכא דיהביה סתם ומשום הכי אפילו אמרה אחר כן אינה מקודשת משום דדילמא מעיקרא מתנה יהביה ניהלה אי נמי מלוה הוא והמקדש במלוה אפילו היה בעין אינה מקודשת ומשום הכי צריך לשוב לקחתו אבל גבי פקדון הרי פירש לה מעיקרא דבתורת פקדון יהביה ניהלה דהכי אמר לה כנסי פקדון זה וכו' ומשום הכי באמירה אחר שנטלתו סגי:

הלכה יא

המגרש צריך שיאמר לה כשיתן לה גט הרי זה גיטך וכו'

מה שאמר כשיתן לה גט לאו דוקא, דאפילו אחר שנתן לה הגט אם אמר לה הא גיטך מהני ומה שאמר כשיתן לה הגט הוא משום דלכתחלה הכי עדיף טפי:

הלכה יב

הרכין לה בגופו וכו'

היינו דאמר בגמרא (גיטין עח א): "דעריק לה חרציה" ופירש רש"י ז"ל שקירב לה מתניו. ואפשר שזהו שכתב רבינו "הרכין לה בגופו".

ומ"ש או הטה ידו וכו' הוא משום דכתב למעלה שהיה הגט קשור על ידו, ועל דא קאמר השתא הטה ידו והוי שקירב לה מתניו. אבל הטור ז"ל הבין בהרכין גופו דר"ל צמצם מתניו ולא צריך קירוב מתנים ע"ש ובב"י:

הלכה יג

ומנין שיתננו לה בפני עדים וכו'

מה שהקשה המפרש מאשה שהיא נאמנת אי נמי מעד אחד, אינה קושיא כלל דהכא לא קאמר הרמב״ם אלא זה שהוא דין תורה ובאשה ובעד אחד נמי דין תורה הוא דצריך שני עדים, אלא דרבנן משום דאיתתא דייקא ומנסבא הקילו, כמבואר בתוס' בפרק האשה רבה (יבמות דף פ"ח) בד״ה "מתוך חומר שהחמרת עליה וכו'", וכן בדברי הרמב״ם בסוף הלכות אלו.

אבל יש להקשות בדברי הרמב״ם דמשמע דסבירא ליה גזרה שוה דדבר דבר ומשום הכי ילפינן בגט דצריך בשני עדים, דהיכי מצי למילף ממון, הא בממון כשהחייב מודה משלם, אבל הכא אפילו ששניהם מודים אינה מקודשת. וא״כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ובשלמא בקידושין הקשו בפירוש בגמרא בפרק האומר (דף ס') ותירצו דשאני בקידושין דחייבה לאחריני, כלומר דהא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, אבל בגירושין מאי איכא חב לאחריני?

וי״ל דבגירושין נמי חב לאחריני דאסר לה אכהן וכן כתבו התוספות בהמביא פ״א (דף ד') בד״ה דקי״ל הלכה כר' אליעזר וכו'. ומ״ש רש״י גבי קדושין דהוא אסור בקרובותיה וכו' ה״ה דהוה מצי למימר דחב לאחריני דאסר לה אכולי עלמא אלא נקט הכי למימר דאיכא חובה אפילו אחר שגירשה. ואפשר שהרמב״ם במה שכתב "ואי אפשר וכו'" הרגיש קושיא זאת ותירצו באופן אחר, וכוונתו אפילו דאת״ל דלא מצי למילף מג״ש גזירה שווה אלא דצריך שני עדים ולא סגי בעד אחד היינו היכא דאין שניהם מודים, אבל היכא דשניהם מודים לא ילפת דדיו לבא מן הדין וכו', וזה אינו, דמסברא אפילו היכא דשניהם מודים צריך עדים דשאני גבי גט ד"א״א וכו'" מה שאין כן בממון ומשום הכי דין הוא דאפילו שניהם מודים צריך עדים אע״ג דגבי ממון אינו צריך:

הלכה טו

תקנת חכמים שיהיו העדים חותמים על הגט וכו'.

רבינו סבור כדברי הרב אלפסי דלרבי אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי ה״ה ג״כ עדי חתימה וראיותיו הם משני מקומות.

האחד ממה שאמרו בפרק השולח (גיטין לו.) דלר' אלעזר התקינו עדי חתימה משום דזמנין דמייתי סהדי או אזלי למדינת הים, וליכא עדי מסירה. ואי אמרת דלר' אלעזר עדי חתימה לא מהני א״כ כי מייתי סהדי מאי אהנו לן עדי חתימה.

עוד הביא ראיה ממ״ש רב בפרק המגרש (גיטין פו.) כתבו סופר ועד הולד ממזר ואיהו סבר כר' אלעזר ובמאי עסקינן אי בדאיכא עדי מסירה השתא היכא דליכא עדים כלל מהני השתא משום דאיכא עד אחד גרע ואי דליכא עדי מסירה אפילו שנים חתומים נמי לא מהני אלא ודאי דאיירי בלא עדי מסירה ועדי חתימה מהני לר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי.

והרא״ש ז״ל דחה ראיותיו בפסקיו. ורבינו נראה שסובר כדברי ההלכות דלר' אלעזר עדי חתימה מהני מחמת השתי ראיות שהביא הרב אלפסי, עם היות שהראיה שהביא מההיא דפרק המגרש דאיכא עדי מסירה השתא משום דאיכא עד אחד גרע נראה דרבינו חולק על זה בפרק ג' שכתב שכשהיה בו עד אחד אפילו בעדי מסירה הגט פסול, מ״מ הראיה במקומה עומדת דהוא סבור דהך לא הוי מזוייף מתוכו כמו מזוייף שזייפו החתימות אלא הוי כמזוייף ולכך לא הוי אלא פסול ולא שייך לומר הולד ממזר ואם כן אי רב איירי בעדי מסירה אמאי הולד ממזר אלא ודאי בלא עדי מסירה איירי ועדי חתימה סגי נמצא דלדעתם לר' אליעזר עדי חתימה נמי מהני. וקשה לי טובא דהא בריש פרק המביא קמא (גיטין דף ג') אמר מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה וחתימה לשמה ומהדר שם בגמרא לאוקמי מתניתין כר' אלעזר ולא מצי לאוקמה עד שבמסקנא (דף ד') אמרו לעולם ר״א היא וכי לא בעי ר' אלעזר חתימה היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא עדים בעי. והשתא לדעת ההלכות ורבינו מאי בעי בגמרא מאן תנא הא שפיר אתי כר' אלעזר דהא חתימת העדים מדבריהם לא נתקן אלא משום זמנין דמייתי סהדי ולכך הוצרכו לומר בפני נחתם דאי מייתי סהדי דסמכינן אעדי חתימה דלא ליתי בעל ולערער לא נחתם לשמה. ויש לומר דבמשנה אמרו שם בפ' המביא תניין (דף ס"ו) אמר בפני נכתב ולא אמר בפני נחתם פסול ואי טעמא דבפני נחתם הוי משום דזמנין דמייתי סהדי הא טעמא לא סגי לפסול הגט דאפילו אין עליו עדים כלל ומסרו בפני עדים כשר אלא ודאי מדפסול הוי טעמא משום דהוי מזוייף מתוכו ולכך פסול. וכי תימא נימא דמה שאמר מתניתין דהיכא דלא אמר בפני נחתם פסול הוא היכא דמייתי עדי מסירה וסמכינן אחתימה או היכי דלא נתנו בעדי מסירה אלא נתנו בינו לבינה. זה אינו דמתני' משמע פסול בכל גוונא אפילו דרוצה ליתנו השליח בעדי מסירה כיון דלא אמר בפני נחתם פסול. א״נ י״ל דטעמא דלשמה לא הוי אלא משום שלא יוציא לעז כדמשמע שם בגמרא ואם כן אי אמרת דלר' אליעזר צריך בפני נחתם משום דזמנין דמייתי אם כן הוי גזרה לגזרה משום דילמא מייתי סהדי ואת״ל מייתי אכתי מי לימא דאתי בעל ויערער ואכתי אם יערער אינו לעז וכולי האי לא חיישינן:

הלכה טז

ויש (מי) שהורה מן הגאונים שהוא פסול וכו'.

כלומר כיון דרבנן אמרי בעינן עדי מסירה אם עבר על דברי חכמים פסול, ורבינו סובר דהך עדי מסירה לא הוי אלא לכתחלה:

הלכה יז

היו עדיו מתוכו פסולין וכו' אפילו עד אחד פסול ועד אחד כשר וכו'.

א''א לדקדק דהיכא דליכא אלא עד אחד כשר בעדי מסירה כשר דהרי הוא עצמו כתב לקמן בפרק ג' דהוא פסול דכתב שם ולא יראה לי דבר וכו'. אבל הרב מהר''י קארו ז''ל נראה דדקדק מלשון של מעלה שכתב שאם נתן לה גט בינו לבינה וכו' דסבירא ליה כסברת הרי''ף דכשר בעדי מסירה דאין הדיוק מוכרח דאפשר דה''ק דהיכא דלא נתנו בפני עדים אינו גט כלל אבל היכא דאיכא עדי מסירה הוא גט פסול אבל כשר לגמרי דסבר הרי''ף לא שמענו. ומלבד זה לדבריו יקשה הרמב''ם מדידיה אדידיה ממ''ש כאן לפרק ג' כמ''ש וא''ת היכי סבירא ליה דעד אחד כשר הוי מזוייף מתוכו ופסול הא פסק כר''א דעדי מסירה כרתי ובמתני' איתא ר''א אומר אע''פ שאין עליו עדים דמשמע לא מיבעיא כשיש עד אחד שהוא כשר אלא אפילו כשאין עדים כשר בעדי מסירה. וי''ל דר''א לא קאי אלא אכתב ידו ואין עליו עדים ואהא פליג דהא בזמן לא פליג כמו שאנו עתידים לבאר וכי היכי דלא פליג אזמן הכי נמי לא פליג אעד אחד וה''ק לא מבעיא כשיש עדי חתימה שהוא כשר אלא אפילו אין עליו עדים כשר אי נמי עד אחד דמתני' הוי בכתב ידו דחד והכי פסיק הרמב''ם ומפני כך מודה ר''א דלא הוי מזוייף מתוכו אבל כתב סופר ועד אחד לא:

הלכה יח

הרחיק את העדים מן הכתב מלא שני שיטין וכו'.

נראה דסבירא ליה לרב ז"ל דלא דמי הא לכתבו שלא לשמה ועד אחד כשר שכתב בפ' ג' דהוי מזוייף מתוכו דהא ודאי דבר שיכול להזדייף הוא ואינו מזוייף מתוכו דהשתא אין זיוף בו כלל אלא מפני שיכול להזדייף ולהוסיף תנאי והוי כנייר מחוק וכדפתרא דאע''ג דיכול להוסיף עליו תנאי מ''מ כשר דכותבין על דבר שיכול להזדייף כדפסק הרב בפרק ד' כיון דעדי מסירה כרתי ומ''ש כאן ואע''פ שאין עליו עדים כונתו דלא מבעיא כשיש עליו עדי חתימה והרחיק שני שיטין דכשר דהא דהרחיק שני שיטין לאו ריעותא היא דדבר שיכול להזדייף הוי אלא אפילו אין עליו עדים כשר אבל כל הני דפרק ג' כתבו שלא לשמה ועד אחד כולהו הוו מזוייף מתוכו דהשתא יש בו פיסול ולהכי פסול אפילו בעדי מסירה. זה נראה לי ליישב דעת רבינו. ולשון אע''פ דקאמר דלכאורה היה נראה דכ''ש הוי דכיון דלא הוי מזוייף מתוכו דכשר דהרחיק את העדים פשיטא דכשר. אבל בהשגות דעת אחרת והקשה על רבינו דאע''ג שהוא דבר שיכול להזדייף בו מ''מ לא דמי לנייר מחוק ולדפתרא דשאני הכא דאי מוסיף תנאי בהני שני שיטין אתו למיסמך אעדי חתימה דאין ניכר בו זיוף כלל אבל התם כשכתב על חרס או על הדיפתרא לא אתי למיסמך אעדי חתימה דהא ידעי דדבר שיכול להזדייף הוא ודלמא זייפתיה והדעת נוטה לסברת הראב''ד ז''ל אבל רבינו לא חילק בין יכול להזדייף דהכא ליכול להזדייף דהתם דהא מתני' סתמא תנן דדבר שיכול להזדייף מותר. אבל הרב מהר''י קארו ז''ל בסוף סימן קל''ה תירץ דשאני הכא דהרחיק דמכשיר משום דהפיסול ניכר אבל בהני דפרק ג' אין הפיסול ניכר דמי ידע אי כתבו לשמה או לא. וקשה לדבריו דהא התם בעד אחד פסול והתם הפיסול ניכר דאין בו אלא עד אחד וכאן אזיל לטעמיה שכתב בסימן ק''ל דהרמב''ם סבירא ליה דכשר כמ''ש למעלה וכבר הוכחתי הפך דבריו ואולי דסבירא ליה דמאי דקאמר הרב בפ' ג' ולא יראה לי וכו' לא קאי אעד אחד כשר דבהא ודאי כשר לגמרי:

ואע''פ שאין חתום עליו עד כלל ה''ז כשר וכו'.

האי דקאמר ואע''פ קשה קצת דאדרבה כשאין שם עדים כלל הוא כשר יותר דליכא למיחש חששא דהראב''ד ז''ל דשמא תתן תנאי בגט אלא שמצד אחר יש לומר דעדיף כשיש בו עדים אע''פ שהם מרוחקים דסוף סוף הרי יש שם עדים חתומים ומפני הצד הזה כתב רבינו ז''ל אע''פ שאין וכו'. ומאי דכתב הראב''ד ז''ל בהשגות שמא תתן תנאי בגט נראה דאין הכוונה להשיגו משום דאתיא להנשא בגט שלא נעשה כהלכתו שהוא מרוחק שני שיטין דא''כ למה אמר שמא תתן תנאי היה לו לומר שמא ימלאנה טיוטא וסברי ב''ד שהגט כשר אלא הכוונה להשיגו שמא תתן תנאי והגט נמצא מזוייף. וכתבתי זה מפני שנראה מדברי הרב''י ז''ל שאין דעתו כן:

הלכה יט

וחזר הוא והכניסו וכו' חוזרין וקוראין אותו אחר שנתנו לה.

הוציאו ממה שאמרו בפרק המביא (גיטין יט:) "לא צריכא דבתר דקריוה עייליה לבי ידיה וכו'", ומשמע ליה לרבינו דכיון דחייש דילמא חלופי חלפיה א"כ לכתחלה צריך לקחתו מידו. ועוד ראיה ברורה ממאי דהקשו התוס' מההיא דהזורק כתב גט לאיש וסובר לאשה וטעה וכו' ואמרו שם איבעיא ליה לאקרויי והשתא אי לא קרייה אפילו לא הוחלף נמי, ותירצו שם בתוס' בדעייליה לבי ידיה ולא קרייה דקנסוה רבנן דאיבעי ליה למקרייה וכתירוץ זה סובר רבינו ודינו פשוט:

הלכה כג

העדים שחותמים על הגט וכו'.

כתב מוהרי"ק ז"ל בסימן ק"ל שהוציאו רבינו ממה שהקשו בפרק המביא תניין (גיטין יא.) "והא לא ידעי למיקרי" ותירצו "בדידעי" והוצרך לדחוק שם דקי"ל דבכל לשון כשר. והקשו מההיא דגט שכתבו עברית וכו' ואי איתא לוקמא בדלא ידעי וכגון שקראו אחר לפניהם והוצרך להודיענו דאע"פ שאין מכירין הלשון זו היא ראייתו. ואע"פ שיש להקשות לכאורה דלרבינו נימא אמאי לא תירץ דהודיענו דאחרים קראוהו לפניהם ואין הלכה כרשב"ג דקאמר בשאר שטרות לא ולזה י"ל דאם כן לימא אין הלכה כרשב"ג ואמאי קאמר האי שטרא וכו'. מיהו ראיה אחרת שהביא שם מההיא דירושלמי לא ברירא לן מילתא דהא הוכיח דמדקאמר הירושלמי הדיינים חותמים וכו' ואין עדים אלא אם כן וכו' דע"כ דקוראין לפניהם איירי וכו' דאל"כ אמאי חותמים הדיינים אלא ודאי שקראו אחרים לפניהם ומ"מ קאמר ואין העדים חותמים דמ"מ קשה אפילו לדברי רבינו למה הוצרך לירושלמי לומר שעדים יודעים לקרות במכירין הלשון לבד סגי לדעת רבינו. עוד כתב שם הרב באותו הפרק על לשון הרא"ש שפירש דברי הרי"ף ז"ל דמה שלא הביא ההיא דרב גמדא ותירצו ע"ש. ולדידי לא קשיא כלל דמ"ש שם ולפי דבריו פירושו דכיון דהוא הביא ההיא דהלכה כרשב"ג והביא ההיא דר"נ דהוי בשאר שטרות וקאמר דבתרתי סגי דהא ר"נ וספרי הדיינים סגי ורשב"ג קאמר דבשאר שטרות לא אלא ודאי דמפרש דרשב"ג מודה היכא דאיכא שנים דאפילו בשאר שטרות מהני ולהכי סגי בשנים או סופר ואב ב"ד שלא כר"נ וכן ההיא דרב פפא שהביא מתיישב ג"כ בכי ה"ג. והראיה שהביא הרא"ש דאפילו בשנים עכו"ם וכו' אינו להכריח שהר"ף ז"ל סובר כן אלא ההכרח הוא משום מ"ש והשתא נתן טעם מי הכריחו להרי"ף לומר כן מפני שאפילו שנאמר שרב פפא סובר כרבנן מ"מ אין לומר דמחלוקתם מן הקצה אל הקצה בין רבנן ור"ש דלר"ש אפילו בשנים כשרים לא מהני ולרבנן אפילו בשני עכ"ם מסיחים לפי תומם מהני אבל שאר המפרשים יאמרו יפה דאין חשש בכך ועם זה הכל עולה על נכון:

והוא שיכירו לשון הגט וכו'.

כוונתו שיבינו לשון הקדש וכן פירש בהגהות אשרי מא"ז. ובפ"ד גבי עדים חתומין בכתב אחד וגט בכתב אחר שכשר, הצריך רבינו שידעו לשון הכתב והכתיבה והטעם דבעי התם תרתי מפני דהגט בכתב אחד והעדים בכתב אחר גרע והרב מוהר"י קארו כתב על זה בסי' ק"ל ואפשר דהרמב"ם לטעמיה ודבריו סתומים:

הואיל וחתימת העדים בגט מדבריהם.

כלומר דרבנן הוא דתקנו משום דלמא מייתי עדי מסירה אבל לעולם בעינן עדי מסירה ואם כן כיון דאינו אלא תקנה משום דלמא מייתי בהא הקילו אבל בעדי חתימה לחוד ודאי דסבירא ליה לרבינו דהוא מדאורייתא כמבואר למעלה:

הלכה כד

ואם חתמו זה שלא בפני זה הרי זה וכו'.

מדלא קאמר רבינו אההיא דמפרשים שמותיהם דאם לא פריש דפסול משמע דסבירא ליה דכשר דאל''כ כי היכי דקאמר כן אהך דחתימה דזה שלא בפני זה לעיל נמי לימא הכי. ונראה שהוא מפרש כפירוש הטור דמפרש שמותיהם רצה לומר דמתחילה היה חותם אני יעקב עד אני ראובן עד והתקינו שיהו חותמין יעקב בן יצחק עד ראובן בן יעקב עד כדי שיכירו אותו, ולפי זה אע''פ שלא פירש אלא אמר אני ראובן עד כדמעיקרא הגט כשר כדכתב הטור בסימן ק''ל ומפני שהוא מפרש כן כתב לקמן בנוסח הגט שכשהעדים חותמים פלוני בן פלוני עד וכו'. ומ''מ היה קצת קשה בדברי רבינו דלא כתב לא הכא ולא התם דאם כתב בן יעקב לבד ולא כתב עד או יוסף לבד ולא כתב עד דפסול כדכתב הטור שם והוא מוכרח בפרק המגרש כמ''ש שם מוהררי''ק ז''ל:

הלכה כה

גט שיש עליו עדים וכו'.

הרא"ש ז"ל כתב במוקדם שהוא גט בטל. ומוהרי''ק ז''ל תמה בסימן קכ''ז על זה דמאי שנא משאר פסולים דרבנן, ותו קשה טובא דאטו גרע מאין בו זמן כלל דהא לר''י דקי''ל כוותיה הוי חששא משום שמא יחפה והרי טפי איכא חששא דחפוי לאין בו זמן דהא מוקדם אהני מיהא לשבוע דלקמיה. ומהר''ר ישראל יישב זה ואמר דמוקדם לא גבי אפילו מבני חרי והוי חספא וא''כ לפי זה אתי שפיר דגרע טפי מאין בו זמן דמבני חרי מיהא גבי כשאין בו זמן. אבל קשה להא דאין טעם הזמן משום הלקוחות בכאן דלפי זה ודאי דעדיף טפי אין בו זמן משום דהתם לא גבי מהלקוחות והכא גבי אבל טעמא משום שמא יחפה וא''כ היכי גרוע ודבר קשה הוא זה אבל רב סובר שהוא פסול מדרבנן וכל פסול זמן דלדעתו הכי הוי. וא''כ כשכתב התורף במחובר דאמר לעיל דבטל מן התורה אע''ג דפירוש תורף מקום העדים והזמן והרי את מותרת לכל אדם ומשמע דאם כתב הזמן במחובר הוי בטל לאו דוקא דאם כתב הזמן במחובר ואח''כ תלשו וסיים התורף מהני אבל לפי דעת הרא''ש ז''ל כתב מוהרי''ק ז''ל בסי' קכ''ו דאפשר דפסול כמו גט מוקדם וזה מסייעו להרא''ש ז''ל וכן הדין הנזכר בגמ' גבי תורף כמו גבי חש''ו ודומיהם דמדהזכירו תורף סתם ובכללו הזמן משמע דהיכא דהזמן נעשה בפסול הוי בטל כמו בשם האיש והאשה ומ''מ דברי הרא''ש תמוהים וצ''ע:

גט שיש עליו עדים ואין בו זמן וכו'.

גט שאין בו זמן אי מועיל בעדי מסירה כתב הרב מוהר''י קארו ז''ל בסימן קכ''ז שהוא מחלוקת בין המפרשים והכריח מדברי הרמב''ם דסבירא ליה דפסול וקשה דא''כ מאי דחי בפרק גט פשוט ודילמא אבא שאול כר''א ס''ל כלומר דאע''ג דאין בו זמן כשר בעדי מסירה הא לסברת הרמב''ם וסייעתו פסול וצ''ע:

או מאוחר וכו' כל אלו פסולים עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו ובמקום כתיבתו וכו'.

השיג הראב''ד ז''ל בטעם דמאוחר. וטעמו של רבינו כדכתב הר''ן דאיכא למיחש לבת אחותו מפני שתוציא את גיטה ותאמר קודם זנות נתגרשתי ואין זמנו של גט מוכיח שהרי ע''כ אנו רואים שהוא מאוחר והוי כאין בו זמן. וכבר הקשה מוהררי''ק ז''ל בסימן קכ''ז על טעם זה דהראב''ד ותירץ דכיון דכתוב בו זמן וכשיגיע אותו זמן אי אפשר לחפות עליה כשר וכדמכשרינן בכתוב בו שנה אחת משום דאהני לשבוע דלקמיה כו' וקשה לפי זה גט מוקדם אמאי פסול הא אהני לשבוע דלקמיה אלא ודאי כל גט שנעשה בפסול לא אמרינן דכשר משום הך טעמא ולא אמר בגמרא גבי שבוע אלא דאינו משקר שם במה שכותב אבל הכא דמשקר לא אהני הך טעמא:

או שהיה מוקדם או מאוחר וכו'.

הראב''ד הקשה עליו במאוחר דס''ל דכשר והרב מוהר''י קארו בסי' קכ''ז הקשה היכי מכשרינן הא איכא לשמא יחפה וכדפירש הר''ן ותירץ ואפשר וכו'. וקשה דלא דמי לכתוב בו שבוע דהתם אהני לשבוע דלקמיה אבל הכא לא אהני כלל דאי קודם זמן הגט תאמר לעולם דכבר היא מגורשת והגט מאוחר ואי אחר זמן הגט הרי מגורשת. ונראה כוונת הרב דמאי דקא חיישינן אנן דהוא מאוחר הוא כשהיא מראה הגט בב''ד קודם שיגיע זמנו ולהכי אנו מאמינים לה לעולם כשתאמר דהיא מגורשת כיון דאנו רואים דהגט מאוחר דהרי עדיין לא הגיע הזמן אבל אחר שעבר זמן הגט אין אנו מאמינים לה שהוא מאוחר דאמרינן דבזמנו כתבוהו ואם זינתה קודם חייבת מיתה ולהאי מילתא אהני כשהיא מראה הגט לב''ד שעבר הזמן:

עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו ובמקום כתיבתו.

יש לפרש הל' דבמקום שכותבין צריך שיחתמו אותו ובעינן שיזכיר גם כן מקום הכתיבה. ואין לדקדק מכאן מה שכתב הרב ב''י בסימן קכ''ח אבל קצת ראיה יש לדברי מוהררי''ק ז''ל ממה שכתב כאן המפרש ממ''ש רבינו פ''ז גבי שנכתב בא''י ונחתם בחוץ לארץ:

הלכה כז

כתב לשם מלכות וכו'.

בפ' הזורק (גיטין דף פ') גבי ההיא מתני' דכתב לשם מלכות "אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר״מ, אבל חכ״א אפילו לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר הרי זו מגורשת". ולשון הרי זו מגורשת משמע דתנשא לכתחלה כדכתבו התוס'. עוד שם "א״ר אבא אמר רב הונא אמר רב זו דברי ר״מ אבל חכמים וכו'". ונחלקו בפירושה התוס' ורש״י ז״ל, דרש״י פי' אשלום מלכות, קאי והתוס' פי' דקאי אהיה במזרח וכתב במערב ועל דא קאמר הולד כשר ולכתחלה לא תנשא, אבל בההיא דשלום מלכות מגורשת ותנשא לכתחלה. וכן נראה דעת רבינו ממ״ש דשינה מקום עמידת העדים דהולד פסול ולא בטל וכן כתב מוהררי״ק ז״ל בסי' קכ״ח וא״כ יש לתמוה עליו למה פסק כאן דפסול הא הרי זו מגורשת קאמר דמשמע לכתחלה בשלמא אם היה כפי' רש״י היה אפשר לומר דפליג ארב יהודה ומר שמואל והוא פסק כרב דקאמר דכשר ולא תנשא לכתחילה אבל מאחר שהוא אינו מפרש כפי' רש״י ז״ל דקאי אשלום מלכות קשה. ונראה דאע״פ שהוא מפרש כפירוש התוס' פי' דההוא דמגורשת ר״ל דאם נשאת לא תצא אבל לכתחלה לא תנשא והוכרח לומר כן מכח ההיא קושיא דהקשו שם בתוס' בפ' בתרא דאמרו שם ותו ליכא והא איכא שלום מלכות משמע דהוא פסול והתוס' הוצרכו לשנות שם הגירסא מחמת קושיא זו: