לבוש יורה דעה קעט

קיצור דרך: LEV:YD179

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קעט | >>

סימן קעט בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

שלא לכשף ולעונן ולנחש

ובו תשעה עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט

סעיף א

לבוש עטרת זהב על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קע"ט

איזה[ו] קוסם? זהו שעושה מעשה עד שישום ותפנה מחשבתו מכל הדברים, עד שאומר דברים העתידים להיות.

ויש שמשמשין בחול או באבנים, ויש שגוהר לארץ וצועק, ויש שמסתכל במראה של ברזל או של עששית ומדמין ואומרין, ויש שאוחז מקל בידו ונשען עליו ומכה בו עד שתפנה מחשבתו ומדבר.

ויש כשיוצאים לדרך בודקים בקסמים קודם צאתם, ולוקחים קסמים מעץ ומקלפים אותם מצד אחד ומצד השני מניח הקליפה ולוקח הקיסם וזורק מידו: אם כשנפל נמצאה הקליפה למעלה אומר "זהו איש". ואחר כך זורק קיסם אחר: אם מחשוף הלבן עולה למעלה אומר "זהו אשה". הרי איש ואחר כך אשה, יאמר "זהו סימן טוב", והולך לדרכו או עושה המעשה שחפץ לעשות. ואם לא יבוא כן נמנע. והוא שאומר הנביא: "עמי בעצו ישאל, ומקלו יגיד לו".

כל אלו אסורים משום קוסם, אחד הקוסם ואחד השואל. אלא שהקוסם לוקה שעיקר הלאו נאמר עליו, והשואלו אינו לוקה שהלאו לא נאמר עליו, כמו שנאמר: "ושואל אוב וידעוני" – דהיינו השואל את האוב וידעוני עצמן, ולא השואל לשואל האוב.

לפיכך כל הנזכרין בפסוק זה, העושה המעשה חייב, והשואל בהם אינו חייב אותו העונש הנזכר בפסוק זה, אבל מכין אותו מכת מרדות מדרבנן. ומענין זה האוחז את העינים, שמדמה כאילו עושה מעשה ואינו עושה כלום – לכן אין בו אלא איסור ואינו לוקה.

וכל אלו הם דברי שווא והבל, ואין בהם ממשות כלל. ולכך אסרתה התורה בלאווין ועונשים גדולים שלא יטעו בהם.

אבל השואל בחוזים בכוכבים או בגורלות, אף על פי שלפעמים אומרים אמת וחכמה גדולה היא, וגזירה שגזר הקדוש ברוך הוא מששת ימי בראשית להנהיג עולמו בכך, מכל מקום אמרו חכמינו ז"ל שאסור לשאול בהם משום "תמים תהיה עם ה' אלהיך". כלומר: שיתלה אדם עצמו במי שאמר והיה העולם, והוא ברחמיו יציל עבדיו מפגע רע. ועיין לקמן סעיף ט"ז בסימן זה.

סעיף ב

ומה שנהגו העולם שאין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה, או שאין מתחילין ללמוד אלא בראש חודש – אין זה משום ניחוש אלא לסימן טוב בעלמא.

ובשני ורביעי נמי אין מתחילין משום הכוכבים הצומחים בהם שהם קשים, ומה שאדם יודע שהוא כנגד המזל לא יעשה, כי לא יסמוך על הנס. אלא שלכתחילה לא יחקור אחר זה משום "תמים תהיה" וגו', כמו שנתבאר שלא ישאל ויחקור באיזה יום או באיזה שעה ישלוט הכוכב הטוב או הרע. אבל בימים אלו שיודעים כוכב שלהם בלא חקירה – ישמור מלעשות כנגדם, ולא יסמוך על הנס.

סעיף ג

איזהו מנחש? האומר "פתי נפלה מפי" או "מקלי מידי", או "בני קורא לי מאחרי", או שצבי הפסיקו בדרך, או שעבר נחש מימינו או שועל משמאלו – כל מי שאירעו לו אחד מאלו ועושה ממנו ניחוש שלא לצאת אחריו לדרך, או שלא להתחיל במלאכה, כי לדעתו לא יצלח.

וכן אלו המנחשים בחולדה ובעופות, ששומעין צפצוף העופות וקול החולדות, ואומרים: דבר זה יהיה או לא יהיה.

וכן האומר: "אל תתחיל בי לגבות ממני חובי, שחרית הוא", "מוצאי שבת הוא", "מוצאי ראש חודש הוא" – שאינו רוצה שיהיה תחילת עסקו ביום או בשבוע או בחודש בנתינת דבר מתחת ידו.

וכן האומר: "שחוט תרנגול זה שקרא כעורב, ותרנגולת זו שקראה כתרנגול" – כל אלו בכלל מנחש הם ואסורין.

ויש אומרים שאין ניחוש בתרנגולת שקראה כתרנגול אלא כשאומר בפירוש "שחטו את התרנגולת משום שקראה כתרנגול". אבל אם אומר סתמא "שחטו תרנגולת זו" ולא יותר, אף על גב שהאמת שקראה כתרנגול והוא שוחטה משום זה – אינו ניחוש. וכן המנהג.

סעיף ד

וכל דבר שעושין לסימן, שאומר "אם יארע כך, אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשנו", וסומך עליו לעשותו כמו שעשה אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול – הרי זה ניחוש ואסור.

וכי תימא: יונתן ואליעזר למה עשו? אליעזר יש לומר שעשה כמו שכתוב בפרשה שנייה, ששאל תחילה ואחר כך נתן לה המתנות. ויונתן לזרז נערו אמר כן, אבל הוא בלאו הכי גם כן היה הולך אליהם.

ויש אומרים שהיתר גמור לעשות כמו שעשו, שאין זה אלא סימן בעלמא ולא ניחוש. ויש להחמיר, וההולך בתום חסד יסובבנו.

ובית תינוק ואשה לכולי עלמא אינו ניחוש אלא סימן בעלמא. כגון שבנה או קנה בית או נולד לו בן או שנשא אשה, ומצליח אחר כך בסחורה או בדברים אחרים – יכול לסמוך עליו לומר שיצליח עוד. והוא שהצליח שלוש פעמים אחר שבנה או קנה בית או נשא אשה או נולד לו בן. ואם לא יצליח שלוש פעמים אחר אלו המעשים – לא ירגיל לצאת יותר מדאי, שמא לא יצליח עוד. ואסמכוה אדברי יעקב אבינו ע"ה שאמר: "יוסף איננו, ושמעון איננו, ואת בנימין תקחו, עלי היו כולנה". כלומר: אמר כיון שאירע לי צרה זו שלוש פעמים – אין לך צרה שלא תעבור עליו.

וכן מותר לו לשאול בתינוק, שאומר לו "הגד לי איזה פסוק אתה לומד": אם אומר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר "זה סימן טוב". שאין זה אלא כעין נבואה, דאמרינן: מיום שנחרב הבית ניטלה הנבואה מן הנביאים ונתנה לתינוקות.

סעיף ה

"וחובר חבר" – זה שעל ידי לחש מקבץ חיות בין גדולים בין קטנים, ואפילו נחשים ועקרבים יתושין ופרעושים. ואפילו אינו עושה אלא כדי שלא יזוקו – אסור, שהתורה אסרה.

סעיף ו

ומי שנשכו נחש ועקרב – מותר ללחוש עליו. ואפילו בשבת התירוהו, אף על פי שאין מדברין דברים יתֵרים בשבת מדכתיב "ודבר דבר", כדאיתא לעיל בלבוש החור סימן ש"ז, אף על פי כן התירוהו.

ולא מטעם שיש בו תועלת התירוהו, שאין בו תועלת שאינו מועיל כלום. אלא משום דמסוכן הוא התירו, כדי שלא תטרף דעתו עליו שהוא חושב שיש בו תועלת.

סעיף ז

אבל מי שרודפין אחריו נחש או עקרב – מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו. שזה לא אסרה התורה, שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

ומה שאמרנו למעלה שאפילו עושה כדי שלא יזוקו אסור – היינו כשאין רודפין אחריו.

סעיף ח

הלוחש על המכה או על החולה ורוקק, ואחר כך קורא פסוק מן התורה – אין לו חלק לעולם הבא, מפני שנראה כרוקק על פסוקי התורה.

מיהו גם אם אינו רוקק – איסורא מיהו איכא ללחוש פסוקי התורה על המכה לרפואה, אפילו אין בו שֵם, מפני שעושה דברי תורה רפואת הגוף, והקדוש ברוך הוא לא נתנה אלא לרפואת הנפש. אם לא שיש בו סכנה שאז הכל מותר, שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש כו'.

ויש אומרים דהיינו דווקא כשקורא הפסוק בלשון הקודש כמו שניתן מסיני. אבל אם אומרו בלשון לעבודה זרה – מותר אפילו אין בו סכנה. אך ברוקק יש ליזהר בכל לשון בפרט אם מזכירין את השם, שאז אין לו חלק לעולם הבא אם רקק ואמרוֹ במקום שאין בו סכנה.

סעיף ט

וכיון שאסור ללחוש פסוקי התורה על המכה, הוא הדין שאסור לקרות פסוק או להניח ספר תורה או תפילין על תינוק שנפגע ולא יוכל לישן כדי שיישן, שאין זה דבר סכנה.

סעיף י

אבל בריא מותר לו לקרות פסוקים כדי שתגן עליו זכות קריאתם, שינצל מצרות ומנזקים.

סעיף יא

ומותר למדוד האיזור וללחוש עליו אפילו בשבת, והוא הדין שאר לחשים. ועיין לעיל בלבוש החור סימן ש"א וש"ו איזה לחש אסור או מותר.

סעיף יב

ומותר להתרפאות בקמיע אפילו יש בהן שמות, וכן מותר לישא קמיעין אף על פי שיש בהן פסוקים.

ודווקא להגן עליו, כלומר שיגן עליו זכותם שלא יחלה. אבל אם חלה כבר – אסור להתרפאות בהן, כמו שכתבתי לעיל שאין התורה ניתנה לרפואת הגוף. לפיכך לכתחילה אסור לכתוב פסוקים בקמיעים כלל, שמכשיל הבריות שיבואו להתרפאות בהן.

סעיף יג

"אוב" – זה המעלה המת בכשפיו.

"ידעוני" – זה המניח עצם חיה ששמה ידוע בתוך פיו, והוא מדבר מאליו.

"דורש אל המתים" – זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות, כדי שתשרה עליו רוח הטומאה.

סעיף יד

אבל המשביע את החולה בחייו לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו – אין זה "דורש אל המתים", שהרי בשעת דרישה עודנו חי הוא ומותר.

ויש מתירין בהשבעה אפילו לאחר מיתה אם אינו משביע את הגוף שמת שיבוא רק את הרוח, שאין איסור "דורש אל המתים" נאמר אלא על הגוף שהוא מת, אבל רוחו חי הוא ולא מת.

ומה שהקשה על זה המשביר ז"ל ואמר, וזה לשונו: חילוק זה הוא מגומגם, דאי דורש לגוף המת ממש בלא רוח, אטו גוף לחודיה מידי ממשא אית ביה? עד כאן לשונו.

נראה לי שאינו מגומגם, ובעיני אין תמיה כלל: כי כבר שגור בפי כל חכמי הקבלה, ובזוהר הוא בכמה מקומות, שצורת גוף האדם שמת ופרחה ממנו נשמתו ורוחו, שמיד חושקין אליו כל כוחות וצורות הטומאה ומתדבקין בו וחושקין ליכנס בתוכו. וכוונתם הוא להתדמות לנשמה הטהורה שהיתה בו כבר, כי הם נבראים צורות טמאות בלא גופים, וחושקים להיות בגוף שהיה בו צורת אדם. וזה הוא עיקר טעם איסור לינת המת, וטעם שגוף אדם המת מטמא באוהל, וגוף של בהמה מתה אינה מטמאה באוהל. ולא עוד אלא אפילו פגרי מתים הגוים אינו מטמאין באוהל אלא דווקא מת ישראל, מפני שישראל קרויים "אדם" ואין אומות העולם קרויים "אדם", ואין כוחות הטומאות שהם השדין ורוחין ולילין חושקין להתדמות בנשמותיהן שהיו בהן בחייהם. כי גם בחייהם טמאים הם, ויודעים הצורות הטמאות שלא יהיה להם מעלה כשיתדמו בנשמות הגוים הטמאים. ואין להם שום חשק ותאווה ליכנס לגופם, רק בגופי ישראל שהיו בהם נשמות טהורות חפצים להתדמות, כי חושבין יגיעו בזה למעלה גדולה ממה שהם כבר.

ולפיכך הדורש אל גוף של מת של ישראל – וודאי יתדבק עם אותם כוחות הטומאה שחשקו להתדבק באותו גוף ומטמא את עצמו, ויש בו ממשא על ידי אותם כוחות הטומאה.

ולפי זה עיקר לאו ד"דורש אל המתים" לא נאמר אלא בגופן של מתי ישראל. אי נמי: במתי גוים וברוחם שהם גם בחייהם נקראים "מתים". אבל הדורש אל גופי מתי גוים אינה נקרא "דרישה", שאין בהם ממש כלל. והדורש אל רוחו של ישראל גם כן אינו נקרא "דורש אל המתים" שהרי הוא חי. נראה לי.

מיהו גם בזה אינו מותר אלא דווקא בהשבעה שאינו עושה מעשה. אבל העושה מעשה, כגון אותם שלובשים מלבושים ידועים, ואומרים דברים, ומקטרים קטורת ידוע, וישנים לבדם כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום – גם זה וכיוצא בו הוא בכלל "דורש אל המתים" ולוקה עליו.

סעיף טו

"מכשף" יש בו שלושה חלקים:

• העושה מעשה על ידי כשפים – חייב סקילה.
• ואם אינו עושה מעשה, כמו אוחז עינים – פטור אבל אסור.
• ועל ידי ספר יצירה מותר לעשות כן לכתחילה אפילו לעשות מעשה, דשמות הקודש הם, והשם יתברך נתן בהם כוח שיוכלו לפעול על ידיהם החסידים והנביאים. והפועל בהם מראה גדולתו וגבורתו של הקדוש ברוך הוא. אך שיתעסקו בהם בקדושה, ולצורך קדושת השם או לצורך מצוה רבה, אשר זה לא נמצא בדורות הללו בעוונותינו הרבים. ואפילו בזמניהם מצינו שנענש ישעיה על זה, וכל שכן בזמן הזה שאי אפשר לנהוג בטהרה ובקדושה. ורחמנא לבוא בעי, והכל הולך אחר החיתום, אם יחתום בטוב – אשרי לו.

סעיף טז

מעשה שדים הוא בכלל מעשה כשפים ואסור. ויש מי שמתיר לישאל בהם על הגניבה וכיוצא בזה ממה שעבר, מפני שאינו עושה שום מעשה. אלא שכופה אותם על ידי ההשבעה שהוא אומר שיעשו רצונו, ויגידו לו בעל כורחם מה שהוא שואל אותם. ואולי אותם השמות שמות קודש הם, שהם כפופים מפניהם ומוכרחים לעשות רצון השואל בעל כורחם, וכדאשכחן בבניהו שעשה במצוות שלמה, וכפה את אשמדאי על ידי שם שאמר ליה "שמא דמרך עלך".

ואפילו אם תמצא לומר דשמות הטומאה הם – אין זה דומה למעשה כשפים. אלא השבעה וכפייה בעלמא הוא על ידי אלו השמות, ואינו דומה ל"שואל אוב וידעוני" שעושה מעשה.

ואין לתמוה: מאי שנא דגבי שואל בחוזים בכוכבים וגורלות אמרינן לעיל סעיף א שאסור לשאול בהם משום "תמים תהיה עם ה' אלהיך", והכא גבי שאלת שדים מסקינן דשרי?

דנראה לי דאינו דומין כלל. דהתם גבי שואל בחוזים בכוכבים אינו שואל מהם אלא מה שיהיה בעולם על ידי מצב ומבט הכוכבים, כדי שיוכל לידע וליזהר מכמה פגעים הבאים לעולם. ועל זה נופל לומר "תמים תהיה עם ה' אלהיך" ללכת בתום וביושר; והוא ברחמיו יציל עבדיו מכל פגע, כי הולך בתום ילך בטח וחסד יסובבנו. אבל הכא גבי שאלת שדים על הגניבה או כיוצא בה, לידע ממה שעבר – לא שייך לומר עליו "תמים" וגו', לפיכך מותר. נראה לי.

וזהו לפי הדין. אבל מכל מקום ראינו שרוב הנטפלים להם אינם יוצאים בשלום מתחת ידם. ולכן שומר נפשו ירחק מהם, ו"תמים תהיה עם ה' אלהיך" גם בזה.

סעיף יז

ודווקא על ידי השבעה מותר לכוף את השד כמו שאמרנו. אבל המקטר לו שיעשה רצונו – הרי זה חייב משום עובד עבודה זרה, שהקיטור הזה הוא עבודתו, ועל ידי שזה עובד לו הוא עושה רצונו.

אמרו חכמינו ז"ל: הלומד מן האמגושי אפילו דברי תורה – חייב מיתה. ו"אמגושי" יש אומרים שהוא מכשף. ויש אומרים שהוא מין אדוק בעבודה זרה, ודרכו להסית ולקרב בני אדם לאמונתו הרעה. לפיכך יש ליזהר משניהם.

סעיף יח

הנוהגים לערוך שולחן עם מיני מאכל בליל המילה, ואומרים שהוא למזל התינוק, כבר כתבנו לעיל סימן קע"ח סעיף ג שהוא אסור משום "העורכין לגד שולחן".

אבל העורכים מיטה ומציעים אותו למזל הבית – אין בו איסור, שלא היה זה מעולם עבודה לעבודה זרה. דבפירוש אמר קרא: "העורכים לגד שולחן" – ולא מיטה.

סעיף יט

נשים המקטרות הבית בעשב שיש לו ריח טוב, יש אומרים שהוא אסור מפני שנראה כמקטרות לשדים. אלא אם כן יש שם ריח רע, ועושים כן כדי להסיר הריח רע – מותר.