לבוש יורה דעה קסב

קיצור דרך: LEV:YD162

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קסב | >>

סימן קסב בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

שלא להלוות סאה בסאה

ובו חמישה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה

סעיף א

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קס"ב.

אסור ללוות סאה בסאה, בין קצב לו זמן לפרעון בין לא קצב לו זמן, דשמא יתייקרו ונמצא שנותן לו יותר משהלוהו; אם לא שיעשנה דמים, שאם יתייקרו או יוזלו שיתן לו כך וכך דמים. ואם לא עשאוה דמים ונתייקרו – נותן לו הדמים שהיו שווים בשעת הלוואה, ואם הוזלו נותן לו חיטין. והוא הדין כל דבר – אסור לו ללוות זה בזה מהאי טעמא שמא יתייקרו; חוץ ממטבע כסף היוצא אז בהוצאה שאין שייך בה יוקר או זול אלא בפירות או דברים שלוקחים בעדה, והמטבע כדקאי קאי.

ודווקא של כסף. אבל דינר זהב יש לו דין פרי, שאסור ללוות דינר זהב בדינר זהב מפני שדרכו להוזיל ולהוקיר כמו פרי, ושמא אותו ששווה בשעת הלוואה עשרים וארבעה דינרי כסף יהיה שווה בשעת פרעון עשרים וחמישה. אבל מטבע של כסף היוצא בהוצאה – מותר. ואם אינה יוצא בהוצאה שנפסל הוי כשאר פרי, ואסור ללוות זה בזה.

ומטבע של נחושת כגון פרוטות לעולם נקראו "פרי" אפילו יוצאות בהוצאה, לפיכך אי אוזיף פרוטות מאה במאה ועשרים, כגון דמעיקרא בשעת הלוואה היו מאה בדנקא והוא הלווה לו, ולבסוף בשעת תשלומין היו מאה ועשרים בדנקא, והוא מחזיר לו מאה ועשרים פרוטות או דנקא – אסור מדאורייתא; דבתר מעיקרא אזלינן, והרי לא הלווהו אלא מאה ואותה מאה היו שווין דנקא, ועכשיו אם מחזיר לו מאה ועשרים או דנקא ששווה עכשיו מאה וערשים – הרי איכא "נשך" ואיכא "תרבית" ואסורות מדאורייתא. אלא אינו נותן לו אלא מאה פרוטות אף על פי שהוזלו הפרוטות. ואם נתן לו מאה ועשרים פרוטות או דנקא – יוצא בדיינין.

אבל אם הלווה לו מאה פרוטות שהיו הולכין בדנקא בשעת הלוואה, ועכשיו בשעת תשלומין הוקרו הפרוטות והולכים שמונים בדנקא, אם הוא נותן לו מאה פרוטות כמו שהלווהו והם שווים יותר מדנקא – זהו אסור ,דהוא ריבית דרבנן; דאף על גב דליכא "תרבית" איכא "נשך", ואין צריך ליתן לו רק שמונים פרוטות או דנקא. ואם נתן לו מאה – אין מוציאין מידו.

יש מי שכותב שבזמן הזה מטבע של זהב דינו כמטבע של כסף ולווין זהב בזהב, מפני שהוא חריף ויוצא בהוצאה בזבינא חריפא כמו מטבע של כסף. וכן נוהגין ואין למחות בידם. וכן יש מי שאומר שמותר ללוות כיכר לחם בכיכר לחם כמטבע של כסף, מפני שהוא מצוי מאוד, ואף על פי שאין לזה יש לזה. ועוד: שהוא דבר מועט, ואין מקפידין על הפרש דבר מועט שבין זה לזה. וכן נוהגין להקל.

סעיף ב

והרוצה ללוות סאה בסאה, ושיתחייב לו חיטין אף אם יתייקרו, אז אם יש לו ללווה אפילו סאה אחת או אפילו פחות בביתו, אפילו אינה מצוייה עתה בידו כגון שאין בידו עתה המפתח או עד שיבוא בנו שאז תהא הסאה בידו – לווה עליה כמה סאין אפילו כולן ביחד. ואין צריך לומר קני בין כל אחת ואחת, דבשביל כל סאה שלווה אנו רואין הסאה שלווה כאילו היא נחלטת מיד למלוה, ואם תתייקר ברשותו תתייקר. ואז אף אם בשעת הפרעון יתייקרו – חייב לתת לו חיטין דברשותו אתייקר; דכיון דסאה בסאה אינה אלא מדרבנן, דמן התורה אין כאן איסור, דאף על גב דאיכא "נשך" ליכא "תרבית", משום הכי הקילו בה. ואפילו אם אין לו ללוה, כלומר מאותו המין שרוצה ללוות – התירו למלוה שיתן לו מעט מאותו המין, או יקנהו לו ואחר כך ילווה לו עליו מה שירצה.

ואם יש ללווה מעט מאותו המין פיקדון ביד אחד – הרי זה כאילו היה בידו; דכל היכא דאיתא ברשותו איתא. אבל אם אחרים חייבים לו לא מקרי "יש לו", דהא מחוסרת גוביינא. וכן אם יש ללווה במקום אחר ואין למלוה דרך לשם, לא מקרי "יש לו" ואין לווה עליו. ואם הלווה אומר שיש לו מעט מזה המין, אף על פי שאין המלוה רואהו – יכול להאמין ללווה, ואין צריך ראייה לדבריו דמוקמינן ליה אחזקת כשרות.

והא דאמרינן שמותר להלוות לו כשיש לו מאותו המין, היינו בסתם. אבל אם התנה עמו שאם יתייקרו החיטין ישלם לו חיטין, ואם יוזלו יתן לו מעות דמי שוויים כשער של עכשיו – הרי זה אסור, דהוי ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד.

סעיף ג

ואם יצא לאותו המין שער קבוע, ועיין לקמן סימן קע"ה איזה נקרא שער קבוע וידוע בשוק – יכול ללוות לו סאה בסאה אף על פי שאין ללווה כלום ממין זה בביתו; שכיון שיצא השער בשוק ויכול הלווה לקנות לפחות סאה אחת או אפילו פחות בכל עת שירצה – הוי כאילו היתה לו בביתו ולווה עליה.

והא דאמרינן שיכול ללוות על שער שבשוק, היינו שהלווה יכול לפרוע לו אימתי שירצה, בין הוזלו בין הוקרו יתן לו כך וכך סאה כמו שהלווהו. אבל אם התנה עמו שלא יקבל הפרעון עד שעת היוקר ולא כשיוזלו – הרי זה אסור, דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד.

סעיף ד

מי שיש לו אריס – מותר לו ללוות לו סאה בסאה כדי לזורעה בשדה, דהוי כאילו התנו שיקח בעל הבית סאה אחת תחילה מהיוצא בשדה ויחלקו המותר; ואין כאן הלוואה, לא שנא קודם שירד האריס לתוך השדה לא שנא אחר שירד.

במה דברים אמורים? במקום שנהגו שיתן האריס הזרע, ואם לא נתן האריס הזרע יכול הבעל הבית להעבירנו, שכיון שבעל הבית יכול לסלקו אם לא יתן הזרע אפילו אחר שירד לתוך השדה וכבר חרש מחמת שאין לו זרע לזרוע – אז כשלווה ממנו וזורע וכשיוקרו חיטין – אין זו הלוואה. אלא מתחילה לבציר מהכא נחית לתוך השדה, והרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו על מנת שיטול הבעל הבית הזרע תחילה מחלק המגיע לאריס, והאריס יטול השאר בשכר טרחו; אף על פי שהוא פחות משאר אריסות כשיעור הזרע, הואיל ועל מנת כן ירד הזרע – אין כאן שום הלוואה.

אבל במקום שדרך בעל הקרקע ליתן הזרע, והאריס נתרצה ליתנה הוא – אז אין הבעל הבית יכול ללוות לו סאה בסאה לזורעה אלא אם כן הלווהו מיד בשעה שירד לתוך השדה או קודם לכן. אבל אם כבר ירד לתוך השדה – אסור, שכיון שדרך בעל הבית ליתן הזרע והאריס הזה נתרצה ליתנה משלו, אמרינן וודאי משום שיודע האריס שקרקע זו יפה משאר קרקעות, לכך שינה הוא ממנהג שאר אריסי העיר לקבל עליו הזרע. הלכך אם פסק עמו מתחילתו, וקודם שירד שעדיין יכול הבעל הבית לסלקו, כי נחית לבציר מהכי נחית, ואין זו הלוואה.

אבל אחר שירד, ומתחילתו לא פסק עמו שיהא הזרע שלו, אלא שאחר כך נתרצה עליו על ידי קבלת דמים או מתנה – אין ירידתו עכשיו לתוכה, דנימא לבציר מהכי נחית, והלוואה היא גביה ואסור.

והא דאסרינן ללוות לאריס סאה בסאה, היינו דווקא כשאין לו לאריס כלום בביתו ממין זה, וגם אין שער בשוק במקום ההוא. אבל אי איכא חדא מהנך – פשיטא שמותר ללוותו כמו לשאר כל אדם.

סעיף ה

המוציא שטר על חבֵרו שהלווה לו סאה בסאה כך וכך סאין, ותובעו שיתן לו חיטין עכשיו, אף על פי שהוא שעת היוקר, וטוען שהלווה לו בצד ההיתר, כגון שיצא השער או שהיה לו ללווה סאה בביתו וכהאי גוונא באחד מצדדי ההתירים הנאמרים, והלווה טוען שהלווה לו סתם ולא היו בו צד היתרו ואינו חייב לתת לו אלא דמי חיטין בזול כמו שהיו בשעת ההלוואה, אם יברר המלוה שיצא השער בשעת הלוואה או שהיה לו ללווה מעט בביתו מאותו המין בשעת ההלוואה – וודאי שצריך ליתן לו חיטין אף אם הוקרו, דוודאי הלווהו בהיתר דבחזקת כשרות הוא.

אבל אם לא יכול לברר – ישבע הלווה שלא יצא השער כשהלווהו, ושלא היה לו כלום מאותו המין, ולא יפרע לו אלא דמים שהיו שווין בשעת ההלוואה. ואין המלוה יכול לומר "הקניתי לו מעט משלי על ידי אחר"; שזה לא מהני בלא דעת הלווה, שאין חבין לאדם שלא בפניו, וזה חוב הוא לו. ואין לומר גם כן נוקי לתרווייהו אחזקתייהו דכשרות ובוודאי בצד ההיתר עשו, שאין כאן איסור, דנימא כך היה דעתם מתחילה לעשות עמו טובת הנאה דלכשיתייקרו יקבל ממנו דמים של עכשיו.

ואם יברר המלוה או הלווה לא ירצה לישבע ויתחייב לו חיטין, וההלוואה היתה במקום אחד והתביעה במקום אחר, והחיטין יקרים במקום התביעה יותר מבמקום ההלוואה – לא ישלם לו אלא כשוויין במקום ההלוואה.

לא התירו ללוות סאה בסאה באחד מצדדי ההיתירים הנאמרים אלא כשיש לו ללווה מאותו המין, כגון הלווהו חיטין ויש לו מעט חיטין. אבל להלוות לו חיטין ויש ללווה דוחן, אף על פי שהן בשער אחד ויצא השער משניהן – אסור. ואף על גב דביצא השער של חיטין לבדו אמרינן לעיל סעיף ג שמותר ללוות סאה בסאה, הכא שמלווהו על הדוחן גרוע טפי, שהדוחן לא נקנה לו במקום החיטין שאינו מינו, ועל החיטין שיצא עליו השער בשוק לא היה דעתו להלוות עליו. ואם כן הוי ליה כאילו הלווהו סאה בסאה סתם בלא חיטין בביתו ובלא שער שבשוק. נראה לי.

ראובן הלווה לשמעון כמה סאין בדין סאה בסאה בכל צד ההיתירים, ואחר כך תבע המלוה ללווה "תן לי חיטי", אמר לו "תן לי עשרה דינרין שאתה חייב לי ואני אתן לך חיטיך", ושתק המלוה והלך לו, אחר כך הוקרו החיטים יותר וחוזר המלוה ותובע החיטין ואמר אם "אני חייב לך איזה דבר אשלם לך גם כן", השיב הלווה "כיון שהיית חייב לי בשעת הזול עשרה דינרין כדי דמי החיטין והיה בידי לטעון על החיטין עד כדי דמיהם ואני נאמן בטענת מגו, מאותה השעה עמדו החיטין ברשותי ולקחתים לעצמי בפרעון חובי, ואיני חייב לחשוב עמך כי אם כשעת הזול" – הדין עם המלוה; שלעולם יש לו להחזיר חיטיו אף אם הוקרו, אלא שהוא נאמן על העשרה דינרים בשבועה בטענת מגו דפרעתי. וזה גובה חיטיו וזה גובה מעותיו. ואף אם יודה לו ראובן שחייב לו העשרה דינרים זה גובה וזה גובה, שהרי לא נתן לו החיטין בתורת פרעון העשרה זהובים, וכל זמן שלא החזיר לו חיטיו ברשות מלוה אתייקרו, ולאו כל כמיניה דלווה לאתפושינהו עד שיתפישו אותו הבית דין בכך.