פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה

 
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קמ"ה.

לא אסרה התורה בעבודה זרה אלא עבודה זרה המיטלטלת ויש בה תפישת יד אדם. אבל דבר המחובר לקרקע לא אסרה אפילו עשאו עבודה זרה ועבדה, דכתיב: "אלהיהם על ההרים", כלומר: צלמיהם ופסליהם שעל ההרים אסרתי לך, ולא ההרים עצמן אף על פי שעשאו אלוה.

לפיכך המשתחוה להר – לא נאסר ההר. ואפילו אבני ההר, שנדלדלו ונעקרו מאליה והשתחוה להם, אם עדיין הם במקומם ועבדם שם – אינם נאסרים, כיון שמעולם לא היה בהן תפישת יד אדם רק מאליהן נעקרו. וכן נהרות ומעיינות של רבים חשיבי כמחוברין ואינן נאסרין, כן כתב בשולחן ערוך.

ונראה לי דהוא הדין של יחיד, דכיון דטעמא משום שהם מחוברים דומיא דהרים, מאי שנא של רבים מאי שנא של יחיד? אלא אשגרת לישנא דגמרא נקטיה, דאיתא שם בגמרא בהך סוגיא:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מים של רבים אינם נאסרים.

אבל המעיין שם בגמרא ימצא דלא מיירי רבי שמעון דווקא במחוברים, אלא אפילו במים שהם תלושין ומקווין בקרקע, ואשמועינן דכיון שהם של רבים אינם נאסרים. אבל מים של מעיין שהם עדיין מחוברים ולא נתלשו מעולם דמיירי שם, אפילו של יחיד אינם נאסרים להדיוט מחמת שנעבדו, וכמחוברין חשיבי והם כמו ההרים שאינם נאסרים, אלא בגמרא בעי מה הם לנסכים. נראה לי.

ואילנות שלא נטען לשם עבודה זרה ואחר כך נעבדו – אינם נאסרים, אף על פי שכבר היו תלושין והיה בהן תפישת יד, הואיל ונטען ונשרשו בקרקע – כקרקע נחשבים. וילפינן לה מדכתיב: "ותחת כל עץ רענן" – משמע העבודה זרה שתחת העץ נאסרת, ולא העץ עצמו נאסר אפילו עשאו אלוה. ורמינן עליה: והכתיב "ואשיריהם תשרפון"? אלא כאן בעץ שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה, וכאן בעץ שלא נטעו מתחילה לשם עבודה זרה אלא שאחר כך השתחוה לו שאינו נאסר.

מכל מקום אף על גב שלא נאסר גוף האילן כשמשתחווין לו, כל הפירות והשריגים והעלים שיוצאין ממנו אחר כך כל זמן שהוא נעבד – אסורין בהנאה. איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא: איבעית אימא סברא, שכל מה שיוצא ממנו אחר ההשתחוואה הוי כמו אשרה שנטעה מתחילה לכך. ואיבעית אימא קרא מדכתיב: "ואשיריהם תגדעון" – משמע שהגידוע אסור ולא עיקר האילן. ואיזה זה? זה אילן שנטעו שלא לשם עבודה זרה ואחר כך נעבד; שהוא עצמו מותר, ומה שיוציא ממנו אחר כך תגדע והגידוע אסור.

סעיף בעריכה

ואף על פי שמחובר אינו נאסר משום עבודה זרה כדאמרן, אבל ציפויו נאסר בהנאה, דכתיב: "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך" וגו'. וכבר אמרנו למעלה סימן קל"ט דמשמשי הרי הוא כציפויו ואסורים בהנאה, אבל תקרובתו אפילו שחט לו בהמה אינו נאסר בהנאה, דכיון שהוא עצמו אינו נחשב עבודה זרה שהתורה התירתו בהנאה – גם תקרובתו אינו נקרא תקרובת עבודה זרה.

ומיהו באכילה וודאי אסורה, שאין שחיטה גרועה כזו מתירתה לאכילה. לפיכך אפילו אינה שלו – אסור; שאף על פי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הכא מעולם לא הותרה בשחיטה זו. ומה שהציפוי נאסר בהנאה – גזירת הכתוב הוא, שאמר "לא תחמוד כסף" וגו'.

סעיף געריכה

אף על גב שאמרנו גבי עץ שהיה תלוש ונטעו שאינו נאסר, היינו משום שחזר ונשרש בקרקע חשיב כמחובר. אבל שאר תלוש ולבסוף חברו – חשיב כתלוש.

לפיכך הבונה בית לעבודה זרה שיהא הבית עצמו נעבד, אף על פי שעדיין לא השתחוה לו, או המשתחוה לבית בנוי – נאסר בהנאה. אבל אם לא בנאו לעובדו אלא להעמיד בו עבודה זרה – הרי זה משמשי עבודה זרה, ואינו נאסר עד שישתמש בו.

ואם היה הבית של גוי בנוי, וסיידו וכיידו הגוי לשם עבודה זרה לעובדו, אם בא ישראל לבטלו – נוטל מה שחדש, והחידוש אסור בהנאה מפני שעשאהו לעובדו, ושאר הבית חזר להתירו. והוא שעדיין לא נעבד הבית; אבל אם השתחוה הגוי – נאסר כל הבית ובעי גוי לבטלו. ובשל ישראל אין לו בטלה עולמית, כמו שיתבאר בעזרת השם.

הכניס עבודה זרה לתוך הבית, כל זמן שהיא שם הבית אסור בהנאה מפני שהוא משמש עבודה זרה, וכשמוציאה הותר מיד. והוא שלא הקצוהו לעבודה זרה אלא לפי שעה, לפיכך מועיל הוצאה לפי שעה אפילו דעתו להחזירה. או אפילו הוציאה ישראל – מותר; כיון שלא הוקצה לכך – אינו משמשי עבודה זרה מן התורה כלל, ואין צריך ביטול.

אבל אם הקצוהו למשמשי עבודה זרה – אינו מותר; אלא אם כן הוציאה משם דרך ביטול, דהיינו שהוציאה גוי על מנת שלא להכניסה עוד שם. וזה אינו מועיל על ידי ישראל אלא על ידי גוי, שבישראל לא מהני ביטול עבודה זרה. עיין לעיל סימן קל"ט.

סעיף דעריכה

שלושה אבנים הם לענין ביטול עבודה זרה, ואלו הן:

  • אבן שחצבה גוי מן ההר תחילה לשם לעבוד את האבן כעבודה זרה – הרי זו אסורה מיד, ואפילו לא העמיד עליה הצלם, דהא פסלה לעבודה זרה. וצריך הגוי לבטלה, דהיינו לחסר ממנה מעט עד שתפגם.
  • ואם ישראל חצבה לעבוד עליה עבודה זרה, ועבדה – אסורה עולמית.
  • היתה חצובה כבר, וסיידה וכיידה הישראל לעבודה זרה ועבדה, אפילו סייד וכייד דבר מה בגוף האבן כגון שחקק בה צורה בברזל – נוטל מה שחידש וזורה לרוח, והאבן עצמו מותר שלא נעשה עבודה זרה אלא החידוש. ובגוי דמהני ביטול, אפילו לא נטל משם כל הציור רק בטלו שפגמו – מותר.

סעיף העריכה

העמיד עליה עבודה זרה לפי שעה ולא הקצה לכך, אפילו בישראל ואין צריך לומר דבגוי – סגי בסלוק, ואין צריך ביטול רק סלוק.

סעיף ועריכה

שלושה אשרות הן:

  • אילן שנטעו מתחילה לשם שיהא נעבד אסור בהנאה, וזהו סתם "אשרה" שנאמרה בתורה כמו שנתבאר לעיל.
  • היה האילן כבר נטוע שלא לשם עבודה זרה, וגדעו ופסלו להיות הגידולים משם ואילך עבודה זרה, אפילו הבריך והרכיב בגופו של אילן – אין האילן נאסר, אלא כל מה שהוציא אחר כך שריגין ועלין ופירות הוא אסור בהנאה וכורת אותם ושורפם, ושאר האילן מותר.
  • ואילן שמעמידין תחתיו אלילים, כל זמן שהוא תחתיו – הרי הוא משמשי עבודה זרה ואסור בהנאה. נטלה מתחתיו – חזר להיתרו, מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד, וכמו שנתבאר הכל מתוך פסוקי התורה בדברינו למעלה.

סעיף זעריכה

וקרקע עולם וכל שכן אילן, אף על פי שאינן נאסרים מפני שהם מחוברים, וכתיב "על ההרים אלהיהם" ולא ההרים אלהיהם – היינו שלא עשה מעשה בגוף הקרקע.

אבל אם עשה בהן מעשה, כגון שחפר בה שיחין בורות ומערות וכי האי גוונא להיותם הם עצמם עבודה זרה – נאסרים מדרבנן, וכמו שיתבאר בסמוך גבי בעלי חיים.

סעיף חעריכה

לא אסרה תורה לישראל דבר הנעשה לעבודה זרה אלא דברים שהם פגרים מתים, ופסלם או עשאם לאלוה, כמו שנתבאר בדברינו. אבל בעלי חיים אינם נאסרים משום עשותן עבודה זרה, שאפילו השתחוה לבהמה שלו – לא נאסרה. וילפינן לה מקרא מדמיעטה התורה לגבוה, דכתיב: "מן הבהמה מן הבקר מן הצאן". ומייתורא ד"מן"-"מן" ממעטינן מוקצה ונעבד שלא להקריב לשם קרבן, שמע מינה דלהדיוט שרי אפילו באכילה. כלומר: דווקא לאכילת מזבח אסרה, דשל קרבן מקרי לחם אלוה – הא לאכילת אדם שרי.

מיהו היינו דווקא כשלא עשה בהן מעשה. אבל אם עשה בהן מעשה, כגון ששחטה להיותה עבודה זרה, אפילו לא שחט בה אלא סימן אחד – אסרה. ואפילו אינה שלו; וקיימא לן שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כדילפינן מ"איש כי יקדיש את ביתו קדש" – מה ביתו שלו וברשותו כו', הני מילי שלא עשה בו מעשה. אבל עשה בו מעשה – אסרה מדרבנן; שכן מצינו באבני מזבח שגנזום מלכי בית חשמונאי, משום דשיקצום מלכי יון לעבודה זרה. ואף על גב דשל הקדש היו ולא שלהן היו, אפילו הכי כיון דעבוד בהו מעשה – אסרינהו רבנן.

ודווקא גוי שעושה מעשה בבהמת ישראל לשם עבודה זרה אסרה אף על פי שאינה שלו, דאמרינן וודאי מחשבתו לשם עבודה זרה. אבל ישראל שעשה מעשה לשם עבודה זרה בבהמת חבֵרו – לא אסרה, דאמרינן וודאי אין מחשבתו לעבודה זרה אלא לצעורי חבֵרו קמכווין.

במה דברים אמורים? שאין לו חלק בגווה. אבל אם יש לו חלק בגווה – אסרה, דוודאי דעתו לעבודה זרה בחלק שלו, דליכא למימר לצעורי עצמו קמכווין. ויש אומרים דאפילו יש לו חלק בגווה לא אסרה, דלצעורי חבֵרו קמכווין.

ואם ישראל מומר הוא, או שהתרו בו וקבל ההתראה – הרי זה וודאי מחשבתו ולבו לעבודה זרה הוא, שהרי הוא מוסר עצמו למיתה בשבילה ואוסר. ועיין לעיל סעיף ד.

ותקרובת בעלי חיים ומשמשיהם, אף על פי שבקרקע אינם נאסרים בהנאה כדאיתא לעיל סעיף ב, בבעלי חיים נאסרים בהנאה; דכיון דהם עצמם יכולין להיות קרויים "זבחי מתים", ונאסרים מחמת תקרובת, כשמקריבים אותם לעבודה זרה – גם תקרובתם שמקריבים להם נאסרים.

סעיף טעריכה

אף על פי שבעלי חיים אינם נאסרים מחמת שנעשו עבודה זרה, אם החליף בעלי חיים בעבודה זרה, שהיתה לו עבודה זרה והחליפה לגוי בבהמות – נאסרו מדרבנן, דהוה ליה נהנה מעבודה זרה.

אבל חליפי חליפין, כגון שהחליף בעלי חיים בחליפי עבודה זרה – מותרים, דכולי האי לא גזרו רבנן. ויש אוסרין גם בזה, משום חומרא דעבודה זרה.