פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה

שחיטת נכרי נבילה, ואפילו הוא קטן. ואפילו אינו עובד עבודה זרה, כגון גר תושב. ואפילו ידעינן בו שיודע הלכות שחיטה, ואפילו אחרים עומדים על גביו – שחיטתו נבילה, משום דכתיב: "וזבחת ואכלת" (דברים יב כא), מה שאתה זובח אתה אוכל; כלומר, מי שהוא מצווה על השחיטה – אכול מזבחו, לאפוקי גוי, שאינו מצווה על השחיטה, אל תאכל מזבחו. ועוד, כיון שהזהיר הכתוב מלאכול מזבחו, שנאמר: "וקרא לך ואכלת מזבחו" (שמות לד טו), וסתם זביחה – זביחה כשירה משמע, ואפילו הכי אסרה רחמנא, שמע מינה דאינה שחיטה. ואם כן היא נבילה, ואסורה באכילה כאילו מתה מעצמה, אבל מותרת בהנאה. אבל אם הוא מין אדוק בעבודה זרה, או אפילו סתם גוי ושמעינן ליה דחשיב לעבודה זרה, אסורה גם בהנאה, דכיון דמחשבתו לעבודה זרה – הוי זבחי מתים. ואפילו היתה הבהמה של ישראל ואינה שלו, אפילו הכי אסורה בהנאה, אף על גב שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, בגוי וישראל משומד קיימא לן שיכול לאסור דבר שאינו שלו בשעשה בה מעשה בגופה, כמו שיתבאר לקמן סימן ד סעיף ד:

סעיף בעריכה

משומד אוכל נבלות לתיאבון, והוא שידעינן בו שיודע הלכות שחיטה, ישראל בודק סכין ונותן לו לשחוט בו, ואז מותר לאכול משחיטתו אפילו אם ישחוט בינו לבין עצמו ולא בדק הישראל הסכין אחרי כן, ולא חיישינן שמא נפגם הסכין בעור, דאוקמינן ליה אחזקתו שבדוק. אף על גב שגבי ישראל כשר כשלא בדק הסכין חיישינן לזה ומצרכינן לבדוק, היינו לכתחילה, אבל הכא בדיעבד, ועוד שאינו אוכל נבילות אלא לתיאבון, מצרפים טעמא דלא שביק היתירא ואכל איסורא לחזקה דאוקמינן הסכין על חזקתו ואמרינן שבדקו הוא ומצאו יפה. וכן לעניין בדיקת הסימנין לאחר שחיטה, אמרינן בדקן ומצאן שחוטין, ואין צריך ישראל כשר לחזור ולבדוק הסכין ולא הסימנים לאחר שחיטתו, דכיון שאינו אוכל נבילות אלא לתיאבון והיה לו סכין בדוק, לא שביק התירא ואכיל איסורא. ואפילו אם לא יאכל הוא עצמו ממנו תחילה מותר, דאף על פי שהוא חשוד אאכילת נבלות לתיאבון, אינו חשוד א"לפני עור לא תתן מכשול". ואם לא בדקו לו הסכין תחילה, יבדקנו בסוף ויאכל משחיטתו. אבל לא יתן לו לכתחילה סכין בלא בדיקה על סמך שיבדקנו אחריו, דחיישינן שמא ישכח ולא יבדקנו. ובלא בדיקה תחילה או בסוף, ואפילו אבד הסכין, אסור לאכול משחיטתו, אפילו אם ישראל כשר עומד על גביו, דחיישינן שמא בסכין פגום שחט, ולא אמרינן כיון שישראל כשר עומד על גביו מירתת ולא ישחוט בסכין פגום מפני שמתיירא שמא יבדקו אחריו, הא לא אמרינן גבי ישראל אף על פי שהוא חשוד, כי הוא מחזיק עצמו בכשר וסומך שלא יבדקו אחריו, ואינו טורח אחר סכין יפה אם אין לו אלא פגום:

סעיף געריכה

ומיהו אם לא בדקו לו הסכין, ואחר ששחט בינו לבין עצמו מצאו אצלו סכין יפה ושאינו יפה ואומר שביפה שחט, נאמן, דלא שביק התירא כו'. והוא שלא היה זמן רב בין מציאת הסכין אצלו ובין השחיטה, אבל אם היה זמן רב כדי שהיה יכול לקנות או לשאול לו סכין יפה, יש לחוש שמא לא היה לו זה הסכין בשעת השחיטה, ובפגומה שחטהו. ואפילו נמצא בשר שחוטה בידו, בין בשר בהמה בין בשר עוף, ואין אנו יודעין אם שחטו בעצמו אם לא, אם יש כאן מומחה בעיר, נאמן לומר: מומחה שחטו לי, כי אף על פי שאינו טורח לתקן הסכין אם אין בידו אלא פגומה, מכל מקום טורח הוא לילך אצל הבקי לשחוט, מטעמא דלא שביק היתרא ואכיל איסורא:

סעיף דעריכה

ואם שחט בינו לבין עצמו ונשבע ששחט בסכין יפה, אינו נאמן, שהרי מושבע ועומד מהר סיני הוא ואפילו הכי אוכל לתיאבון, גם שבועתו על דבר זה אינו כלום:

סעיף העריכה

מי ששחט והוציא טריפה פעם אחת מתחת ידו, אם לא הוחזק לכך, מותר לאכול אחר כך משחיטתו. מכל מקום דנין בזה לפי ראות עיני הדיין באדם השוחט, אם כבר נכשל ורגלים לדבר, מעבירין אותו.

משומד להכעיס, אפילו באחת מכל מצוות השם יתברך שעשה להכעיס ולהקניט, הרי הוא כגוי, כל שכן אם אוכל נבלות להכעיס, או אפילו שלא לתיאבון שאינו חושש לשחיטה, דאסור לאכול משחיטתו אפילו ישראל עומד על גבו, שמא יקלקל ולאו אדעת הרואה, שהרי מכוין לקלקל. וכן משומד לעבודה זרה או לחלל שבת בפרהסיא, או שהוא משומד לשאר כל המצוות כולם חוץ משתים אלה, וכן כותי, כל אילו דינם כגוים גמורים:

סעיף ועריכה

אבל משומד לאחת משאר עבירות שעושה אותן לתאותו, הרי הוא כמשומד אוכל נבלות לתיאבון, וצריך בדיקת סכין תחילה או סוף, להרמב"ם ולא לשאר פוסקים, דכיון דפקר לעבור המצוה לתאותו, חיישינן שמא לא יטרח בשום מצוה כהלכתה. ודוקא במשומד, דהיינו שמועד לעבור על המצוות בכל עת כרצונו ואינו חושש. אבל אם לא עבר עליה אלא בפעם אחת במקרה, אפילו ברצון, אף על פי שהוא פסול לעדות, מותר לו לשחוט לכתחילה בלא שיבדקו לו סכין. ומיהו באוכל נבילות, אפילו לא אכל אלא פעם אחת ברצונו, הרי הוא חשוד לדבר זה וצריך שיבדקו לו הסכין:

סעיף זעריכה

משומד לערלות, שאינו מהול, שלא מלו אותו אבותיו וגם הוא אינו מל את עצמו, הרי הוא כמשומד לשאר עבירות. ואם מתו אחיו מחמת מילה, ומיראה לא מלו אותו גם כן, וגם הוא עצמו נותן טעם שמתיירא מן המיתה, הרי הוא כשאר ישראל כשר:

סעיף חעריכה

כותי האידנא דינו כגוי עובד עבודה זרה, שכבר חזרו לסורם:

סעיף טעריכה

צדוקי ובייתוסי, שחיטתן אסור, אלא אם כן בדקו להם סכין וגם שחטו ואחרים עמדו על גביהן. ואם שחט בינו לבין עצמו, אפילו אם חתך כזית בשר ונותן לו – אין סומכין עליו, שכל מצוה שאינה כתובה בתורה אין סומכין עליהן, הכי נמי דיני שחיטה הם הלכה למשה מסיני ואינם כתובין בתורה בהדיא, לכך אינם נאמנין.

מסור דינו כמשומד, דהואיל ודעותיו ומחשבותיו רעות זרות ונפסדות, כעובד עבודה זרה יחשב, לפיכך שחיטתו פסולה. ויש מכשירין, ועיין לקמן סימן קיט סעיף ט:

סעיף יעריכה

התחיל אחד מן הפסולין לשחוט וגמר ישראל כשר על ידו, או שהתחיל הכשר וגמר הפסול על ידו, פסולה. במה דברים אמורים? שהתחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבילה, כגון שנגע בוושט ועשה בו אפילו נקב כל שהו, או שחט רובו של קנה, או אפילו שחט הכשר הקנה עד חציו והשלים הפסול משהו עד שתיעשה רוב, פסולה. אבל התחיל הפסול ושחט הקנה עד חציו וגמר הכשר על ידו, או ששחט הפסול בקנה עד חציו במקום אחד והתחיל הכשר במקום שלם כנגדו בקנה וחתך כל שהוא ופגע בחתך שחתך הפסול, כשירה, שהרי עיקר הכשר שחיטה נעשית על ידי הכשר:

סעיף יאעריכה

היו שניהם אוחזין בסכין אחד, הכשר והפסול, מעורבת הרי כח הפסול בה ופסולה. ואין צריך לומר אם כל אחד סכינו בידו. ואפילו שחט כל אחד הרוב, הכשר כמו הפסול, שפסולה, שהרי גם הפסול שחט כדי שחיטה כשירה ואין כח הכשר מעורב בה כלל. והוא שהיה הפסול גוי או ישראל משומד מעיקרא, ואפילו אין לו שותפות בגווה, כדאמרינן לעיל, דגוי וישראל משומד אוסרים אפילו דבר שאינו שלהם, ולדברי הרמב"ם – אפילו אדם סתם, אלא שהיה לו שותפות בגווה ואמר כן בפירוש. אבל אם אין לו שותפות בגווה, ולהרא"ש אפילו היה לו שותפות בגווה, אם אינו חשוד כבר על זה, אינו אוסר דבר שאינו שלו, כדלקמן סימן ד.

שחיטת קוף פסולה, דכח אדם בעינן, כמו שיתבאר בסמוך.