לבוש אורח חיים תקפב
לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה
<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש החור על אורח חיים • סימן תקפב | >>
סימן תקפב בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט
סעיף א עריכה
ערבית נכנסין לבית הכנסת וקורין קריאת שמע בברכותיה וחותמין "ופרוס". ומה שאין אומרים מעריבים בראש השנה כמו בשאר ימים טובים, יש אומרים הטעם משום שהעם מתענין, לא רצו לטרוח עליהם להאריך בבית הכנסת, שהרי אינם צריכים להשלים; והואיל ובלילה ראשונה אין אומרים מטעם זה, גם אין אומרים אותו בליל ב'. אבל טעם חלוש הוא מאד בעיני. לכך נראה לי דמשום דהמעריבים הם כולם שירות ותשבחות, לכך אין אומרים אותם, כמו שיתבאר לקמן סימן תקפט סעיף א בטעם שאין אומרים בראש השנה ויום כיפור זולתות וחי וקיים כו'.
ואומרים פסוק "תקעו בחדש שופר" וגו'. ואין זה הפסק בין גאולה לתפילה, כי פסוק זה מעין גאולה היא וכגאולה אריכתא דמיא על שם "ביום ההוא יתקע בשופר גדול" וכו' המדבר בגאולה העתידה. ולפי שעתה מתחיל חדש שתוקעין בו, אומרים זה הפסוק שהוא מעין המאורע. ומטעם זה בעצמו נראה לי שאומרים בשאר ימים טובים הפסוק "וידבר משה את מועדי י"י" וגו', משום דכל המועדים הם זכר לגאולת מצרים, כמו שנאמר בפירוש בכל אחד "זכר ליציאת מצרים". וביום הכיפורים שאומרים פסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם" וגו', הוא זכרון הגאולה האמתית הוא גאולת הנפש, ואין לך גאולה אריכתא גדולה מזה, כן נראה לי. ומה שאומרים פסוק "ושמרו" בשאר שבתות השנה, כבר נתבאר בפנים לעיל סימן רסז עיין שם. ואם כן, הכא נמי הוי זה הפסוק ד"תקעו" וגומר כגאולה אריכתא.
ומתפללין ז' ברכות, ג' ראשונות וג' אחרונות וקדושת היום באמצע, כמו בשאר המועדים, אלא שחותמין בשלישית "המלך הקדוש". וכן כל עשרת ימי תשובה חותמין "המלך הקדוש".
סעיף ב עריכה
ואפילו בשבת שבין ראש השנה ליום כיפור, או בראש השנה ויום כיפור שחלו להיות בשבת, בברכת "מגן אבות" יאמר "המלך הקדוש", משום שעכשיו הם ימי דין, שהקב"ה יושב ודן כל העולם ומראה מלכותו וממשלתו שהיא בכל משלה. וכן בברכת "השיבה" הוא חותם באלו הימים "המלך המשפט" מהטעם הזה בעצמו, כלומר, המלך היושב בזה הזמן בעצמו על המשפט ושופט; מה שאין כן במשמעות "מלך אוהב צדקה ומשפט" שאומרים כל ימי השנה, שמשמעות "מלך אוהב צדקה ומשפט" הוא: מלך האוהב שיעשו ברואיו צדקה ומשפט.
ואם טעה ולא אמר, אם הוא ב"המלך הקדוש" – חוזר לראש, דג' ראשונות חשובות כאחת, בין קודם שעקר רגליו בין אחר שעקר רגליו. ואם הוא ב"המלך המשפט", אם נזכר קודם שעקר רגליו, חוזר לברכת "השיבה" ואומר משם ואילך על הסדר; ואם לא נזכר עד אחר שעקר רגליו, חוזר לראש. וכן הדין אם הוא מסופק אם אמרו אם לאו, דכיון שהוא מסופק, ודאי לא אמרו, דמה שהוא למוד כל השנה הוא מזכיר גם עתה.
סעיף ג עריכה
ואם אמר "האל הקדוש" או "מלך אוהב צדקה ומשפט" ובתוך כדי דיבור נזכר ואמר מיד "המלך הקדוש" או "המלך המשפט", יצא, משום דהוי כמוסיף שבח באמצע ברכתו ומסיים בעניין הברכה, שאין הכל הולך אלא אחר החיתום.
סעיף ד עריכה
נוהגין להתפלל בראש השנה ויום כיפור בכריעה, וכן הוא ראוי מפני שאנו תלויין עכשיו בדין, לפיכך נכון להתפלל באימה וביראה יותר מבשאר ימות השנה. אבל צריכין לזקוף בסוף כל ברכה וברכה, מפני שאין דרך כבוד לשחות בכל ברכה וברכה, כדלעיל סימן קיג. כך הוא מסקנת הטור והתוספות והרא"ש ושאר פוסקים. אבל תמה אני, שיש לחשוב ולומר: בשלמא כל ימות השנה שהוא זקוף בכל התפלה, אם ישחה בכל ברכה וברכה לא הוי דרך כבוד, שאין דרך ארץ בכך לפני מלך בשר ודם לשחות הרבה פעמים בדבור אחד, וכבר אמרו רז"ל: מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא וכן איפכא. אבל אם הוא כפוף וכורע בכל התפילה, למה יזקוף בכל ברכה וברכה? אדרבה איפכא מסתברא, שכן הוא דרך המבקשים על נפשם בעת הצורך הגדול שצריכים הכנעה גדולה, שוחים על פניהם ומדברים כל צרכיהם בהשתחואה ואינם זוקפים עד כלות דבורם ובקשתם; וזה לפני מלך בשר ודם, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ועוד, הא מסקינן פרק אין עומדין גבי מלך, כיון שכרע שוב אינו זוקף, שנאמר: "ויהי ככלות שלמה להתפלל קם" וגו', ופירש רש"י טעמא, כל מי שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו ביותר. שמע מינה היכא דצריך הכנעה גדולה, כורע ואינו זוקף עד סוף תפילתו. ובאלו הימים אנו כופפין גם כן משום הכנעה יתירה, ואם כן למה נזקוף בסוף כל ברכה? וצריך עיון בטעמא. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דנראה שאין להקפיד לזקוף בכל ברכה.
סעיף ה עריכה
ותקנו לומר "זכרינו לחיים" בברכת "מגן אברהם", מפני שבאלו הימים הקב"ה דן את כל העולם מי יחיה ומי ימות וצריכין אנו להתפלל על החיים. ובחיים נופל לשון זכירה, שכן מצינו הלשון במקראות, ומצינו באברהם זכירה דכתיב: "כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו" (תהלים קה מב), לכך תקנו לומר "זכרנו לחיים" בברכת "מגן אברהם". והוא כשיגיע ל"באהבה" יאמר "זכרינו לחיים" כו'. ויאמר "זכרינו" וכן "כתבינו" בחטף קמץ, שהוא לשון בקשה, ולא יאמר "זוכרינו" או "כותבינו" בחולם, שהוא אינו לשון בקשה אלא שם התואר, זוכר שלנו או כותב שלנו. ואומרים "לחיים" בשב"א תחת הלמ"ד ולא בפת"ח לַחיים, דמשמע לא חיים. ואין אומר "טובים" עד לבסוף שאומרים "וכתוב לחיים טובים", שכן דרך המבקשים על הפתחים ומתחננים מבני אדם מבקשים תחילה דבר מועט ואחר כך מוסיפין והולכין. וכן הוא נוסחו: "זכרינו לְחיים מלך חפץ בחיים וכתבינו בספר החיים למענך אלהים חיים מלך" וכו'. וכן בברכת "מחיה מתים" תקנו גם כן להוסיף ולהתפלל על החיים וזה נוסחו: "מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו לחיים ברחמים ונאמן אתה להחיות מתים" וכו'.
ואם לא אמר "זכרינו" ו"מי כמוך" אין מחזירין אותו, ואפילו לא עקר רגליו עדיין רק שסיים אותה ברכה אין מחזירין אותו, דכיון שלא הוזכרו בש"ס לא הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים.
ובברכת קדושת השם מוסיפין "ובכן תן פחדך י"י" וכו'. ויאמר "שהשָלטון" בחטף קמץ תחת השי"ן השנייה, שפירושו הממשלה, ולא יאמר בחירי"ק "שהשילטן", שאז פירושו שם התואר כאילו אמר שהמושל לפניך ואין זה כוונת האומר. ויאמר "וכל הרִשעה" בחיריק, שפירושו מעשה הרשעות בעצמה תכלה. ומטעם זה אין לומר מלת "מהרה", שאינו לשון תפילה, אלא כשעולתה תקפוץ פיה אז הרשעה ממילא תכלה. ולא יאמר הרי"ש בשב"א והשי"ן בקמץ שפירושה העכו"ם הרשעה, שאין זה כוונת התפילה בכאן. ולא יאמר "כי כל הרשעה" אלא "וכל הרשעה" וכו', דכל "כי" הוא טעם על מה שלמעלה הימנו, ואין זה טעם למעלה הימנו אלא סיפור דברים בעלמא שכן יהיה אז בזמן ההוא, כמו שמתחילין "ואז צדיקים יראו" כו'.
בג' אחרונות מוסיפין גם כן להתפלל על החיים. כשמגיע ל"וכל החיים יודוך סלה", יאמר "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך". יש אומרים שאין להיות בנוסח זה אלא חמשה תיבות, כנגד חמשה חומשי תורה שבזכותה נחיה, ולכך מדלגין "טובים". ולא ידעתי איזה רוח שטות עבר על פניהם לדלג "טובים", ואינם רוצים להתפלל על חיים טובים. על כן אני אומר שאם רוצה לדלג, ידלג "כל" ויאמר "טובים". אבל יותר נראה לי שאין לדלג כלום, שעכשיו יש בו ששה תיבות כנגד ששה סדרי משנה שהם אורך ימינו.
וכן ב"שלום רב" וב"שים שלום" סמוך לחתימתו יאמר "בספר חיים" וכו' "לחיים טובים ולשלום", וחותם "ברוך אתה י"י עושה השלום", כי "עושה" וכן "השלום" בגמטריא ספריאל, לומר שביום הזה סופר וכותב השם יתברך זכויותיהן של ישראל.
ואף על גב דלא ישאל אדם את צרכיו לא בשלשה ראשונות ולא בשלשה אחרונות, הני מילי צרכי יחיד, אבל צרכי רבים שרי שזה שבחו יתברך שרבים צריכים לו. ובכל אלו אם לא אמר אין מחזירין אותו אפילו לא עקר רגליו עדיין אלא סיים אותה ברכה, כיון שאינו אלא תקנת גאונים לאומרם ולא הוזכרו בש"ס אין זה משנה וכו'.
סעיף ו עריכה
ואומר "אתה בחרתנו" וכו' "ותתן לנו י"י אלהינו את יום הזכרון הזה", ואינו צריך להזכיר ראש חודש לומר "ואת יום ראש חודש הזה", שגם הוא בכלל יום הזכרון, דכתיב (במדבר י י): "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וגו' ונזכרתם לפני י"י" וגומר. וכבר אמרנו שיש להעלים ראש חודש מפני השטן ככל מה שנוכל.
סעיף ז עריכה
אם חל ראש השנה בחול, יאמר "יום הזכרון הזה יום תרועה מקרא קודש" וכו'; ובשבת יאמר: "ותתן לנו י"י אלהינו באהבה את כו' זכרון תרועה" ולא יום תרועה, שכיון שאין תוקעין בשבת אלא מזכירין התרועה בפה, לא שייך לומר "יום תרועה". ואין נוהגין לומר "זכרון תרועה באהבה מקרא קודש" כמו בשאר המועדים. ונראה לי טעמא, משום דלשון "תרועה" מורה על דין, לכך לא רצו לסמוך אחריה מלת "באהבה", שאין מקבלין הדין באהבה. נראה לי (ומה שאין תוקעין בשבת בגבולין הוא משום גזירה, כמו שיתבאר לקמן סימן תקפה סעיף ה).
סעיף ח עריכה
בראש השנה וביום כיפור אין אומרים "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", דראש השנה ויום כיפור לא מקרו מועד, משום דמועד הוא לשון ועד, כלומר שהיו ישראל מתוועדין ביחד במקום שבחר השם יתברך לשבתו, בשילה או בירושלים, ושמחים יחד בשלמי שמחה וחגיגה, וזה לא היה כי אם שלש פעמים בשנה כמו שכתוב בפירוש (שמות כג יז): "שלש פעמים בשנה" וגו' ולא בראש השנה ולא ביום כיפור. וגם לא מצינו בתורה שקראו ראש השנה ויום כיפור חגים, אף על פי שכתוב בתהילים "בכסה ליום חגנו" ומיירי בראש השנה, מדברי קבלה לא ילפינן, ועוד שהרי לא הוזכר שם ראש השנה בפירוש. ומטעם זה אין אומרים גם כן "והשיאנו י"י אלהינו את ברכת מועדיך" וכו' (ד"ברכת מועדיך" לא שייך אלא בג' רגלים, דכתיב "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך" וסמיך ליה "איש כמתנת ידו כברכת י"י אלהיך", ועוד ד"ברכת מועדיך" זה קרבן חגיגה, דכתיב "כברכת י"י אלהיך", וזה אינו כי אם שלש פעמים בשנה). וכן אין אומרים "מפני חטאינו גלינו מארצנו" כו' "ואין אנו יכולין לעלות ולראות לפניך" וכו', דמשמע אם לא גלינו היינו עולין, וזה אינו, שלא היו עולין לרגל בראש השנה ויום כיפור; אלא אומרים "ואין אנו יכולין לעשות חובותינו לפניך", וקאי על הקרבת הקרבנות של יום.
ואומר "יעלה ויבא", "מלוך על העולם כולו" וכו', ואין צריך לומר "כל", שהרי אומר אחרי כן "כולו". "קדשנו" כו'. ואם הוא שבת, כשיגיע ל"בכל משלה" יאמר: "אלקינו ואלקי אבותינו רצה במנוחתינו קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך שבענו מטובך שמחנו בישועתך והנחילנו י"י אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך וישמחו בך ישראל אוהבי שמך וטהר לבנו לעבדך באמת כי אתה אלהים אמת" כו', ומשנים הנוסח משאר המועדים לומר "וטהר" בסוף, כדי לסמוך מלת "באמת" ל"כי אתה אלהים אמת". וכן במוסף. אבל ביום כיפור כשחל בשבת אין צריך לומר "רצה במנוחתינו" כו', כיון שהוא יום תענית ואין לנו כל כך רצון במנוחתינו שהרי הוא יום עינוי, ואיך נתפלל שירצה השם יתברך במנוחתינו, שאינו מנוחה גמורה כיון שהוא יום עינוי.
ואומר "ודברך אמת וקיים לעד", ולא יאמר "ודברך מלכנו אמת", שנאמר (תהלים קיט פט): "לעולם ה' דברך נצב בשמים", ולא כתיב "מלכנו". ותקנו לומר זה הלשון על פי המדרש שאמר שם, כשברא הקב"ה את מדת רחמים אמר לפניו: רבונו של עולם, למה בראתני? שהרי אפשר שלא תדין את העולם אלא במדת הדין, הואיל וזו היא דרך הישר. אמר הקב"ה: לא אדון זולתך את העולם, שנאמר (בראשית ב ד): "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים". לכן אנו מבקשים מהשם יתברך שיקיים אותו דבר. וחותמין ברוך אתה י"י מלך על כל הארץ כו', ובשבת מקדש השבת וישראל ויום הזכרון (ועיין לעיל סימן תכה סעיף ד ובסימן תפז סעיף א).
ואחר שגומרין הצבור תפילתן אומר הש"ץ קדיש שלם. ונראה לי שיש לו לכפול "לעילא" כמו שכופלין אותו בכל שאר תפילות של ראש השנה ויום כיפור. והטעם שכופלין אותו, מפני שבימים הללו הוא מתעלה אחר כפול ומכופל מפי ברואיו, מפני שהוא יושב על כסא דין והכל צריכין לשבחו ולפארו ולבקש רחמים על דינו.
וכשנפטרין מבית הכנסת יאמר כל אחד לחבירו "תכתב לשנה טובה", שראש השנה הוא יום הכתיבה.
ואם הוא שבת, יאמר החזן אחר התפילה "ויכולו" כמו בשאר שבתות, ואומר "מגן אבות", ואומר "המלך הקדוש" במקום "האל הקדוש". וחותם בשל שבת לבדו ולא בהזכרון, וכן ביום כיפור, וכן בכל יום טוב אין חותמין בהזמנים. וטעמא מפורש לעיל (ועיין להלן סימן תריט סעיף ג ובסימן רסח סעיף ח וְט ובסימן תרמב). ואין אומרים במה מדליקין, והטעם מפורש לעיל סימן תפז.
ומקדש על הכוס בבית הכנסת ובבית, בורא פרי הגפן, אשר בחר בנו ותתן לנו כו' כמו בתפילה, ואין אומרים "ומועדים" כו', אלא אומר "ודברך אמת וקיים לעד ברוך אתה י"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון", ובשבת יאמר "מקדש השבת וישראל ויום הזכרון". ואומרים שהחיינו. ויש אומרים דבקידוש אפילו כשחל בחול יש לומר "זכרון תרועה", משום דאין קידוש אלא בלילה ולילה לאו זמן תרועה הוא, דאין תרועה אלא ביום שנאמר (במדבר כט א): "יום תרועה יהיה לכם". ואין נוהגין כן, דאף על גב דלילה לאו זמן תרועה הוא מכל מקום היום של אותו הלילה הוא זמן תרועה, מה שאין כן כשחל בשבת שאין אותו יום זמן תרועה כלל (וכן הוא הדין בתפילת ערבית אין אומרים "זכרון תרועה" כי אם "יום תרועה", אף על פי דתפילת ערבית שהיא בלילה לאו זמן תרועה היא, מן הטעם הנזכר (ועיין לקמן סימן תקפח סעיף יא ובסמוך סעיף ז).
סעיף ט עריכה
אף על פי שכל השנה מתפללין הצבור בלחש כדי שלא להטעות אחד את חבירו, בראש השנה ויום כיפור מתפללין בקול רם, מפני שיוכלו להתפלל יותר בכוונה; ולהטעות לא חיישינן, כיון שמצויים לפני כולם מחזורים וסידורים (ועיין לעיל סימן קא סעיף ג).
אף על גב דראש השנה תולה בקביעות יום ראש חודש, ובראש חודש אם לא הזכיר ראש חודש בתפילת ערבית בהכנסתו אין מחזירין אותו, בראש השנה שהוא יום טוב, אם לא הזכיר בערבית יום טוב מחזירין אותו, דמצות יום טוב אלימא הוא להזכיר משום איסור מלאכה טפי מראש חודש (ועיין לעיל סימן תכב סעיף א).
נהגו שלא להעמיד חזן בראש השנה אלא המקובל לכל הקהל. וכל המתפללין שלא ברשות אלא מחמת אלמות וגאות, אין עונין אחריו אמן, שנאמר (תהלים י ג): "ובוצע ברך ניאץ" וגו'. ועיין לעיל סימן תקפא סעיף א. מיהו אין כל יחיד כל דהו יכול למחות בלי טעם טוב, אך יציע דבריו לפני טובי העיר, אם יהא דבריו נראים בעיניהם שראוי למחות עליהם, לא יניחוהו להתפלל, דשאני תפילת ראש השנה שצריך החזן להוציא כל הקהל יותר משאר ימות השנה, מפני שהוא יום הדין. ואם יחשוב החזן בדעתו שאינו מוציא א' מן הקהל, גם האחרים לא יצאו, כיון שמחשב שלא תקובל תפילתו על זה, דוחין אותו כולו ואין מקבלים אותו. ונהגו שאין מניחין להתפלל אלא מי שהוא נשוי אשה, שיהא נשמר מחטא הרהור ותהי מחשבתו טהורה, כמו שכתבתי למעלה סימן תקפא.