פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה

נוהגים בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת. והטעם, שלא להרבות בשמחה, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי ר׳ עקיבא ומתאבלין עליהן. ונוהגין דוקא שלא לעשות הנישואין, שהוא עיקר השמחה, אבל לארוס[1] ולקדש שפיר דמי. ונישואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו, אבל אם בא לעשותן מתחילה אין מורין לו לעשות כן.

סעיף בעריכה

ונוהגין גם כן שלא להסתפר באותו זמן. ויש מסתפרין מל״ג בעומר ואילך, שאומרים שאז פסקו מלמות. ולפי זה לישא אשה גם כן מותר מל״ג בעומר ואילך. ולפי דבריהם אינו מותר אלא מיום ל״ד ואילך, וביום ל״ג בעומר לא, שעדייין מתו ביום.

ובאלו הארצות נוהגין אנו להפך, שביום ל״ג בעומר דוקא מסתפרין ונושאין ואין אומרים בו תחנון, ולא לפניו ולא לאחריו עד העצרת. ולפי מנהגינו זה הוא טעמא, אפשר משום דקים לן דבו ביום בלבד לא מתו, ובימים שלאחריו חזרו ומתו עד העצרת. אי נמי טעמא הוא כדאיתא בתוספות, שאין יום ל״ג זה אלא לסימנא בעלמא שלא מתו אלא ל״ג ימים. כי ביום שאין אומרים תחנון לא מתו. ואם כן, כשתסיר ז׳ ימי פסח, ואח״כ ו׳ שבתות עד העצרת, וב׳ ימי ר״ח אייר ויום א׳ של ר״ח סיון, הרי י״ו יום שלא מתו בהם, ולא נשארו אלא ל״ג ימים שמתו בהם. אבל לפי זה לא היה לנו להסתפר גם כן אלא עד יום ל״ד, לכך נראה לי טעם הראשון עיקר.

ואפשר לומר גם לטעם השני, שלא מתו גם כן ביום ח׳ של פסח, מפני שהוא יו״ט לבני הגולה, אע״פ שהם היו בארץ ישראל, ואם כן לא מתו, רק ל״ב יום, לכך מסתפרין ביום ל״ג.

ואם חל ל״ג ביום א׳, שאין העכו״ם מספרין משום חגא שלהם, יכולין אז להסתפר ביום ו׳ שלפניו; שכיון שנחלקו בו רבוותא והוא אבילות ישנה, קיימא לן כדברי המיקל, נ״ל.

סעיף געריכה

ויש נוהגין להסתפר בר״ח אייר. וטעות הוא בידם, שאין ראש חודש מבטל אבילות. והיינו לפי טעם הראשון, שמתו בכל יום חוץ מל״ג בעומר, אבל לפי טעם השני – ודאי מותר להסתפר בר״ח, דהא לא מתו כו׳, שהרי אפילו ביום ל״ג עצמו שמתו בו ואינן אלא לסימנא בעלמא מסתפרין, כל שכן בר״ח שלא מתו שיכולין להסתפר, נראה לי. ומי שהוא בעל ברית, וכן אבי הבן הנימול, מותר להסתפר בספירה, משום כבוד המילה שהוא יום טוב שלהם.

סעיף דעריכה

נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח עד עצרת משקיעת החמה עד שחרית[2], ויש בו ב' טעמים, חדא לעילויא וחדא לריעותא. לריעותא משום אבילות, שתלמידי רבי עקיבא מתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה, ועל כן נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה באותו הזמן. והטעם השני למעליותא, והוא לפי שאנו סופרין העומר אחר שקיעת החמה, משום דכתיב: "שבע שבתות תמימות תהיינה", וכתיב גבי שמטה: "וספרת לך שבע שבתות שנים", ולמדו ממנו שצריך הבית דין לספור שנות השמטה כמו שאנו סופרים שבתות העומר, לכך ילפינן ספירה מספירה, מה שנת השמטה אסור במלאכה, אף זמן ספירת העומר דהיינו אחר שקיעת החמה אסור במלאכה.

בכל שבתות שבין פסח לעצרת אומרים אב הרחמים, כדי להזכיר נשמות תלמידי רבי עקיבא. ויש מקומות שנוהגין לאמרו אפילו בשבתות שמברכין בהן ר״ח אייר או סיון.

שבת הראשון שאחר דפסח אומרים: יוצר - ויושע אור ישראל, אופן - אדוני עוז, וי״א אראלים וחשמלים, זולת - אין כמוך, גאולה - שבייה ענייה. וכן בכל השבתות שבין פסח לעצרת אומרים יוצרות המדברים מעניין הגאולה ומתאוננים בזמן הזה אחר זכרון גאולת מצרים, על הגלות ועל הצרות שיש לנו עכשיו בין העכו״ם, שיגאלנו מהרה, ומזכירין כל הגזרות שהיו באלו המדינות ובמדינוח אשכנ״ז, מפני שבעוונותינו כולם או רובם היו בזמן הזה, לכך מתפללין אנו להש״י שיזכיר זכותם וכימי מצרים יראנו נפלאות. ומברכין החודש ואומרים אב הרחמים אחר ברכת החודש.

ובמנחה מתחילין לומר פרקים מסכת אבות. ונראה לי הטעם, משום שבמסכת הזאת יש חמשה פרקים, ועם התוספתא שהוא "שנו חכמים" שהוא דומה להם הם ששה, שכולם מדברים בדברי תוכחה ומוסר לקבל עלינו עול תורה ומצות, וגם הפרק הראשון הוא מדבר בשלשלת קבלת התורה מדור לדור ממשה רבינו ע״ה עד סוף כל התנאים, לכן אומרים אותם באלו הששה שבתות שהם מזמן גאולת מצרים עד יום מתן תורה. ויש מקומות שאין אומרים אותם אלא פעם אחת עד שבועות, ויש מקומות שחוזרים ומתחילין לאמרם אחר שבועות ואומרים אותם כל ימי הקיץ; שכיון שהפסיקו לומר ברכי נפשי, אין חוזרין לומר אותו עד זמנו שהוא שבת בראשית, כמו שיתבאר לקמן סימן תרס״ט בע״ה.

בשבת שאחר ר״ח אייר מברכין בה״ב, כמו שנתבאר בסימן שקודם זה. בשבת שנייה שאחר פסח אומרים: מאורה - שמחי ועלזי, זולת - אל חי ארנן, גאולה - שנותינו ספו. ואם הוא ראש חדש אייר אומרים גם יוצר ואופן דר״ח. ונראה לי דהיינו באותן ארצות שנוהגים על פי מנהגי הרא״ט‏[3] שאין אומרים באלו השבתות שבין פסח לעצרת שום יוצר. אבל לפי מנהגי מדינת פולין, שאומרים יוצר בכל אלו השבתות גם כן, אם חל ר״ח אייר בשבת אומרים אותו היוצר של אותו השבת שהוא תדיר, ותדיר קודם, דהיינו ארנן כו׳. ואין אומרים משל ר״ח [אלא] רק האופן, והשאר כל השייך לאותו שבת.

בשבת שלישית: אהבה - מלוכה אזרתיך. זולת - אריות הדיחו. וגאולה - שדודים נדודים. בשבת רביעית: אהבה - איומה נשאתי. זולת - אלהי בך אחבק. גאולה - שכולה אכולה. בשבת חמישית: אהבה - סגולתי משכתיך חסד. זולת - אלקים לא אדע. גאולה - יקוש בעניו.

ובשנות העיבור, שרגילין להיות בהר ובחקותי חלוקים, אומרים יקוש בעניו בשבת רביעי שקורין בו בהר, דשייך לפרשת בהר, משום שיש בו חרוזות "אחרי נמכר גאולה תהיה לו". ואז אומרים "שכולה" בשבת חמישי. ולפעמים קורין בהר בשבת שלישי, כגון שנת ה״ש וה״ח מעוברת, ואז אומרים "יקוש בעניו" בשבת שלישי, ו"שדודים" בד׳, ו"שכולה" בה׳.

וביום י״ח באייר הוא ל״ג בעומר, ואין נופלין כל היום, וגם בערב שלפניו אין נופלין. ואם הוא ביום א׳ אין אומרים צו״ץ בשבת שלפניו, שהוא י״ז באייר, מפני שהוא כמו תחנון.

בשבת שלפני שבועות אומר: יוצר - אהלל בצלצלי שמע, אופן - אורחות אראלים, אהבה - יונה יעלת חן, זולת - אלהי אקראך, גאולה - יונה נשאת. וכשקורין פרשת נשא בשבת שקודם שבועות, אז אומרים גם אשר יחדיו ששייכא לפרשה זו, ואומרים אותה במקום מאורה קודם "אור חדש" כו׳. ויש מקומות שאומרים יוצר גם כן בכל אלו השבתות ורובם מדברים בענין מתן תורה, ונהרא נהרא ופשטיה, פוק חזי מאי עמא דבר, כי לא כתבתי אלא מנהגי מהר״א טירנ״א והגהותיו אשר נתפשטו בכל אלו הארצות.


ואלו הן ההפטרות השייכות לפרשיות שבין פסח לעצרת: לפרשת שמיני מפטירין בשמואל "ויוסף עוד דוד" וגומר. והיא שייכא לפרשה זו, מפני שיש בה ענין פרץ עוזה שקרב יותר מדאי אל ארון אלהים ונענש עליו, והוא דומה למיתת נדב ואביהו שהקריבו אש זרה לפני האלהים ונענשו עליו מיתה.

לפרשת תזריע מפטירין במלכים "ואיש בא מבעל שלישה" וגומר, שיש בה ענין צרעת נעמן, והיא מענין הפרשה המדברת בטהרת מצורעים.

לפרשת מצורע מפטירים גם כן במלכים "וארבעה אנשים היו מצורעים", והוא ממש מעין הפרשה, אלא שמקדימין ענין נעמן לתזריע מפני שהוא היה קודם ל"ד׳ אנשים". ואם הם כפולים מפטירין גם כן "וארבעה אנשים" השייך לשנייה שסיימו בה.

לפרשת אחרי מות מפטירין בתרי עשר בעמוס "הלא כבני כושיים אתם לי", והוא שייך לפרשה זו, מפני שבזו הפרשה הזהירה התורה: "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו" וגומר, וכתיב: "לא תקיא הארץ אתכם בטמאכם" וגומר. ובימי עמוס עשו כמעשה הכושיים שהם אחיהם של מצרים, וכתיב: "ובני חם כוש ומצרים" וגומר, ובא הנביא והוכיחם על זה שאם לא ישובו תקיא הארץ אותם, דכתיב: "והניעותי בכל הגוים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה" וגומר.

לפרשת קדושים מפטירין ביחזקאל: "ואתה בן אדם התשפוט" וגומר, והיא מענין הפרשה, שהוכיחם הנביא שעברו על כל התועבות שהוזהרו עליהם בפרשה זו. וכשהן כפולים כתוב במנהגים ובמרדכי שמפטירין "הלא כבני כושיים". ואפשר שטעמו הוא, אע״פ שבשאר פרשיות כפולות נהגו להפטיר בהפטרה השייך לשנייה, בכאן נהגו להפטיר בראשונה, מפני שהיא כוללת כל הנזכר בשתי הפרשות, וגם שיגאלנו ממנה אחר ההקאה, דכתיב: "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת" וגומר. זה כתבתי לפי מה שהוא במנהגים שלנו, וכן הוא במרדכי פרק בני העיר.

אבל נראה לי דהכא והתם טעות סופר הוא, לפי ההקדמה שהקדמנו בטעמא, דלעולם מפטירין בשנייה משום דסליק מינה; ואם כן מאי שנא כפולין דהכא מכל הכפולין בשנה, דמפטירין בשנייה? על כן אומר אני דוודאי למדין מן הכלל הזה, דלעולם מפטירין בשנייה גם באלו השנים, רוצה לומר באחרי מות וקדושים, כמו בכל השאר, דמאי שנא? והיינו שמפטירין ב"התשפוט" כשהן כפולין כמו כשהם חלוקים, דמפטירין "התשפוט" לקדושים. דנראה לי שעל ידי טעות הדפוסים בחומשים נפל טעות אחד בפי הבריות ועל ידי זה נפל טעות בדפוס המנהגים והמרדכי, והוא זה. כבר ידעת שכתב בעל המנהגים בהקדמתו שטעות נפל בחומשים, שכתבו והדפיסו "התשפוט" לאחרי מות, והוא שייך לקדושים, וכן תקן הוא וסדר לומר "כבני כושיים" לאחרי ו"התשפוט" לקדושים. והכלל הנמסר שלעולם מפטירין בכפולים בשנייה נמסר על כולם בשוה; ומה שנמסר על פי המנהגים והמרדכי "חוץ מבאחרי מות וקדושים", הוא נמסר על החומשים שנדפס "התשפוט" לאחרי מות שהיא הראשונה, ועכשיו שכבר נתקן המנהג ונתפשט ע״פ מהר׳׳א טירנ״א לומר "כבני כושיים" לאחרי, וכלל הראשון שנמסר להם דלעולם מפטירין בשנייה חוץ מבאחרי מות וקדושים נשאר בידם, והם סוברים שהכלל ההוא נמסר על המנהג של עכשיו, וסוברים שרוצה לומר שבאחרי וקדושים יפטירו "כבני כושיים", ופשט המנהג המוטעה ההוא לומר "כבני כושיים" כשהם כפולים. אבל נראה לי שאינו אמת, כי הכלל של "חוץ מאחרי וקדושים" הנאמר לא נמסרו אלא על החומשים שהיה כתוב בהם "התשפוט" לאחרי מות, והכלל לא נמסר אלא על סתם "חוץ מאחרי וקדושים" ותו לא, והם הגיהו המרדכי והמנהגים והדפיסו בפירוש: "חוץ מן אחרי וקדושים שמפטירין כבני כושיים", ואינו אמת. וזה נראה לי פשוט. ואי איישר חילי אבטל המנהג "כבני כושיים", לומר "התשפוט" גם בכפולין.

לפרשת אמור מפטירין ביחזקאל "והכהנים והלוים בני צדוק" וגו׳, שיש בה רוב דיני כהונה השייכים מעין הפרשה ממש.

לפרשת בהר מפטירין בירמיה "הנה חנמאל בן שלום" וגומר, המדבר מענין קנייני השדות שהזכיר בזו הפרשה. ועוד הוזכר בה גלות בבל שנפלו ביד הכשדים, שעיקר אותו הגלות היה שבעים שנה בעון השמיטות שהוזכרו בזו הפרשה ובטלו שבעים שנה, כנגד שבעים שמיטות ויובלות, כמו שפירשו המפרשים.

לפרשת בחקותי מפטירין בירמיה "ה׳ עוזי ומעוזי" וגו׳, שיש בה תוכחות מעין התוכחות שהוזכר בזו הפרשה ועברו עליהם בימי ירמיה, עד שנתקיימו כל התוכחות.

לפרשת במדבר מפטירין בתרי עשר בהושע, "והיה מספר בני ישראל כחול הים" וגו׳, שהוא מעין הפרשה, שנמנו בה ישראל למשפחותם לבית אבותם, והיה במספרם יותר מס׳ רבוא כברכת אבותינו.

סיון, מר״ח עד ח׳ בו וח׳ בכלל שהוא יום אסרו חג דשבועות אין נופלין בתחנון, מפני שהם ימי מצות ימי הגבלה ויום טוב.

אין מקיזין דם בערב שבועות וכן בכל ערב יום טוב. וטעמא משום שבערב שבועות הוא יום סכנה, משום שבו נפק זיקא לעולם ששמו טבוח, ואי לא קבלו ישראל את התורה היה טבח להו ולדמייהו ולבשרייהו, וגזרו חז״ל בכל ערב יו״ט שלא להקיז דם משום ערב שבועות.

הערותעריכה

  1. ^ הכוונה "לארס".
  2. ^ אולי צ"ל "ערבית".
  3. ^ אולי הוא מהר"א טירנא. ויקיעורך