לבוש אורח חיים נו

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש התכלת על אורח חיים · סימן נו | >>

סימן נו בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דיני קדיש
ובו חמישה סעיפים:
אבגדה

סעיף אעריכה

נוסח הקדיש, יתגדל ויתקדש, הוסד על פי המקרא "והתגדלתי והתקדשתי" האמור במלחמות גוג (יחזקאל לח, כג), שאז יתגדל שמו של הקב״ה, דכתיב: "ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט). שמיה רבה וכו', יש מפרשים דשלש תיבות הן: "שם יה רבה", ופירושו שאנו מתפללין על שם י״ה שאינו שלם עכשיו, שיתגדל ושיתקדש ויחזור להיות שלם, והיינו לעת הגאולה, שינקום נקמתו מעמלק ומזרעו. שכבר נשבע שלא יהיה הכסא שלם ולא השם שלם עד שינקום ממנו, דכתיב: "כי יד על כס יה" (שמות יז, טז), שאין הכסא שלם ואין השם שלם אלא לאחר שינקום ממנו, ואז יהיה הכסא שלם וגם השם שלם, דכתיב: "האויב תמו חרבות לנצח" (תהלים ט, ז), וכתיב בתריה: "וה׳ לעולם ישב כונן למשפט כסאו", הרי השם שלם וכסא שלם. ומה שאנו אומרים אותו בלשון תרגום, יש אומרים מפני המלאכים, שלא יתקנאו בנו שאנו משבחין שבח נאה כזה, שע״י השבח הזה הקב״ה נזכר לחורבן הבית וגלות ישראל בין האומות ומתעורר לגאלם. שכן אמרו ז״ל: בשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבה הקב״ה מנענע בראשו ואומר: אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם, ומה לו לאב שככה מקלסין אוחו בניו ורחקם מעל שולחנו (ברכות ג, א), וכביכול שיש דאגה לפניו על זה ומתעורר לגואלם. ואם היינו אומרים אותו בלשון הקודש היו מבינים אותו המלאכים, והיו מבינים שע״י שבח זה מתעורר הקב״ה לגאולה, והיו מלאכי הדין מתקנאין בנו והיו מקטרגין עלינו, לכך אומרים אותו בלשון תרגום, והם אינם נזקקין לשמוע ממי שדבר בלשון תרגום. ואע״פ שמרגישין בדאגת השם יתברך כביכול ובהתעוררותו לגאולה כשמנענע בראשו ומתעורר לגאולה ואומר אוי וכו׳, מכל מקום אינם יודעים מאיזה סיבה יתעורר הקב״ה לזה ואין להם מקום לקטרג, כי יאמרו אז: שמא כביכול מעצמו ומרצונו הטוב הוא מתעורר על זה בלא שום זכות שיש להם לישראל, רק שרצונו לגואלם בלי שום זכות ואין להם בזה מקום לקטרג. אבל אם היו מבינים שע״י זכות השבח הנאה הזה הוא מתעורר לכך, יש להם מקום לקטרג ולומר: אין פיהם ולבם שוים ובלשונם יכזבו ולבם בל עמם וכיוצא בזה, כגון שיש להם עונות הרבה כנגד זה הזכות, וזה יש להם מקום קטרוג גדול מזה העניין, לכך אומרים לשון תרגום.

ומסיים הש״ץ לומר אחר שמיה רבה, בעלמא דברא כרעותיה וימליך מלכותיה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן, ועונין הקהל אחריו בכוונה בקול רם: אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך:

סעיף געריכה

ולא יפסיקו בין "לעלם ולעלמי עלמיא" ו"יתברך", ויש בו סוד להמשיך השפע מה׳ עולמות והבן. וישתדל אדם לרוץ כדי לשמוע הקדיש, כי מצוה גדולה ושבח גדול יש בו, ולפיכך עומדין כשאומרים הקדיש.

וכשיאמר החזן יתגדל וכו׳ יאמר הקהל בלחש: ועתה יגדל נא כח ה׳ וגו׳, מפני שהוא נופל על לשון יתגדל, ואחר כך אומרים זכור רחמיך ה׳ וגו׳, מפני שזכירת רחמים נופל על פירוש של שמיה רבה שכתבנו. ומי שבא לבית הכנסת ושומע הקהל עונין קדיש – עונה עמהם, אע״פ שלא שמע את הש״ץ כשאמר יתגדל וכו׳, הוא מברך שמו יתברך עם הציבור. ואח״כ יחזור הש״ץ ויתחיל ויאמר: (אמן) יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא בלחש, ותכף ומיד יתחיל בקול רם לומר: יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך הוא לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן. אומר בתחילה ח׳ לשונות של שבח כנגד ח׳ רקיעים שיש בהם כוכבים, ואומר ונחמתא, משום הא דאמרן למעלה שהקב״ה מתאונן על גלותנו. ואז עונין הקהל אמן, ובעוד שהחזן יאמר יתברך וכו׳ יאמרו הקהל בלחש: יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח:

סעיף דעריכה

מנין הכריעות, כשהחזן אומר יתגדל כורע, וכן ביהא שמיה רבה, וכן ביתברך, וכן בבריך הוא, וכן באמן. והם ה׳ כריעות, כנגד ה׳ שמות שבפסוק "כי ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה׳" וגו׳ (מלאכי א, יא). ועכשיו אין אומרים יותר מן הקדיש, מן הטעם שכתבתי למעלה. ועוד טעם אחר, כדי לסמוך ברכו ליתברך כו׳. וכשמשלימין הקדיש, כמו שיתבאר לפנינו בע״ה, משלימין אותו בעושה שלום, וכורע בו גם כן.


סעיף העריכה

ופוסע קודם לכן ג׳ פסיעות לאחוריו, כמי שנוטל רשות מרבו, ואחר כך יאמר: עושה שלום במרומיו וכו׳, על שם המלאכים שהם אש ומים, שני הפכים, ואין אחד מכבה את חבירו.