פתיחת התפריט הראשי

כף החיים על אורח חיים שיח

העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.


סעיף אעריכה

א) סעי' א' המבשל בשבת וכו' כתב בטור המבשל בשבת חייב וכתב ב"י פשוט בפ' כלל גדול (ע"ג ע"א) שהוא אחד מאבות מלאכות עכ"ל ונראה דזהו הטעם שלא כתבו בש"ע מפני שהוא פשוט דחייב:

ב) שם, המבשל בשבת וכו' אחד האופה את הפת או המבשל את המאכל או את הסממנין או המחמם את המים הכל ענין אחד הוא, ושיעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהן אבר קטן, ושיעור מבשל סממנים כדי שיהיו ראוין לדבר שמבשלין אותן לו. הרמב"ם פ"ט דין א' וכן המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת ה"ז תולדת מבשל וכן המחמם את הדונג (שעוה) או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהם ה"ז תולדות מבשל וחייב, וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל, כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך ה"ז חייב משום מבשל, הרמב"ם שם דין ו' והביאו מ"א סק"י:

ג) הניח בשר ע"ג גחלים אם נצלה בו כגרוגרת (שהוא שליש ביצה כמ"ש לקמן סי' שס"ח סעי' ג' יעו"ש) אפי' בשנים וג' מקומות חייב לא נצלה בו כגרוגרת אבל נתבשל כולו חצי בישול (עיין לעיל סי' רנ"ג או' כ"ח) חייב נתבשל חצי בישול מצד אחד פטור עד שיהפך בו ויתבשל חצי בישול משני צדדין, הרמב"ם שם דין ה' והביאו מ"א שם, ומה שהביא שם המ"א בשם הראב"ד כבר השיגו א"ר או' ט' וכתב דגם הראב"ד מודה להרמב"ם בזה יעו"ש, וכ"ז הוא לענין חיוב חטאת אבל איסורא איכא בכל גוונא דק"ל חצי שיעור הוא אסור מה"ת כדאיתא במס' שבת דף ע"ד ע"א ופרש"י שם וכ"ה במס' יומא דף ע"ד ע"א פלוגתא דר"י ור"ל וק"ל כר"י וכן הוכיח הכנה"ג בהגב"י ביו"ד סי' צ"ח או' ס"ז מכמה סגיות וכו' דהלכה כר"י דאמר חצי שיעור אסור מה"ת יעו"ש:

ד) שם, המבשל בשבת וכו' אם היה קדירה על האש ולא היה ראוי להתבשל עד שעה ושתים והיפך בגחלים שעי"ז מתבשל במוקדם כתב הריטב"א דאפשר דחייב. פת"ע או' א' ונראה דר"ל דחייב משום מבשל חוץ מאיסור מכבה ומבעיר:

ה) שם. המבשל בשבת וכו' וכל שיש ספק פלוגתא אם הוא בישול או לאו בזה ספק דרבנן לקולא, א"א או' יו"ד, ור"ל דכ"ז שאסרו במבשל או בשאר מלאכות לעושה במיזיד או בשוגג הוא משום קנס והוא מדרבנן לפיכך הולכין בספיקא לקולא ועיין לקמן או' ח':

ו) שם הגה, או שעשה א' משאר מלאכות, עיין נתיב חיים שכתב על הגה זו משנה שאינה צריכה היא דכן כתב הטור אליבא דר"מ אבל לדידן דק"ל כר' יהודה פשיטה דאין לחלק בין מבשל לשאר מלאכות יעו"ש, וכ"כ המש"ז או' א':

ז) שם בהגה, או שעשה א' משאר מלאכות, ואם היא מלאכה דרבנן כתב המש"ז או' א' דבו ביום אסור אפי' בשוגג ומלאכה דרבנן יעו"ש, אמנם בביאור הגר"א האריך להוכיח דלכ"ע אם עשה מלאכה דרבנן בשוגג דאין לאור בדיעבד ליהנות ממנה בו ביום יעו"ש, וכ"כ ח"א כלל ט' או' י"א, אבל אם עשה במזיד אסור אפי' לאחרים עד מו"ש מיד, ח"א שם, ומיהו אם הוציא פירות חוץ לתחום והחזירם אפי' במזיד מותרין באכילה באותו היום ואפי' למי שהחזירם משום דלא נעשה האיסור בגוף הפירות ולא נשתנו מכמות שהיו כמבואר לקמן סי' ת"ה סעי' ט' יעו"ש:

ח) שם. במזיד אסור לו לעולם. היינו ליהנות מאותה מלאכה עצמה דקנסוהו רבנן אבל מותר לו ליהנות מדמיה של אותה מלאכה כדאיתא במס' בבא קמא דף ע"א ע"א וכתובות ל"ד ע"א וגם פשיטא לה לגמ' במס' חולין ריש דף קט"ו ופרש"י שם דאינו אלא משום קנס יעו"ש וצ"ע על הלבוש שכתב במזיד אסור לו מה"ת יעו"ש ועיין א"ר או' ב' ופתה"ד או' א' ודוק ומיהו מה שמותר ליהנות מדמי אותה מלאכה נראה דהיינו שיוכל למוכרה רק בכדי מה שהיה שוה אותו דבר קודם שיעשה בו מלאכה כדי שלא יהנה ממלאכת שבת דאם לא כן מה אהני קנסא דרבנן:

ט) שם. במזיד אסור לו לעולם, ומשמע ברשב"א סי' קע"ה דהקדירה אסורה (דהא לגבי דידיה בלוע מאיסור מחה"ש) ג"כ, מ"א סק"א, א"ר או' א' תו"ש או' א' ומיהו עיין מט"י או' א' שחלק על דברי המ"א הנז' והסכים להתיר הקדרה וכן הער"ה או' א' הגם שהשיג על המט"י מ"מ לענין דינא הסכים להתיר מטעם אחר יעו"ש, אמנם הר"ז או' א' פסק לאסור כדברי המ"א, וכ"פ בן א"ח פ' בא או' א' וכ"כ האחרונים, ומיהו מהני הגעלה אפי' לכלי חרס ואם בישל בלא הגעלה צריך ס' נגד הבלוע דחמור מבישולי עכו"ם, א"א או' א' ליקוטי רימ"א על נז"י סי' ו' או' ב' בן א"ח שם, והא דמהני הגעלה בכאן לכלי חרס מ"מ צריך ג"פ כמ"ש ביו"ד סי' קי"ג סעי' ט"ז יעו"ש:

י) ומיהו אם בישל ישראל לחולה שיש בו סכנה לכ"ע הקדירה מותרת, הרשב"א שם, מט"י שם, י"א בגה"ט ואפי' אם היתה הקדרה חדשה כי כן צוו הרופאים שיעשו התבשיל בכלי חדש אפ"ה הקדרה מותרת שבות יעקב. ח"ב סי' כ"א יעו"ש:

יא) שם. במזיד אסור לו לעולם, וה"ה לבני ביתו, נה"ש או' א' ואם מת קנסו לבנו אחריו, מ"א ססי' תקל"ח, תו"ש בזה הסי' או' א':

יב) שם אסור לו לעולם, ומי שנתבשל בשבילו דינו כמו אחר כיון שאינו שלו ולא חיישינן שיצוה לישראל אחר לבשלו דאין אדם חוטא ולא לו, מ"א סק"ב א"ר או' א' ר"ז או' א' מיהו הנה"ש סוף או' ב' כתב דראוי לאסור גם למי שנתבשל בשבילו יעו"ש, אמנם כ"ז דוקא במשבל במקרה אבל בפונדק ישראל שמבשל בקביעות מדי שבת בשבתו ודאי אסור למי שנתבשל בדעתו רוצונו ועוד אפי' למי שלא נתבשל בשבילו כלל אין ליקח ממנו משום לפני עור לת"מ ומשום מסייע ידי עוברי עבירה, כתב סופר א"ח סי' ן' יעו"ש:

יג) שם. ולאחרים מותר למו"ש מיד, דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י עכו"ם בשביל ישראל משום דקל בעיניו ויבוא לעשות כן פעם אחרת אבל דבר שעושה ישראל בידיים ודאי ליכא למיחש דאתי לבשולי בהדיא, ב"י, ט"ז סק"א, מ"א שם, ומיהו אם בישל עכו"ם מים בשבת ונצטנן דלא נהנה כלל ממלאכת שבת י"ל דא"צ למו"ש כדי שיעשה שאף לטעם שלא יאמר לו דהא שותה צונן אבל בו ביום אסור לכ"ע דאיתעביד איסורא, א"א או' ב' ומ"מ נראה דבמקום ששותין מי בורות ומרתיחין אותו כדי שלא יזיק ואח"כ שותין אותו צריך להמתין במו"ש בכדי שיעשו דהא אהנו מעשה עכו"ם:

יד) שם. מותר למו"ש מיד. ואם היה מו"ש יו"ט אסור דאין שבת מכין ליו"ט ליקוטי מהרי"ו סי' ב' כנה"ג בהגה"ט. מ"א שם. א"ר או' ג' תו"ש או' ב' ער"ה או' ד' וי"א שאין הכנה שייך בזה ויש לחוש לסברא הראשונה. ר"ז או' ג' וכן אם בישל לחולה בשבת ומו"ש יו"ט אסור לבריא. ודוקא בדבר שאינו נאכל שמות שהוא חי. א"א שם ואם היה יו"ט ביום א' וביום ב' יום ב' מותר כמ"ש סי' תקי"ג סעי' ה' בהגה יעו"ש. ומים שהוחמו בשבת אם נצטננו למו"ש והוא יו"ט ודאי לא שייך הכנה. א"א שם. ולנוהגין שלא לשתות מים כ"א מרתיחין אותו וכמ"ש באו' הקודם נראה דשייך הכנה ואין לשתותו במו"ש אם הוא יו"ט:

טו) שם. מותר למו"ש מיד. וכתב מור"ם ז"ל ביו"ד סס"י ק"ב בהגה דאם נתערב ה"ז מתבטל ולא אמרינן דחשיב דבר שיש לו מתירין ולא בטיל משום דמותר לאחרים אחר שבת אלא כיון דלזה אסור לעולם לא חשיב דבר שיש לו מתירין ומתבטל. וכתב שם הרב כו"פ ז"ל דזה דוקא למבשל אבל לאחרים אפי' אם נתערב אינו בטל דחשיב לדידהו דבר שיש לו מתירין. וכ"כ שם החו"ד יעו"ש אמנם המ"א סק"ב כתב דגם למבשל אסור אם נתערב בו ביום דלא בטיל הואיל דלגבי אחרים הוי דבר שיש לו מתירין שמותר במו"ש אלא א"כ נתערב אחר השבת שאז בטל מותר גם להמבשל יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ג' ר"ז או' ד' וכתב דהביטול הוא ברוב יעו"ש. ועיין בשו"ת רב פעלים ח"א סי' י"ז מה דשקיל וטרי בהאי עניינא והעלה לאסור כהמ"א והיינו כוותיה ולא מטעמיה יעו"ש וכ"כ בספרו בן א"ח פ' ב' א' ב' יעו"ש. וכתב שם הר"ז דאם נתערב בשבת אסור התערובות להמבשל במזיד לעולם אבל לפי הטעמים שכתב רב פעלים שם משמע שאין לאסור להמבשל אלא כמו האחרים וכ"נ עיקר כיון דבלא"ה מור"ם ז"ל וכמה מן האחרונים מתירים התערובת למבשל אפי' בו ביום כנז"ל וא"כ די לנו להחמיר רק באותו יום ולמו"ש שרי ליה התערובות כמו האחרים ודוק ואח"כ ראיתי שכ"כ בחידושי רעק"א דמותר לאחר שבת יעו"ש:

ואם היה יו"ט במו"ש ואם ימתין עד מיו"ט יתקלקל המאכל י"ל אף בשוגג בו ביום מותר אם נתבטל. א"א שם:

טז) שם. ובשוגג אסור בו ביום וכו' שכיון שעשה אסור של תורה החמירו לקנוס בו ביום כמו במזיד שאסור גם לאחרים גזירה שמא יבשל במזיד ויאמר שוגג הייתי. ר"ז או' א':

טוב) שם. ובשוגג אסור בו ביום וכו' כל שעשה ע"פ חכם שהורה לו שוגג מיקרי ולאו בר עונשין הוא. הרד"ך בית כ"ו ח"ב. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ג א"ר או' ה' תו"ש או' ג' ר"ז או' ב':

חי) שכחה שוגג מקרי. מהר"מ מינץ סי' כ"ח כנה"ג שם מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם. ר"ז. שם ער"ה או' ג' וכ"כ בספרו ליו"ד סי' צ"ט או' יוד יעו"ש בין ששכח שהוא שבת או שהיא מלאכה ר"ז שם:

יט) וכן האומר מותר שוגג הוא. מ"א סי' ק"ד סק"ו וכן הוכיח הפתה"ד שם או ג' בכמה ראיות מש"ס ופו' יעו"ש. וכ"כ הער"ה שם ואעפ"י שהביא פלוגתא בזה מ"מ ביו"ד שם הביא כמה פו' דס"ל הכי וכתב דכן עיקר יעו"ש. ועיין לעיל סי' רנ"ג או' כ"א:

ך) אין לדמות אונס לשוגג. בנימין זאב סי' ק"ל. כנה"ג שם. א"ר שם. ור"ל דאנוס קיל משוגג דאנוס רחמנא פטריה:

כא) ישראל אחד נתן במזיד ביצים בתוך קדירתו של חבירו ונתבשלו. הביצים עצמן ודאי אסורין אבל התבשיל נ"ל דשרי אע"ג דדבר שיל"מ הוא ולא בטיל מ"מ לא מיתסר התבשיל דכיון שהיא אינה קלופה אינה נותנת טעם דמיא דביעי מיא בעלמא הוא ודמי לביצת נבילה וטריפה דאינה אוסרת התבשיל אם אינה קלופה ודוקא ביצה שיש בה אפרוח או דם הוא דאוסרת כדאיתא בפ' ג"ה דצ"ח ובטוש"ע יו"ד סי' פ"ו יעו"ש. שש"א או' ד':

כב) ועיין בשו"ת זית רענן ח"ב סי' ה' שנשאל בענין משרתת א' שהביא לבית האופה תבשיל של שבת בטרם ביאת השמש של עש"ק והמשרת של האופה היה טרוד בתשבילין של אחרים להורידם לתנור עד כי אחר הנער והוריד את התבשיל לתנור בביה"ש והם לא ידעו מאומה שיש בזה חטא גדול או קטן רק אברך א' שאל אם צריך להודיעם לבל יאכלו ממנו בש"ק כדין המבשל בשבת בשוגג ומצדד שם להקל לענין התבשיל יעו"ש. א"ח או' ג':

שם בהגה. עיין לעיל סי' ש"ז סעי' ך' ט"ס וצ"ל סעי' י"ט:

סעיף בעריכה

כג) סעי' ב. בין שחלה מאתמול בין שחלה היום וכו' כלומר לא מיבעיא שחלה מאתמול דאמרינן דעתיה עלה היה מאתמול שמא יצטרך לשוחטה אלא אפי' חלה היום דלא הוה דעתיה עליה מאתמול שרי לבריא לאכול ממנו ולית ביה משום איסור מוקצה. והטעם כתב הרא"ש משום דק"ל כר"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בדאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו כמו גרוגרות וצימוקים וכדומה והכא לא דחינו בידים. והב"ד ב"י וב"ח. והא דאית מוקצה במחובר אעפ"י שנשרו הפירות כתב המ"T סק"ד דהתם טעמא שמא יעלה ויתלוש כדאיתא ריש ביצה יעו"ש. אבל שמא ישחוט לא חיישינן דבר טורח הוא ומידכר ועוד דלא גזרינן אלא בפירות דבעודה בכפיו יבלענה ומתאוה להם. כ"כ שם התו' לב"ש:

כד) שם. בין שחלה היום וכו' ורש"ל פ"ק דחולין סי' ל' אוסר בחלה היום משום מוקצה. שכנה"ג בהגב"י או' ב' א"ר או' ו':

כה) שם. מותר הבריא לאכול וכו' והטעם כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט, גמ' ופרש"י ז"ל וליכא למיגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה ע"כ. והיכא דדי לחולה בתרנגול קטן אם מותר לשחוט לו תרנגול גדול יתבאר לקמן סי' שכ"ח עי' ט"ז בס"ד. ולענין כסוי הדם לשוחט בשבת עיין ביו"ד סי' כ"ח סעי' ט"ז:

כו) שם. לאכול ממנו חי. ובלא מליחה. טור. וכ"כ התו' והרא"ש פ"ק דחולין והטעם מבואר שם דק"ל המולח חייב משום מעבד. עו"ש או' ד' ומיהו הדחה בעי משום דם שעל הבשר משא"כ דם הבלוע בו ליכא איסור כ"ז שלא פירש כמ"ש ביו"ד סי' ס"ז סעי' א"ב מ"א סק"ה. ומותר להדיח בשבת כיון שרוצה לאכול עתה מיד. א"א או' ה':

כז) שם. אסור בשבת לבריא וכו' ולמ"ש מותר לאלתר ולא בעינן בכדי שיעשו. ב"י:

כח) שם. אסור שבת לבריא וכו' מיהו שרי בטלטול היכא שראוי לכוס והיכא שאינו ראוי אסור בטלטול לאחרים שלא לצורך החולה. יש"ש פ"ק דחוללין סי' ל' שכנה"ג בהגה"ט או' ב':

כט) שם. או לחולה שאין בו סכנה וכו' דכל שאסור לעשות לו ע"י ישראל גזרינן שמא ירבה בשבילו דלפעמים לא ימצא לעשות לו ע"י גוי ויבא זה להרבות בשבילו, הרשב"א בתשו' סי' תתי"ד, והביאו ב"י:

ל) שם. שמא ירבה בשבילו, והוא איסור דאורייתא כשמרבה בשבילו אפי' קודם שיתן הקדרה על האש. וי"א שהוא דרבנן, ב"י בסי' זה ובסי' של"א. מ"א סק"ו. ויש נ"מ מזה לענין חולה שאין בו סכנה דישראל שרי לעשות לו שבות ולא מלאכה. כ"כ העו"ש סי' תק"ג או' א' יעו"ש. תו"ש או' ח':

לא) שם הגה. ואפי' בישל ע"י עכו"ם אסור בשבת. ר"ל אפי' בישל ע"י עכו"ם לחולה בשבת אסור לבריא לאכול ממנו גזירה שמא ירבה בשבילו. וכ"כ הר"ז או' ה' אבל למו"ש מותר מיד אפי' לבריא ואין בו משום בישול עכו"ם. כ"כ מור"ם ז"ל ביו"ד ססי' קי"ג, בהגה בשם הרא"ה. וכ"ה דעת הש"כ ביו"ד ססי' קכ"ג ובנה"כ ססי' קי"ג. וטעמו דכיון דהעכו,ם בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשו. מ"א סק"ז. אמנם הט"ז ביו"ד סי' קי"ג ס"ק ט"ו כתב בשם הרשב"א בס' משמרת הבית דאפי' לחולה עצמו אסור במו"ש משום בישולי עכו"ם וכ"ש לבריא דלא הותר אפי' לחולה עצמו אלא דוקא בעת הצורך דהיינו בשבת אבל לא למו"ש יעו"ש וכ"כ שכנה"ג בהגב"י סי' זה או' ג' וכנה"ג הגב"י שם או' ע"ט וכתב שכ"ה דעת מרן ז"ל מדהשמיט סברת הרא"ה בש"ע יעו"ש. וכ"כ הפר"ח שם או' כ"ו, פר"ת שם סוף או' י"ט מנ"י כלל ע"ה או' כ"ט בל"י שם או' כ"ב ער"ה בזה הסי' או' ח' ושם או' כ"ד, ח"א כלל ס"ט או' ט"ז ובספרו חכ"א כלל ס"ו או' י"ב, וכ"נ דעת הברכ"י בסי' זה או' ב' יעו"ש, וכ"פ הנה"ש או' ה' בן א"ח פ' בא או' ד' ומשמע אבל אם בישל העכו"ם לחולה בשבת דבר שאין בו בשולי גוים מותר למו"ש מיד ואפי' לבריא, וכ"כ בן א"ח שם:

לב) ולענין הכלים שבישל בהם העכו"ם לחולה בשבת דבר שיש בו איסור משום בשולי עכו"ם כתב הער"ה שם ביו"ד או' כ"ד דיש לסמוך בזה על הרא"ה דא"צ הכשר יעו"ש, וכ"כ חכ"א שם דאחר מעל"ע יש להתיר הכלים אפי' בלא הגעלה יעו"ש, אמנם בספרו ח"א כלל ס"ט או' ט"ז כתב דהכלים צריכים הכשר ואפי' כלי חרס דיו אם מגעילו ג"פ ובדיעבד אם בישל בו (היינו קודם מעל"ע) ויש רוב בתבשיל מותר והמיקל שלא להגעיל כלל לא הפסיד עכ"ד, וכ"כ הברכ"י ביו"ד סי' קי"ג או' ח"י בשם ס' בתי כהונה דלכתחלה ראוי למיחש לחומרא ולהכשירו בדיעבד אם בישל בהם ויש רוב בתבשיל מותר יעו"ש, ונראה לענין דינא כיון שרבו הדעות בזה לכתחלה יש להחמיר להכשירם ובדיעבד אם בישל בהם בלתי הכשר אפי' תוך מעל"ע התבשיל מותר והמיקל שלא להגעילם כלל ולהשתמש בהם אחר מעל"ע לא הפסיד:

לג) שם בהגה. משום שגדל והולך וכו' ומיירי בפרי שלא נגמר בישולו. ב"י. אבל בנגמר בישולו לא אמרינן שגדל והולך ומועלת בו הכנה. מ"א סק"ח. א"ר או' ח' ר"ז או' י' מיהו התו"ש או' יו"ד כתב על דברי המ"א הנ"ז דיש לדחות יעו"ש:

לד) שם בהגה. ויש בו משום מוקצה מיהו כל מה שנעשה לחולה מידי דאסור לבריא משום מוקצה או משום שירבה בשבילו מותר לבריא במו"ש מיד ולא בעינן בכדי שיעשו דלא בעינן בכדי שיעשו אלא כשתנחלל שבת או בשוגג או במזיד אבל היכא שנעשה בהיתר ואינו אסור לבריא אלא משום מוקצה או משום שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו דליכא למיגזר מידי לבוש:

לה) עכו"ם שבישל לצורך ישראל בריא משקה הקאו"י ושתאו ישראל חולה שאין בו סכנה ונשתייר לו ממנו אסור לו לשתות המותר שכיון שנתרפא נתרפא. ואם מתחלה נעשה ע"י גוי לצורך חולה ישראל והבריא מותר לו. ואם ישראל בישל לצורך חולה והבריא אעפ"י שהרב בית יעקב התיר כיון שבישל בהיתר מ"מ דעת הרב המחבר בלתי הכרע ואין ולאו ורפיא בידיה. נחפה בכסף סי' ג' והביאו עוקרי הד"ט סי' י"ד או' ג' וכתב שם בסוף האות דהר"ף בתשו' שלאחר ליקוטי הפרדס דף כ"ו ע"ד פסק דהמבשל בשבת לחולה והבריא מותר לו לאכול ממנו יעו"ש:

סעיף געריכה

לו) סעי' ג'. כשם שאסור לבשל באור וכו׳ והמבשל בתולדות האור חייב. גמ׳ מ״א סק"ט. תו״ש או׳ י״א. ולכך גזרינן תולדות חמה אטו תולדת האור:

לז) שם. כגון ליתן ביצה בצד הקדרה וכו', ואם נצלית שם כמאכל בן דרוסאי חייב משום מבשל כמו בצולה על האור. ר״ז או׳ ז׳ וכמה הוא שיעור מאכל בן דרוסאי עיין לעיל סי׳ רנ״ג או כ"ח:

לח) שם. ואפי׳ בתולדות חמה וכו׳ פלוגתא דר׳ יוסי ורבנן ופסקו הריי׳ף והרמב״ם כרבנן ב״י, וכ״כ ב"ח והאחרונים דק״ל כרבנן דאסרי בתולדת חמה ונ״ל דאפי׳ בדעבד אסור ומ״מ אפשר דלאחר שבת מותר אף למבשל עצמו וצ׳׳ע לדינא הגרע״א:

טל) שם. וכן אסור להטמינה בחול וכו' גזירה שמא יטמיננה ברמץ או שמא יעשה גומא פרישה או׳ ו׳:

מ) שם. וכן אסור להטמינה בחול וכו׳ אפי' מבע״י ואפי׳ לגלגלו ע״ג החול בשביל שתצלה נמי אסור. כ״כ הרא״ש והביאו הב״ח והמ"א סק"י וכ"כ הר״ז או׳ ז׳ מיהו בחידשי רע״א הביא בשם הרשב״א דמותר להמתין בו מבע״י יעו״ש. אבל דעת הפו׳ נראה כהרא״ש. ומ"מ כתב רש׳׳ל בתשו׳ (סי׳ ס״א) דמותר לצלות על גג רותח מחמה דלא מחלף בתולדות האור יעו״ש והביאו מ״א שם וכתב דאין דבריו מוכרחים וגם בט"א חולק עליו ובירושלמי איתא בהדיא לאסור עכ"ל. ומיהו הנ״ץ ולחם משנה פ׳ כירה פסקו כרש״ל. א״ר או׳ ט' אבל התו״ש או׳ י״ד כתב כדברי המ״א. וכ"נ דעת הנה"ש או' ו׳ וכ״כ האחרונים:

מא) כתב הרמב״ם (פ״ט דין ג׳) המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם פטור דהוי כתולדות חמה. וכ״ה בגמ׳ וכ״מ במשנה פ"ט דנגעים. ובסנהדרין (דק"ח ע״א) אמרינן דנשתיירו מהמבול ואפשר דמ"מ הו"ל כתולדת חמה. מ״א שם. תו"ש שם. ר״ז או׳ ח׳.

מב) וכתב הר״ן דאסור להעמיד מאכל ע״ג חמי טבריה אבל מע״ש מותר. ולהניח בתוכו אסור כמ״ש סי׳ שכ״ו סעי׳ ג׳. מ"א שם. א״ר שם. תו״ש שם ר״ז שם. ובחידושי רע׳׳א מצדד דגם על תולדות האור מותר להשהות דלא גרע מכירה גרופה דמותר משום דלא שייך שמא יחתה יעו״ש:

מג) שם. וכן אסור להטמינה בחול וכו׳ לאו דוקא חיה כדי שתצלה אלא אפי׳ היא צלויה כבר וממתינה שם אפי׳ מבע״י כדי לשמור חומה אסור. רש"ל בתשו׳ שם. כנה׳׳ג בהגה״מ. א"ר שם:

מד) ואיתא בש״ס נותנין תבשיל לתוך הבור כדי שיהא שמור בתוכו ולא גזרינן שמא יבא להשוות גומות. תו"ש שם. ותמה על הטור וש"ע שלא הביאו דין זה:

מה) שם. אבל בחמה עצמה וכו' דאין דרך בישול בכך וחמה באור לא מחלפא דניגזור הא אטו הא. ר"ן. פרישה או' ה' תו"ש או' ט"ו. לב"ש:

מו) וכתב בתשו' שער זקנים ח"ב בית מלוא דף פ"ו בד"ה עוד בשם הלק"ט דבאש המתהווה ע"י הזכוכית שמתעגל ניצוץ השמש ונבער בו הוא תולדת החמה והוא דרבנן יעו"ש. והביא פ"ת. אמנם עיין בשו"ת לב חיים ח"ג סי' ס"ח שנשאל ע"ז. והשיב דכשעשאו בשבת עצמו ודאי עבר אמימרא דרחמנא דלא תבערו אש שכ"כ חו"י דאסור ואף דבס' טל אורות במלאכת המבעיר חלק עליו והתיר זהו רק במדליק נר מטעם שרגא בטיהרא למאי מהניא אבל אם היום קר ועי"ז נעשה מדורה ונתחמם הבית או לבשל וכדומה ודאי חייב. ואפי' אם עשאו מע"ש והודלק בשבת בזריחת השמש נמי אסור מדינא יעו"ש והביאו א"ח סי' רנ"ה או' א':

מז) אין מגלגלין ביצה בשבת בסיד רותח מכח האור. יש לפרשו בעוד שהוא רותח מכח האור אבל אם נצטנן וחזר ונרתח במים שכבהו יש מקילין ואינו כלום שהרי אף משנצטנן מרתיח את מקומו ולא זז ממנו רתיחה שמכח האור אלא שהיא מתוספת בשעת הכיבוי. ומאירי. פת"ע או' יו"ד:

מח) מה דק"ל מליח כרותח דצלי הא מד"ת לענין שמבליע כמו כלי אבל ליחשב כמו צלי לענין איסור בישול בשבת או לאסור הפסח שמלחו משום צלי מחמת ד"א לא. נוב"י מה"ת סי' כ"ג יעו"ש. והביאו שעת או' ז' ולפ"ז משמע דהמבשל אחר מליחה חייב. וכ"כ המש"ז או' ו' וכן העלה בס' מנחת פתים יעו"ש:

סעיף דעריכה

מט) סעי' ד' יש בו משום בישול וכו' והוי יודע שבכל דינים דאסורים משום בישול אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ"ש ססי' רנ"ג. מ"א ס"ק י"א. תו"ש או' ט"ז. ר"ז או' ט' ח"א כלל ך' או' י"א:

ן) שם. יש בו משום בישול וכו' וכל שיש בו משום בישול אסור בכל ענין ואף אם בישלו ע"י עכו"ם אסור כבסעי' א' א"א או' י"א:

נא) שם. יש בו משום בישול וכו' זהוא דעת הרא"ש והטור וכ"מ מפרש"י דאפי' תבשיל שנתבשל כל צורכו ויש בו מרק אם נצטנן וחוזר ומרתיחו יש בו משום בישול וחייב כמ"ש בב"י אבל הרמב"ם פ"ט כתב דהמבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר א"צ בישול כלל פטור עכ"ל משמע דאפי' מניחו על האור ליכא אלא איסור דרבנן. וכ"כ המ"מ פכ"ב בשם הרשב"א דלד"ה תבשיל שנתבשל מע"ש ונצטנן מותר לחממו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו והוא שלא יתן ע"ג המדורה או ע"ג כירה עכ"ל והביאו ב"י וכתב מדלא חילק בין יש בו מרק לאין בו אלמא בכל גוונא שרי לתתו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת וכתב שכ"נ דעת הר"ן בפ' כירה יעו"ש. וזהו שכתב מור"ם ז"ל לקמן בהגה סעי' ט"ו ויש מקילין וכו' ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי. יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט' ח"א כלל ך' או' י"ג וה"ד למקום שכבר נהגו להקל אבל במקום שלא נהגו יש להחמיר כדעת הש"ע. ומיהו כתב הברכ"י בשיו"ב או' א' דע"י עכו"ם שרי כיון דאיכא מאן דשרי אף ע"י ישראל יעו"ש:

בן) שם. יש בו משום בישול וכו' פי' וחייב עליו חטאת ואפי' לא בישל על האור ממש אלא בתולדות האור. והא דאמרינן כל שבא בחמין מע"ש שורין אותו בחמין בשבת התם איירי בדבר יבש בלתי רוטב וכמ"ש בדברי הש"ע בסמוך. עו"ש או' י"א:

גן) שם. יש בו משום בישול וכו' כתב הב"י וז"ל ומשמע לי כל שהיד סולדת בו מקרי רותח עכ"ל כלומר דאם עשה אח"כ שיהיה הקדירה מרתיח פטור כיון שכבר ג"כ היתה היד סולדת בו ומדלא כתב רבותא יותר דאפי' אין היד סולדת ועדיין חם קצת שאינו חייב אם מרתיח משמע דס"ל דאפי' לא נצטנן לגמרי אלא עדיין חם מעט ואין היד סולדת אם עשה אח"כ שיהא שהיד סולדת בו וכ"ש שיהא מרתיח דחייב משום מבשל וכן מוכח מל' ב"י לעיל סי' רנ"ח יעו"ש. עו"ש או' י"ב. ושיעור יס"ב עיין לקמן סעי' י"ד ובדברינו לשם בס"ד:

דן) שם. אם נצטנן. ואם לא נצטנן אפי' שינה קצת מרתיחתו מותר. ב"י בשם רי"ו. מ"א ס"ק י"ב. והיתר זה עצמו אינו אלא בחמין דומיא דדין דבר יבש דבסמוך דפירושו סמוך למדורה אפי' במקום שהיס"ב וכדלקמן סעי' ט"ו או בחמין של כלי ראשון אחר שהעבירו מעל האש דאלו ע"ג האש ממש לעולם אסור. וממילא מוכח דבנטצן דיש בו משום בישול הוא אפי' בחמין דכלי ראשון או בסמוך למדורה במקום שהיס"ב אסור. מט"י או' ב':

הן) בכלי ראשון כ"ז שיס"ב אין בישול אחר בישול ואם אין יס"ב אף בכ"ר יש בישול אחר בישול אם מחמם אח"כ שיס"ב ואם הורק לכ"ש אף יס"ב י"ל דיש בישול אם מניחו אח"כ בכ"ר וכדומה. א"א או' י"ב:

ון) שם הגה. וי"א דוקא אם מצטמק וכו' כלומר אבל אם מצטמק ורע לו אינו חייב משום מבשל אפי' אם נצטנן. והש"ע לא חילק בין מצטמק ויפה לו ובין רע לו דס"ל דאין לחלק בזה. וכ"כ הב"ח כדעת הש"ע דלא מצינו לחלק בזה אלא במקום דחיישינן שמא יחתה בגחלים אז אמרינן כיון דמצטמק ורע לו לא יחתה שלא יתקלקל כל המאכל אבל בכאן שאסור משום בישול ודאי דאין לחלק דמה לי מצטמק ורע לו או יפה לו כיון דמחמם המאכל. עו"ש או' י"ג. ומיהו י"א דגם הש"ע ס"ל כדברי הגה זו כמ"ש לקמן או' ק"ג יעו"ש:

זן) שם בהגה. וי"א דוקא אם מצטמק וכו' הב"ח כתב על הגה זו דליתא דהך סברא דחויה היא אלא אפי' מצטמק ורע לו אסור. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ד' מ"א ס"ק י"ג. וכ"נ דעת הלבוש שהשמיט דברי מור"ם הללו. מיהו הא"ר או' יוד כתב על הלבוש דאפשר דסמך אסעי' ח' וכבר כתבנו באו' הקודם די"א דגם הש"ע ס"ל כדברי הגה זו בסעי' ח' יעו"ש וכתב עו"ש הא"ר וכן הט"ז סק"ד ומ"א ס"ק כ"ז נראה שהסכימו לזה וכ"מ בס' מנחת כהן אלא שסיים (בס' מ"כ) שראוי להחמיר מפני שא"א בקיאין בכמה דברים אם מצטמק ויפה לו ואין להקל אלא א"כ ידוע בבירור שרע לו כגון לפת ותמרי ודייסא וכיוצא בו וכן מים אחר שנתבשל כל צרכו ודוקא נגד מהדורה אבל אצל אש ממש אפי' במצטמק ורע לו אסור עכ"ד. ועיין מש"ז סי' רנ"ט או' ג' שהביא ג"כ דברי מ"כ הנ"ז ועי"ש:

חן) שם. ואפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי וכו' ר"ל וחיובא נמי איכא אפי' בעודו רותח דאע"ג דמוכח מדברי הרא"ש ז"ל דליכא חיובא אלא בלא הגיע למאכל בן דרוסאי כמ"ש בב"י מ"מ פסק בש"ע כדעת הטור משום דהכי מוכח מברייתא דפ' המביא וכ"ה דעת הרמב"ם כמ"ש בב"י יעו"ש. וכ"כ המט"י או' ב' יעו"ש:

נט) שם. ואפי' נתבשל כמב"ד וכו' אבל אם נתבשל כ"צ אפי' מצטמק ויפה לו לית ביה בישול. עו"ש או' י"ד. תו"ש או' י"ט:

ס) שם. ואפי' נתבשל כמב"ד וכו' ולעניין דבר הנאכל כמו שהוא חי אם יש בו משום בישול עיין להרדב"Z ח"א סי' רי"ג באמצע התשו' שכתב וז"ל לענין מלקות אינו לוקה אבל אסור מדברנן ואם נתבשלו מאליהן כגון שהניחם מע"ש מותר לאוכלן בשבת. תדע שהרי דבר שנתבשל כמב"ד אין חייב עליו בשבת וטעמא כיון דאיכא מאן דאכיל ליה הכי שוב לא מחייב על בישולו וכ"ש דברים הנאכלין חיים לכל אדם עכ"ל. וא"כ מדקאמר טעמא כמב"ד משמע אבל למאן דאית ליה יש בישול אם נתבשל כמב"ד והוא לדעת הש"ע ודעמיה ה"ה באלו הפירות דיש חיוב אם בשלם בשבת וכ"מ מדברי הש"ע לעיל סי' רנ"ד סעי' ד' ולקמן בהגה סעי' י"ד יעו"ש. וכ"כ הא"ז בה"ש סי' ס"ב בשם הריב"א דיין אין בו משום בישול מי שמחממו לשתיה וירקות הנאכלין חיין וכן פירות כאלו יש בהם בישול כיון שמשתנים לטעם אחר ולא דמי לבישולי עכו"ם דרבנן דהא מי אין בו בישולי עכו"ם וגבי שבת המבשלן חייב. וכתב עליו שם הא"ז דלפ"ז גם בשמן אין בו בישול אבל מ"כ שהריב"א חזר בו מדין יין הנ"ל יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' ו' דפירות חיים שי בהם משום בישול. וכ"כ הברכ"י או' ג' בשם מהר"י מולכו ועי"ש מ"ש על דברי הרדב"ז הנ"ז והניח בצ"ע יעו"ש:

סא) שם. ואפי' נתבשל כמב"ד וכו' ושיעור מב"ד עיין בדברינו לעיל סי' רנ"ג או' כ"ח ודוק:

סב) שם. ותבשיל שיש בו מרק והיינו שרובו רוטב כמ"ש בב"י סי' רנ"ג ד"ה ומ"ש רבינו כל זמן שהיא רותחת בשם רי"ו שכתב בשם ר"י יעו"ש. וכן כתב א"ר או' י"א בזה הסי' בשם מנחת כהן אלא שכתב וצ"ע אבל במש"ז סי' רנ"ג או' י"ג ובא"א שם או' מ"א נראה שמסכים לזה דהולכין אחר הרוב יעו"ש. וכ"כ במש"ז סי' רנ"ט או' ג' יעו"ש.

סג) שם. אבל דבר שנתבשל כבר והוא יבש וכו' היינו שנתבשל כ"צ וכמ"ש סעי' ט"ו וכ"כ העו"ש או' ט"ו. א"ר או' י"א. מט"י או' ב' ר"ז או' י"א:

סד) שם. מותר לשרותו בחמין וכו' ואפי' נצטנן לגמרי לבו"ש. תו"ש או' כ"א. ר"ז או' י"א ח"א כלל ך' או' ו':

סה) שם. מותר לשרותו בחמין בשבת. ודע דמשקה הקאוי שמרתיחין מים ומערבין קאוי בתוכו ופעמים שאין נותנין בו כל צרכו בודנו רותח על האש ובעת שנותנין אותו בכוסות מוסיפים ונותין על הכוס משחיקת הקאוי כדי לבסמו ולתקנו אם מותר לעשות כן בשבת עיין בס' גו"ר כלל ג' מסי' ב' עד סי' ט' שנפל בזה מחלוקת גדולה בין הרב גו"ר ובין חביריו כהר' יעקב פראגי ז"ל וכמה"ר משה ן' חביב ומהר"א יצחקי ז"ל וכמה"ר משה חיון ז"ל דלדעת הגו"ר אסור לפי דעת הש"ע דאסר השרייה בדבר שלא בא בחמין דדוקא מדיחין אבל לא שורין דפי' אפי' בכל שני דהא הקאוי אעפ"י שנקלה כבר לא חשיב בא בחמין לפי כשטוחנין אותו חזר להיות כדבר שלא בא בחמין דהא לא חזי לכוס אותו ואת"ל דגם לאחר הכתישה חזי למיכל מ"מ יש לחוש למאן דס"ל דיש בישול אחר אפייה ואפי' בכלי שני שהיד סולדת בו והיא הסברא שהביא הש"ע בסמוך סעי' ה' ועוד דאין עפר זה נשתה ונכלל במשקה אלא יוצא שומנו וביסומו במים ונשאר האבק בשולי הכוס כעפרא דארעא ומשליכין אותו לאיבוד ודמיא לבישול הסממים שהיה במשכן יעוש"ב. וחלק עליו כמהר"י פראג"י ז"ל וס"ל דאבק הקאוי חזי למיכל טעמיה עריב והולכי דרכים מוליכין אותה עמהם כתושה וכשאין להם מקום לבשלה אוכלין ממנה ושותין עליה מים ומעבירין שעתה בזה והמוחש לא יוכחש דהא טעמא עריב ומתהנה ממנה האוכלה  והאריך שם בטעם ההיתר. ובתשו' מהר"ם ן' חביב כתב כיון דהכוס הוי כלי שני דעת הש"ע להתיר ואין לחוש לבישול אחר אפייה דהרי בסעי' ה' הביא סברת האוסר לחוש לדבריו לכתחלה וכ"ש לדעת הכנה"ג דס"ל דסברא בתרא היא העיקר ולכך מותר לתת אבק הקאוי לתוך הפנג'אן שהוא כלי שני אפי' היד סולדת בו. וכן כמהר"א יצחקי ז"ל הלך בשיטתו להתיר כס' שנית של המתירין בסעי' ה' אלא דכתב דראוי להחמיר לכתחלה. וכן כמה"ר משה חיון ז"ל התיר בפשיטות יעו"ש בדבריהם בארוכה. והב"ד ממט"י או' ב' וכתב דלדבריהם שומעים כי הם הרבים ומסתבר טעמייהו יעו"ש. וכן בתשו' רב פעלים ח"ג סי' י"א משמע ופשיטא ליה דשרי ורק דשקיל וטרי בענין צביעת המים והסכים דצריך לתת מע"ש מעט קאוי במים שמרתיחין בכדי שיצבע מע"A ואז ביום שבת כאשר ישפכו המים חמין בפנג"אן שהוא כלי שני אח"כ יתנו בתוכו קאוי כראוי יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' פ"ד ודוק:

ובענין הט"ע (שקורין בערבי ש"י) אם בשלו אותו או שרו אותו בחמין מע"ש אי שרי לערות עליו חמין בשבת עיין מ"ש לעיל סי' רנ"ג או' צ"א אבל לפי דעת האוסרים צביעה במשקין אין לו תקנה אלא א"כ יתננה בחמין מע"ש כדי שיתבשל ויצבע המים מע"ש דאי יבשלנו בע"ש ויניחנו יבש ויתן עליו מים חמין בשבת הרי צובע המים בשבת אלא צריך שיתן ט"ע בע"ש בחמין כל צרכו וכן נוהגין פעה"ק ירושת"ו. ולענין הסוכר אם יש בו משום בישול י"ת לקמן או' קי"ח:

סו) שם. מותר לשרותו וכו' פי' דוקא לשרותו בחמין מותר אבל לחמם אותו על האור אפי' בלתי רוטב אסור לדעת הרמב"ם ז"ל מדרבנן אבל אינו חייב עליו כיון שנתבשל כבר. עו"ש או' ט"ז:

סז) שם. מותר לשרותו וכו' אפי' בכ"ר וכמ"ש סעי' ט"ו דאין בישול אחר בישול. וכ"כ התו' והמרדכי והר"ן דלא כב"ח דמחמיר. מ"א ס"ק י"ד. א"ר או' י"ב. תו"ש או' כ"א ר"ז או' י"א ח"א כלל ך' או' ו' והא דמותר לשרותו אפי' בכ"ר היינו לאחר שהורד מעל האש דהכי הוא לשון שרייה וכ"כ א"ר או' כ"ד. אבל ליתנו בכ"ר שעל האש אסור וכמ"ש לעיל או' ס"ה יעו"ש:

סח) שם. מותר לשרותו וכו' ומשמע מלשון הש"ע דאם לא נתבשל מע"ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולסדת בחמין. מ"א שם. אבל מלשון הלבוש לא משמע הכי ובפו' נראה עיקר כמ"א ומ"מ בכלי שני נראה להקל ולסמוך על הרמב"ם. א"ר שם. וכ"כ התו"ש סוף או' כ"ב:

סט) שם. אבל מדיחין אותו וכו' ואפי' בדבר לח שרי דאין זה בישול. מ"א ס"ק ט"ו. תו"ש שם. ור"ל דדוקא בשרייה יש לחלק בין לח ליבש אבל בהדחה אפי' דבר לח מותר:

ע) שם. אבל מדיחין אותו וכו' כתבו התו' (שבת ל' ע"א) לפי' רשב"א דמפרש דעירוי ככלי שני אתי שפפיר הכא דאין שורין אותו בכ"ר אבל מדיחין אותו מכ"R דרך עירוי אבל לפר"ת דמפרש דעירוי הוי ככ"ר ע"כ מדיחין אותו מכלי קאמר וא"ת מאי אריא מדיחין אפי' שורין נמי אומר ר"י דאפי' בכלי שני אין שורין דהואיל דהמים חמין מחזי כמבשל ואע"ג דתנן לקמן (עיין סעי' ט') אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי ה"ד תבלין שהן עשוין למתק את הקדרה ולא מחזי כמבשל א"נ ה"ה שורין אותו כיון דאיירי בכלי שני וכו' יוע"ש. ופסק ב"ח לחומרא כתירוץ א' של התו' דדוקא מדיחין אותו בכלי שני אבל לא שורין אפי' בכל שני יעו"ש. וכ"כ העו"ש או' י"ז דלפי מה שפסק הש"ע בה' פסח דק"ל דעירוי ככ"ר לחומרא ע"כ צ"ל מדיחין בכלי שני. וכ"פ מ"א ס"ק ט"ו. וכ"נ דעת הא"ר או' י"ג. וכ"פ הר"ז או' י"א ח"א כלל ך' או' ו':

עא) ונ"ל דבצל דינו כתבלין דעבידא לטעמא. מ"א שם. מיהו המחה"ש כתב דיש לאסור דלמא מתבשל וכתב שכן דעת הט"ז סק"ח וס"ק י"ד לאסור בבצלים יעו"ש והיינו אם היד סולדת בו בכלי שני כמ,ש בט"ז שם. אבל הר"ז שם כתב דנהגו להקל בבצלים בכלי שני שהיד סולדת בו כיעו"ש. ויתבאר עוד לקמן או' פ"ו:

עב) שם. חוץ מן הטלית הישן וכו' רש"י פירש שהוא דג מלוח של שנה שעבר. וקולייס האספנין שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה. ואסור אפי' להדיח שזהו גמר מלאכתן והוי בישול ואמרינן בגמ' שאם הדיח מליח וקולייס האספנין בחמין חייב חטאת וכתב בס' הפרדס דוקא שאינו נאכל מחמת מלחו אלא א"כ ידיחנו בחמין אבל אם ראוי לאכול קודם הדחה אין איסור בהדחה יעו"ש. עו"ש או' ח"י. ומ"ש אין איסור בהדחה היינו בצונן וכמ"ש בב"י בשם ס' הנ"ז ועיין באו' שאח"ז:

עג) שם. חוץ מן המליח הישן וכו' משמע דבמים צוננים מותר ולכן מותר לרחוץ את הערינג בשבת בצוננים אפי' הוא מלוח הרבה וכ"כ ב"י בסי' זה בשם הפרדס בדג שקורין טונינא. ט"ז סק"ה. ר"ז שם. ח"א שם. ועיין באו' שאח"ז:

עד) שם הגה. וה"ה כל דבר קשה וכו' וה"ה דבר מלוח שאין יכולין לאוכלו כלל בלא הדחה. מ"א ס"ק ט"ז ולכאורה קשה מה הוסיף בזה הא היינו ממש דין מליח הישן שכתב הש"ע. אכן נראה דבא לומר דדוקא אם א"א לאכלו כלל בלא חמין הוא דאסור אבל אם אפשר לאכול ג"כ ע"י הדחת צונן שרי ג"כ ע"י חמין ואם א"א לאכול ע"י צונן אסור בחמין ומותר בצונן וכ"ה בנ"י ובס' א"ר נתקשה בזה ולדעתי נראה כמ"ש. תו"ש או' כ"ג ולפ"ז מותר להדיח הערינג אפי' במים חמין כיון דאפשר לאכלו בלי הדחה אבל הט"ז סק"ה לא התיר אלא בצונן מחה"ש ס"ק ט"ז. וכבר כתבנו באו' הקודם דכ"ה דעת האחרונים דאין להתיר אלא בצונן יעו"ש:

עה) שם בהגה. דאסור לשרותו בשבת וכו' הר"ז או' י"א כתב דהיינו בחמין אבל בצונן שרי ואעפ"י שנעשה עי"ז ראוי לאכילה יעו"ש אבל הח"א כלל ך' או' ו' כתב דאפי' בצונן אסור יעו"ש:

סעיף העריכה

עו) סעי' ה. יש מי שאומר דדבר שנאפה וכו' זהוא דעת הרא"ם שהביא הטור דיש בישול אחר צלי בדבר יבש וראייתו מהא דק"ל דאין יוצאין במצה מבושלת (פסחים מ"א ע"א) וגם ק"ל גבי פסח דאם צלאו ואח"כ בשלו חייב דמקרי בישול. והראבי"ה חולק עליו בזה וס"ל דשאני מצה דבעינן טעם מצה וליכא כדאיתא בברכות (ל"ח ע"ב) וגבי פסח הטעם הוא משום דכתיב ובשל מבושל מ"מ כמ"ש בב"י יעו"ש. ופשוט דלדעת הרא"ם אסור אפי' הוא עדיין רותח מחמת צלייה כמו בפסח דאין לחלק בזה. תו"ש או' כ"ד:

עז) וכתב הר"פ שבאפייה אחר אפייה וצלייה אחר צלייה י"א שגם זה אסור לדברי הרא"ם אבל הוא כתב שאפי' לדבריו אין אפייה אחר אפייה ולא צלייה אחר צלייה טור. וכ"כ ב"י דלד"ה אין אפייה אחר אפייה ואין צלייה אחר צלייה. וכ"כ העו"ש או' י"ט. מ"א ס"ק י"ז. תו"ש שם. ועיין לקמן או' ע"ט:

עח) שם. יש בו משום בישול, וה"ה שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב. פסקי רקנ"ט בשם רא"ם וסמ"ג, מ"א שם. תו"ש שם והא דיש צלייה אחר בשול כתב בשו"ת אורח לצדיק סי' ו' הוא דוקא במונח בפ"ע אצל האש בלא קדרה אבל בקדרה מותר אפי' בלא רוטב דשם בישול חד הוא. ומזה דן בצלייה אחר צלייה דמותר מ"מ בעינן דוקא שתהא צלייה שנייה כצלייה ראשונה אך אם שנוי ביניהם כגון פרוסת פת אפויה להניחה במקום שהיד סולדת לעשותה לחם ניקודים דאסור לפי דרך הא' הוא בדרך אפייה והשני אינו בדרך אפייה ועוד אפי' בשניהם דרך אפייה אסור שנהנה במלאכת שבת בטעם חדש כמ"ש הט"ז סק"ו במצטמק ויפה לו יעו"ש. וכן אין להניח פת אפוי שנתקשה לתוך התנור חם שיתחמם ויתרכך דהוי מתקן. שו"ת מלחמות ארי סי' ז' יעו"ש:

עט) שם. יש בו משום בישול. אבל לכ״ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפי׳ נצטנן וה״ה האפוי (ר״ל דוקא ליתנו אצל האש אבל לשרותו בחמין אסור לסברה זו כמ"ש בש״ע) אבל דבר שנתבשל מותר לשרותו בחמין כמ״ש סעי׳ ד׳. מ״א שם. ומ״ש מותר ליתנו אצל האש. וכו' היינו במקום שהיס״ב אבל ע״ג האש ממש אסור א״ר או׳ י׳׳ז, ר״ז או׳ י׳׳ג:

ף) שם. יש בו משום בישול. ואם מותר ליתן אבק הקאוי הקלוי מע״ש במים חמין בשבת כבר כתבנו לעיל או׳ ס״ה קחנו משם:

פא) שם. ואסור ליתן פת בכלי שני וכו׳ כלומר למאן דסבר דיש בישול אחר אפייה סבר דאסור ליתן פת אפי׳ בכלי שני משום דפת הוא דבר רך ונתבשל בכלי שני. עו״ש או׳ ך׳:

פב) שם. אפי׳ בכלי שני וכו׳ דיש דברים שנתבשלים בו ואין אנו בקיאין וא״כ בשאר דברים יש להחמיר. מ״א ס״ק ח"י, ור״ל דהמחבר לא הזכיר לאיסור כ״א פת דרכיך מ״מ גם בשאר דברים יש להחמיר. מחה״ש. וע״כ יש ליזהר שלא ליתן חלב או ביצים לתוך הקאוי כשמשימים בכ״ש כ"ז שהיס״ב מפני שאלו רכיכים ומתבשלים גם בכ"ש אם היס"ב. ועיין ח"א. כלל ך׳ או׳ כ״א ולקמן סי׳ שכ״א או׳ קט״ו:

פג) שם. ויש מתירין. הגה. בכלי שני. הוא דעת הטור דס״ל דלא מצינו בישול בכלי שני אלא במלח לחד לישנא בסעי׳ ט׳ ולא מידי אחרינא. ט"ז סק״ז. מ״א ס״ק י״ט. ולפי מ״ש בסעי׳ ד׳ בשם התו׳ (עיין לעיל או' ע׳) יש להחמיר דמחזי כמבשל אך היש מתירין סוברין להקל כתירוץ שני של התו׳ וכ״מ דעת הש״ע ויש להחמיר. מ"א שם:

פד) ומה שנוהגין העולם כשעושין חמין מרגלי בהמה לחתוך חתיכות פת בכלי ולערות עליהם המרק של רגלי בהמה ולהרא״ם ז"ל דבר זה אסור ואולי סמכו על החולקים על הרא״ם ומתירין בכלי שני (נראה שצ״ל בכ"ר) ואעפ״י שהרב בהגה כתב שנהגו להזהר לכתחלה אפשר דבמקומו נהגו כן ומ׳׳ש בס׳ הזכרונת דמהביא הב״י סברת האוסר קודם סברת המתיר שדעתו לאיסור ליתא דאדרבא מדהביא דעת המתיר אחרונה נראה דהכי ס״ל וכבר כתבו מגדולי האחרונים דלישנא בתרא עיקר אף בפו׳ וכו' כנה״ג בהגה״ט. וסיים ומ״מ המחמיר שלא ליתן פת בתחלה עד שיערה המרק תחלה או להמתין עד שלא תראה היד סולדת תע"ב, וכ״כ המט"י או' ג׳ ח״ל וממילא מוכח דהש״ע דכתב ויש מתירין וק״ל כוותייהו הוא גם בכ"ר ודלא כמור"ם ז"ל דסיים בכלי שני דליתא לדעת הש"ע דהמתירין הם מתירין אפי' בכ"ר ותדע דגם לסברת האוסר לא אסר בכלי שני אלא מחמת חומרא דיש לחוש לקצת דברים קלים דמתבשלים גם בכלי שני ולא ידעינן להו וכ"נ הבנת מ"א ס"ק י"ט וכ"ה מנהג העולם שאוכלים בפת מן התפינ"ה שעדיין חמה בכדי שהיס"ב והוא כ"ר וק"ל דכ"ר אפי' אחר שהעבירוהו מן האור מבשל ולא ראינו מי שימחה בידם ובודאי דטעמם הוא כדעת ראבי"ה ז"ל דהוא דעת יש מתירין דס"ל דיאן חילוק בין בישול אחר בישול ובין בישול שלאחר האפייה ודוק עכ"ל. ועיין באו' שאח"ז:

פה) שם בהגה. ויש מקילין אפי' בכ"ר. משום דס"ל דכמו שאין בישול אחר בישול (היינו בדבר יבש כמ"ש סעי' ד') כך אין בישול אחר אפייה אפי' הפת היה צונן דשאני פת משאר תבשיל שנצטנן מיהו מאן דמחמיר שלא להניח הפת תחלה בקערה אלא אחר שעירה שם המרק תע"ב דהא אנן סבירין דעירוי עכ"ר. וכ"כ בכנה"ג. עו"ש או' כ"א. וכ"כ בס' מנחת כהן דכבר ראו לנהוג איסור בכ"ר אבל בכלי שני א"צ ליזהר ליתן פת. והביאו א"ר או' ח"י:

פו) שם בהגה.ונהגו להזהר לכתחלה וכו' פי' שאין נותנין לחם במרק של השאלינ"ט. ונ"ל דאותם שחותכין צבלים דק דק ונותנים לתוך המרק לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בו דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרין כ"ש בבצלים ואע"ג דאפשר דבצלים לא מתבשלים בכ"ש מ,מ י"ל דשמא הוה כמלח ללשון אחר דמתבשל כמ"ש סעי' ט' עי"ש דלא בקיאין אנו במידי דמקרי רכיך ואסור והיינו כל זמן שהיד סולדת במרק. ט"ז סק"ח. וכ"כ בס"ק י"ד. מיהו התו"ש או' ל"ח כתב על דברי הט"ז דאין דבריו מוכרחים וכן הא"ר שם כתב דיש להקל בבצלים יעו"ש. וכ"כ לעיל או' ע"א. וכן לענין ליתן פת בכ"ש כבר כתבנו לעיל דדעת כמה פו' להקל ומ"מ המחמיר שלא ליתן עד שלא תהיה היס"ב תע"ב.

סעיף ועריכה

פז) סעי' ו. כלי שיש בו דבר חם וכו' ואפי' לא נתבשל כ"צ (דאי נתבשל כ"צ גם נגד המדורה שרי בעודו רותח כמ"ש סעי' ד' לב"ש) דאמרינן לעיל בסמוך דיש בו משום בישול אפי' ברותח שאני הכא דא"א לבוא לידי בישול גמור. והא דאמרינן בגמ' ולא בשביל שיוחמו אלא בשביל שישמור תחומו פי' לא יניח צונן כדי שיחם אבל חם כבר מותר שאין כאן אלא שמירת חומו ולא יבא לידי בישול גמור. ט"ז סק"ט. א"ר או' ך'. ר"ז או' י"ד. מיהו העו"ש או' כ"ג כתב דאם לא נתבשל כ"צ אסור משום בישול יעו"ש וכ"כ התו"ש או' כ"ח. וכ"נ דעת המש"ז או' ט' ואו' י"א. וכן הסכים המאמ"ר אלא שכתב דבנתבשל כ"צ אפי' מצטמק ויפה לו ע"י העמדה זו ג"כ שרי יעו"ש:

פח) שם. ע"ג קדרה הטמונה. בבגדרים מב"ע ואשמעינן דמותר להניח הכלי תחת הבגדים שכסו בהן הקדרה ואף שאין טומנין בשבת אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל הכא דעיקר הטמנה היא מבע"י לצורך הקדרה דזה מותר ולכן אם נתגלה הקדרה דמותר לכסותה מותר לכסות דרך אגב גם הכלי שיש בו דבר חם. מ"ב או' נ"א:

פט) שם. ויכול לטוח פיו בבצק וכו' והיינו באופן שאינו מקוצה תו"ש או' כ"ז והיינו דצריך הבצק לתרנגולים. א"א או' כ"ב:

ץ) שם. ויכול לטוח פיו בבצק וכו' אבל בדבר המתמרח אסור כמ"ש סי' שי"ד סעי' י"א מ"א ס"ק נ"ב. אבל הט"ז סק"י כתב דבצק הוא כמו שעוה דטיחה היינו ממרח אלא דהכא מיירי שאינו רוצה לסתום פיו כ"כ הרבה אלא שלא יהא מגולה לגמרי וא"כ אינו מדבק הרבה בכלי. א"ר או' י"ט. וכ"כ התו"ש שם:

צא) שם. שאינו חם וכו' המחבר אזיל לשיטתיה בסעי' ד' אבל לדעת הרב בהגה בסעי' ט"ו שרי כל שלא נצטנן לגמרי. תו"ש או' כ"ח:

צב) שם. שאינו חם כ"כ. עד שתהא היס"ב. ר"ז או' ט"ו:

צג) שם. שאינו חם כ"כ וכו' ובדבר יבש שרי. מ"א ס"ק כ"ג. תו"ש שם. ור"ל אפי' נצטנן לגמרי וכמ"ש סעי' ח' וכ"כ א"א או' כ"ג. ר"ז שם. ומיירי בלתי הטמנה דבהטמנה אסור כמ"ש סי' רנ"ג סעי' ה':

צד) שם. שהעליון יכול להתחמם וכו' כלומר אפי' שאין כוונתו אלא להפשיר אפ"ה כיון שיכול להתחמם במקום הזה כדי שתהא היס"ב אסור. עו"ש או' כ"ד:

סעיף זעריכה

צה) סעי' ז. אפי' כלי התחתון על האש שרי. והטעם כתב ה' המגיד שכיון שהקדרה מפסקת הרי זה מחמם נגד המדורה ומותר. ט"ז ס"ק י"א. א"ר או' כ"א תו"ש או' כ"ט. ומ"ש עו"ש הט"ז כבר כתבנו לעיל או' פ"ז דדעת הפו' לאסור אם לא נתבשל כ"צ יעו"ש:

צו) שם. לעולם אסור. דהוי כמניח ע"ג כירה לכתחלה (דאית ביה חשש חתוי. לב"ש) בשבת. רי"ו וא"כ לפ' מ"ש סי' רנ"ג סעי' ב' בהגה אם נטלו מע"ג כירה משחשיכה שרי ליתנו ע"ג קדרה יעו"ש. מ"א ס"ק כ"ד. א"ר שם. תו"ש או' ל':

צז) שם. לעולם אסור. וסברא ראשונה עיקר כמו שהכריע בסעי' ח' וכ"כ א"ר או' כ"א. וכ"ה דעת המאמ"ר והגר"א:

סעיף חעריכה

צח) סעי' ח'. וכל דבר שמותר להניחו וכו' דהיינו כל מה שנת' בסעי' ד' שאין בו בישול כגון ביבש אפי' נצטנן דמותר לשרותו בכ"ר ה"ה דמותר להניחו נגד המדורה רחוק קצת דלא חיישינן לחיתוי וכמבואר בסעי' ט"ו יעו"ש וכ"כ הלבו"ש:

צט) שם. מותר להניחו ע"ג מיחם וכו' ר"ל שמניח הדבר שנתבשל בתוך הכלי והכלי מניחו ע"ג מיחם ואעפ"י כן איכא מאן דאסר וס"ל דהוי כמניח ע"ג כירה כיון שהמיחם אסור. מט"י או' ד':

ק) שם. וי"א דהוי כמניח ע"ג כירה וכו' דאפי' בדבר שאין בו משום בישול אסור להניחו ע"ג כירה דגזרינן שמא יחתה. מ"א ס"ק כ"א:

קא) שם. וראשון נראה עיקר. כיון שהקדרה מפסקת ל״ד לכירה דהתם הקדרה עומדת ע״ג האש ממש. מ"מ פכ״ב. מ״א ס"ק כ״ו. והלשון אינו מדוקדק כ״כ דהא אף בכירה גרופה וקטומה אסור להניח לכתחלה כמ"ש סי׳ רנ"ג סעי׳ ה׳ בהגה והמ״מ לא כתב בלשון זה אלא ז״ל שם דכיון שהקדרה מפסקת הוי כאלו מניח נגד המדורה דלית ביה חשש חתוי כמ"ש סעי׳ ט״ו. תו״ש או׳ ל״א ועי״ש מ״ש עוד על דברי המ״א יעו״ש:

קב) שם. ומ״מ אם הוא תבשיל שיש בו רוטב וכו׳ אע״ג דהרבה חולקים דס״ל דאין חילוק בין דבר יבש לדבר לח דכולהו הוי בכלל כל שבא בחמין מלפני השבת דשורין אותו בחמין בשבת והיא ס׳ הרמב״ם ז״ל ודעמיה והזכירם מור"ם ז״ל לקמן סעי׳ ט״ו בשם ויש מקילין וכמ״ש לעיל סעי׳ ד׳ (ובדברינו לעיל או' נ״א) מ״מ נקט הש״ע דברי הכל כלפי הדעות שנזכרו בסעי׳ זה. מט״י או׳ ה׳ וכ״כ א"א או' כ״ז:

קג) שם. ומצטמק ויפה לו אסור וכו׳ ז״ל רי״ו והוא מ"ש רמ״א לעיל בהגה סעי׳ ד׳ והא דלא כתבו שם בש״ע ומשמע דאפי׳ אם מצטמק ורע לו אסור אם נצטנן כתב המ"א ס״ק כ״ז אפשר דסמך על מ"ש כאן יעו״ש. אמנם הרב מנחת כהן בחלק שרשרת השבת שער שני פ״ב ר"ה התנאי השלישי וכו׳ ובס׳ ה"ב או׳ כ"ג ובמאמ״ר או׳ ו׳ פשיטא להו כן בדעת מרן ז״ל דבעינן דוקא מצטמק ויפה לו יעו״ש. ומיהו עיין לעיל או׳ נ"ו ואו׳ נ׳׳ז שכתבנו שי״א דאין לחלק בזה ואפי׳ במצטמק ורע לו יש לאסור וגם לדעת המתירין כתבנו דיש להחמיר משום דאין אנו בקיאין ואין להתיר כ״א בדבר הידוע בבירור שמצטמק ורע לו יעו"ש:

סעיף טעריכה

קד) סעי' ט'. ראשון וכו' מבשל כל זמן שהיס"ב וכו' ואעפ"י שכלי שני אפי' אם היס"ב אין לו דין כ"ר משום דשאני כ"ר שנתחמם באור עצמו אבל כלי שני אינו מבשל אפי' אם היס"ב מפני שאין דפנותיו חמין והולך ומתקרר. ב"י. וכ"כ בב"י יו"ד סי' ק"ה ועיין בש"ע שם סעי' ב':

קה) שם. כל זמן שהיס"ב וכו' ונ"ל דאם אין היס"ב שרי ואע"ג דלענין איסור והיתר יש אוסרין וכמ"ש בת"ח כלל נ"ז היינו משום דמבליע ומפליט וגם יש אוסרין אפי' בכ"ש (כמ"ש בש"ע יו"ד סי' ק"ה סעי' ב') אבל לכ"ע אינו מבשל. מיהו בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכ"ר אפי' אין היס"ב וכ"כ התשב"ץ. מ"א ס"ק כ"ח. וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' צ"ד סק"א בשם רש"ל דיש להחמיר בכ"ר שאצל האש אפי' שאין היס"ב אבל הוא פסק כדעת הת"ח כלל נ"ז דפסק כהב"י (ביו"ד סי' צ"ה ד"ה ומ"ש רבינו שרחצו וכו') ואו"ה דאפי' בכ"ר שעל האש אינו אסור אם אין היס"ב יעו"ש. וכ"פ הש"כ ביו"ד ס' ק"ה סק"ה. וכ"פ הפר"ח ביו"ד סי' ס"ח ס"ק ח"י וס"ק כ"ב. וכ"פ הרב זב"צ ביו"ד סי' ק"ה או' י"ט יעו"ש. וכ"כ הגר"א. והגם דהרב בית יעקב סי' ך' כתב דנתווכח עם הש"ך עצמו והודה לו שהעיקר כרש"ל מ"מ כיון שכל האחרונים הנ"ז לא חשו לה אזלינן בתר רובא ורק המחמיר תע"ב:

קו) שם אבל מלח מותר ליתן וכו' בש"ס איתא תרי לישני במלח ופסקו הר"יף והרמב"ם פכ"ב והרא"ש כלישנא בתרא לקולא וכ"פ התו' אלא שסיימו התו' וכתבו דהמחמיר כלישנא קמא שלא ליתן מלח בקערה כ"ז שהיס"ב תע"ב והב"ד בב"י יעו"ש. וזהו שכתב מור"ם ז"ל לקמן בהגה ויש אוסרים ליתן מלח אפי' בכ"ש וכו' אבל מרן ז"ל לא חש להך סברא לכותבא בש"ע ומיהו ודאי דהמחמיר תע"ב:

קז) שם. כיון שהעבירו מעל האש וכו' דאי ע"ג האור אפי' בשרא דתורא בשלה ביה ופשוט הוא. ב"י בשם הר"ן. עו"ש או' כ"ו:

קח) שם. ויש מי שאוסר לתת לתוך כלי בשר מלוח וכו' ואעפ"י שצריך בישול רב ואינו מתבשל מ"מ לחלוחית שבו מתבשל. טור. והיא סברת הרא"ש כמ"ש בב"י ולזה כתב הש"ע סברא זו בשם ויש מי שאוסר ואעפ"י דליכא פלוגתא בזה משום דכן דרכו דסברא יחידית נמי כותב אותה בשם יש מי שאומר כנודע:

קט) שם. בשר מלוח וכו' פשט לשון זה משמע דדוקא כשהוא מלוח אז המלח גורם להתבשל הבשר לפי שנתרכך הבשר מחמת המלח מיהו לדעת רמ"א אף בלא מלח נמי יש בו משום בישול דאע"ג דהבשר אינו מתבשל מ"מ הלחלוחית שבתוכה מתבשל כמ"ש הטור. והב"ח הכריע כהרב בהגה. תו"ש או' ל"ו. וכ"ה במ"א סק"ל מיהו הט"ז ס"ק י"ג כתב דגם הש"ע יכול לסבור כך כדברי מור"ם ז"ל דלחלוחית פשיטא דמתבשל אלא אם אין בו לחלוחית כגון שהוא יבש מ"מ כיון שיש מלח עליו הוא מתבשל יעו"ש:

קי) שם בהגה. משום דם שבו. ומיירי שהודח אחר המליחה דאל"כ עדיין אסור משום הדם שבמלח. מ"א סק"ל. תו"ש או' ל"ז. ועיין ביו"ד סי' ס"ט סעי' ט' בענין בשר שנמלח ונתבשל בלא הדחה אחרונה יעו"ש:

קיא) שם בהגה. ויש אוסרין לתת מלח וכו' הטעם משום דס"ל דהמלח מתבשל אפי' בכלי שני. עו"ש או' כ"ט. ועיין לעיל או' ק"ו מ"ש בזה יעו"ש:

קיב) שם בהגה. דהמלח בטל ע"ג המאכל. ולא הוי דבר שיל"מ אחר השבת דאפי' באלף לא בטיל משום דכאן נתבטל קודם שנעשה האיסור דהא מילחא אינו מתבשל אלא כבשרא דתורא ואין לאסור מטעם דלטעמא עביד ולא בטיל כמו בשאור ותבלין דכיון שמסתמא נמלח ג"כ מע"ש אלא שלא נמלח כ"צ הו"ל זה וזה גורם ומותר כמו בשאור של תרומה ושאור של חולין שנפלו לתוך עיסה ונצטרפו וחמצו דק"ל זו"ז גורם מותר. ב"י בשם שה"ל. והביאו הט"ז ס"ק ט"ו וכתב דלדעתו תמוה דלא מצינו זו"ז גורם רק שאם באותו הזמן שגורם האיסור פעולתו אז גורם גם ההיתר פעולתו כההיא דשיאור שזכרנו דשניהם הם מחמצים בפעם א' וכן בכל זו"ז גורם הנ"ז ביו"ד וכמ"ש שם סי' קע"ב (סעי' ז') משא"כ כאן דנתבשל תחלה במלח של היתר וכבר עשה פעולתו רק שאינו מספיק לטעמא ואח"כ ע"י מלח של איסור בא לו טעם טוב לא הוי זו"ז גורם אלא האיסור הוא הגורם ליתן טעם טוב וכו' וסיים שאין להתיר אכילה זו בשבת אלא ימתין עד אחר השבת יעו"ש. אמנם העו"ש או' כ"ו כתב על דברי השה"ל הנ"ז דדבריו נכונים. וכ"נ דעת המ"א ס"ק ל"א. וכן הח"מ או' ד' והא"ר או' כ"ד והתו"ש או' ט"ל והנה"ש או' י"ג והמאמ"ר והפרמ"ג ביו"ד בשער התערובת חלק ז' פ"א והפתה"ד או' ז' ועוד כמה פו' כולם השיגו על דברי הט"ז הנ"ז ודעתם להתיר כדברי השה"ל ומור"ם ז"ל שהביאו בהגה. וכ"פ ח"א כלל ך' או' ד' בן א"ח פ' בא או' יו"ד:

קיג) שם בהגה. דהמלח בטל וכו' וצ"ל דהמלח שנתן עכשיו לא היה בו כדי ליתן טעם בקדרה זולת המלח של אתמול שאם היה בו כדי ליתן טעם אסור כמ"ש ביו"ד ססי' פ"ז וכ"ה במשנה פ"ב דערלה ובע"א פ"ה. מ"א שם וכ"כ האחרונים:

קיד) וכתב המרדכי פ' כירה והר"ר דן אומר דמלח שלנו דמתקנין אותו ע"י בישול אין לחוש כדתניא כל שבא בחמין לפני השבת וכו' ומ"מ המחמיר תע"ב. ד"מ או' ד' וכ"כ המ"א שם אלא שלא כתב והמחמיר תע"ב והביאו א"ר שם וכתב ואף דבסעי' ד' כתוב בנצטנן יש בו משום בישול צ"ל דמלח מקרי יבש וא"כ אין היתר אלא ליתן בכ"ר שאין אצל האש דהוי כשורה בחמין וסיים דטוב להחמיר יעו"ש. וכ"כ התו"ש שם דהעיקר כמו שסיים הד"מ דהמחמיר תע"ב יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ח"י דהמחמיר בו כמו בשאר מלח תע"ב ועיין לעיל או' ק"ו:<קטע סוף=ט/>

סעיף יעריכה

קטו) סעי' יו"ד. אסור ליתן תבלין בקערה ולערות וכו' דק"ל כרש"י ור"ת דעירוי ככ"ר והיינו לחומרא אבל לא לקולא כגון להכשיר כלי שצריך הגעלה ע"י עירוי מכ"ר כמבואר ביו"ד. ט"ז ס"ק ט"ז:

קטז) שם. ולערות עליהם וכו' ואם עירה אזי הקליפה אסורה דנתבשלה בשבת. ופשוט דאפי' למ"ד כלי שני מבליע ומפליט היינו לענין איסור והיתר אבל לענין שבת אינו אסורה אלא בדבר שהוא מבשל כדתנן אבל נותן הוא לתוך הקערה. מ"א ס"ק ל"ב. א"ר או' כ"ה. תו"ש או' מ' ר"ז או' י"ט:

קיז) שם. ולערות עליהם מכ"ר. אבל אם עירה תחלה מכ"ר לתוך הקערה מותר ליתן אח"כ התבלין לקערה מפני שחום כלי שני אין בו כח לבשל ואעפ"י שהיס"ב. ר"ז או' י"ט. בן א"ח פ' בא או' ט':

קיח) שם. ולערות עליהם מכ"ר. ולערות קאהב"י מכ"ר על הסוק"ר שבכוסות התיר הרב פנים מאירות ח"א סי' פ"ד אבל הזר"א א"ח סי' ט"ל גמגם בהיתר זה ומסיק דטוב לערות הקאהב"י קודם בכוסות ואח"כ לתת בו הסוק"ר יעו"ש. מחב"ר או' ג' שע"ת או' כ"ח. וכ"כ ח"א כלל ך' או' ז' ופשוט דהיינו דוקא רותח דכ"ר שהיס"ב. שע"ת שם.

סעיף יאעריכה

קיט) סעי' יא. שהיא מלאה מים חמין וכו' ואפי' בחמי טבריא אסור ליתן צוננין באמבטי שהומשכה מן המעיין לתוכה אלא צריך ליטול מהאמבטי בכ"ש ואח"כ יתן המים בתוכה. גמ' מ"א ס"ק ל"ג. א"ר או' כ"ו.

קך) גומא בקרקע שהומשך ממעין חמי טבריה לתוכה הוה אמבטי כ"ר אעפ"י שנפסק אח"כ ממעיין הואיל ובעת משיכה הוה ממעיין הו"ל לאמבטי דין כ"ר שהוסר אח"כ מאש כפרש"י שם ואסור ליתן לתוכו פך שמן בקיתון המפסיק דאפי' כלי המפסיק אסור כ"ש ליתן כך לתוכו אף בחמי טבריא אבל לתת לתוך כ"ש בחמי טבריא שרי. והוחמו ע"י אש אסור בהוחמו לרחיצה. א"א או' ל"ג:

קכא) שם הגה. אעפ"י שהוא כלי שני דכיון שהם לרחיצה מסתמא הן חמין הרבה ומתבטלין הצוננין שמתערבין בהן. טור. מ"א ס"ק ל"ד. ר"ז או' ך':

קכב) שם. אבל נותן הוא ממים חמים וכו' ואפי' מכ"ר מותר לערות לתוך מים צוננין דהתחתון גובר על העליון ומצננו. טור. ואע"ג דאסור לערות על תבלין כמ"ש בסעי' יו"ד דהוי ככ"ר הכא שאני שמתערבין החמין עם הצוננין ומתבטל חמימותן כיון שהצוננין מרובין. ונ"ל דאסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קפליה וכ"מ ביו"ד סי' צ"א סעי' ד' ובגמ' פסחים דף ע"ו. מ"א ס"ק ל"ה. א"ר או' כ"ח. תו"ש סוף או' מ"א. ר"ז או' ך':

סעיף יבעריכה

קכג) סעי' יב. מיחם. של נחושת שהעבירו מעל האש. טור:

קכד) שם מים צוננין מרובין וכו' אבל לא יתן בו מים צוננין מועטין מפני שהן מתחממין. טור. והיינו אם מתחממין בכדי שהיס"ב. ר"ז או' כ"א:

קכה) שם. מים צוננין מרובין וכו' ולא אמרינן דמצרף הכלי דדבר שאין מתכוין הוא ולאו פסיק רישיה הוא. מ"א ס"ק ל"ו. א"ר או' ל' תו"ש או' ע"ב:

קכו) וכתב המ"מ פ"כ וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר פסיק רישיה הוא ולחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי ודומה לקטימת קיסם (עיין סי' שכ"ב סעי' ד') שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו פטור שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר"י (וי"א דחייב לר"י עיין נ"ח ולב"ש) דמחייב בדבר שאינו מתכוין, והמתכוין לצרף י"א שהוא חייב מדאו' וי"א שהוא מדרבנן עכ"ל. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם:

קכז) שם. כדי להפשירן. פי' אבל כדי לחממם אסור דהיינו שהיס"ב אסור ובזה קל הוא המיחם מאמבטי דבאמבטי אסור אפי' כדי להפשר. עו"ש או' ל"ד:

קכח) שם. ומותר לצוק מים חמין וכו' הטעם משום דכלי שני אינו מבשל. עו"ש או' ל"ה. ולפ"ז אפי' אם הצוננין מועטין וכשישפוך יהיו חמין בכדי שהיס"ב שרי כיון דכ"ש אינו מבשל וכמ"ש לעיל או' ק"ד וקי"ז יעו"ש:

קכט) שם. או צונן לתוך חמין ונ"ל דבצונן לחמין דוקא ששופך בשפיכה גדולה הכל בפעם אחת אבל מעט מעט אסור לערות שהרי מבשל תיכף ומה יועיל מה שמצטנן אח"כ. ח"א כלל ך' או' ג' וכתב ובזה מסולק תמיהת הב"ח יעו"ש. בן א"ח פ' בא או' י"א.

קל) שם והוא שלא יהיו בכ"ר וכו' פי' דקאי על צונן לתוך חמין אבל חמין לתוך צונן מותר אפי' בכ"ר משום דק"ל דתתאה גבר והמים הצוננין התחתונים מקררין המים העליונים. עו"ש או' ל"ו. תו"ש או' מ"ד. והיינו אם הצוננין מרובין שאין מתחממין בכדי שהיס"ב:

קלא) שם. בהגה. שא"א שיתבשלו. עד שתהא היס"ב רק שיפיגו צינתן. ר"ז או' כ"ב:

קלב) שם בהגה. אפי' בכ"ר שרי. ואפי' צונן לתוך חמין מותר. לבוש. והיינו שישפכם בשפיכה גדולה בפעם אחת כמ"ש לעיל או' קכ"ט יעו"ש:

קלג) שם בהגה. רק שלא יהיה על האש. וה"ה שלא יהיה סמוך לאש במקום שיכול להתבשל דהיינו שיהיה היס"ב וכלקמן סעי' י"ד יעו"ש:

סעיף יגעריכה

קלד) סעי' יג. בכלי שני וכו' והטעם משום דכ"ש אינו מבשל אעפ"י שהיס"ב שאין דפנותיו חמין והולך ומתקרר ב"י בשם התו' עו"ש או' ל"ח:

קלה) שם. בכלי שני וכו' ואם שואב בכלי ריקן מכ"ר פסק הט"ז ביו"ד ססי' צ"ב (ובסי' זה ס"ק י"ט) החמיר דהוי ככ"ר ואם שהה בתוכו עד שמעלה רתיחה שם פשיטא שהוא ככ"ר. א"ר או' ל"ב. תו"ש או' ל"ה:

קלו) שם. בכלי שני וכו' ואין להטמין כל הכלי בתוך כלי שני דא"כ הו"ל הטמנה אלא צ"ל מגולה למעלה. ט"ז ס"ק י"ט. מיהו הר"ז או' כ"ג כתב דאפי' להטמינו כולו בתוכו שרי עו"ש ועיין לעיל סי' רנ"ח או' ב':

קלז) שם. בכלי שני נראה דבאמבטי שכתוב בסעי' י"א אסור ליתן קיתון של מים אע"ג שהוא כלי שני. חמודי דניאל. פת"ע:

קלח) שם. אבל בכ"ר אסור. אפי' להפיג צינתו בלבד גזרה שמא ישכח וישתהא שם עד שתהא היס"ב ואפי' באמבטי שהומשכו לתוכה חמי טבריא מן המעיין אסור להעמידו בתוכה מפני שהוא ככ"ר מד"ס אלא יטול מהאמבטי בכ"ש ויעמידנו בתוכו. ר"ז או' כ"ג ועיין לעיל או' קי"ט:

קלט) שם. אבל בכ"ר אסור, נראה דאם הצוננין שבכלי עליון מרובין כ"כ שא"א שיתבשל שרי דלא גרע היכא דמפסיק כלי מהיכא שנתערבו כמבואר בגמ' בית מאיר:

סעיף ידעריכה

קמ) סעי'. יד. כנגד האש. שהדליק הנכרי בשביל עצמו או בשביל ישראל מפני הצנה וכיוצא בו שהדליק בהיתר. ח"א כלל ך' או' י"א:

קמא) שם. להפיג צנתן וכו' ואפי' כדי להפשיר נמי מותר כיון שמניחן במקום שלא יכול להיות היס"ב, כ"מ בתו' דף מ"ח ד"ה מאי. וכ"מ בב"י:

קמב שם. בענין שאינו יכול להתחמם וכו' אפי' אם ישהה שם זמן מרובה. ר"ז או' כ"ד:

קמג) שם. דהיינו מקום שכריסו וכו' וא"ת איך ידע האדם לשער כך בדעתו הנה נקיט האי כללא בידך כל היכא שזה החמין ראוי לשתיה או לאכילה שאין האדם נמנע ממנו מכח רבוי חמימותו ה"ז לא חשיב היס"ב אבל אם נמנע לשתותו או לאכלו מרוב חומו ה"ז נחשב בכלל יס"ב. בן א"ח פ' בא או' ה':

קמד) שם. ואפי' להניח בו שעה קטנה וכו' והטעם מבואר בב"י משום דלמא משתלי ואתי להניחם שם עד שיתבשל דהיינו שהיס"ב וזה הוא לדעת הרא"ש ויעתו ולאפוקי מדעת הרמב"ם ורש"י יעו"ש. עו"ש או' ט"ל:

קמה) שם הגה. וה"ה בפירות וכו' כלומר גם בפירות אעפ"י שנאכלין כמו שהן חיין אסור לקרבן אצל האש כדי שתפיג צינתן במקום שיכולין להתחמם כ"ק שתהא היס"ב. עו"ש או' מ' ועיין לעיל או' ב' אבל רחוק מהאש אפי' דבר שאין נאכל כמות שהוא חי שרי. ולפ"ז אסור ליתן אלונטית (הוא שעוה ויתי(ו)[ך] אף במקום שאין היס"ב. וכלי עופרת יש בו דבר יבש מבושל או לח רותח. א"א) או כלי עופרת סמוך לאש לחממו אם הוא קרוב כ"כ שיכול להתיך שם או לשרוף ויש לדחות דכיון דלא ניחה ליה שישרוף או שיתיך הוי דבר שאין מתכוין. מ"א ס"ק ל"ז. גם י"ל דכיון דעיקר הטעם הוא דשמא ישכח מליטול אותו משם קודם שיתבשל א"כ לא חיישינן להכי דודאי יזהר הרבה ליקח אותו משם קודם שיתיך או שישרוף. תו"ש או' מ"ז:

סעיף טועריכה

קמו) סעי' טו. דבר שנתבשל כ"צ והוא יבש וכו' אבל אם לא נתבשל כ"צ אפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי ואפי' הוא עדיין רותח אסור ליתן במקום שיכול להתחמם כדי שתהא היס"ב. ב"י. עו"ש או' מ"א:

קמז) שם. והוא יבש וכו' מה שנהגו בקושטא שהשפחות מניחות המילייאנאש והתרנגולות לחמם בתוך התנור בשחרית שבת קודם הסעודה לכ"ע שרי כיון שאין בהם מרק ואין לחלק בין כנגד המדורה ובין תוך התנור דכיון שתנור שלנו פתחו מן הצד כעין בית הוא וכשנותנו שם ואין שם מדורה גרע טפי מכנגד המדורה ומנתינה בכלי ראשון ומה שסותמין התנור כדי לשמו חומו עושים כדי שלא יכנס אויר קר ויצנן אותו. מהרימ"ט בתש' כ"י. ברכ"י או' ד' ובשו"ת מים רבים סי' כ"א מתיר בכה"ג לסמוך אל התנור אף אם יש מעט שומן קרוש אבל מרק הרבה אסור כיון שהתבשיל מצטמק בשבת וגם מבואר לדעתו לאסור אף שנתבשל כ"צ ומצטמקו רע לו להחם תוך התנור או תוך הכירה אפי' גרופה דמחזי כמבשל כיון שכן דרך בישולו ושאני סמוך לאש או נגד המדורה שאין כן דרך בישולו יעו"ש. והביאו שע"ת או' ל"ה וכתב דמנהגם להקל ויש על מי לסמוך יעו"ש:

קמח) שם מותר להניחו כנגד המדורה וכו' וכן מותר לתת הקאהב"י שנתבשל כנגד המדורה אפי' ישראל אבל לתתו ע"ג האש אסור אף ע"י עכו"ם ואפי' עושה מעצמו ועל הפטפוט שרגליו נוגעות בארץ לא מלאני לבי להתיר. כנה"ג בתשו' סי' טו"ב. ברכ"י או' ה' שע"ת שם. אמנם הזכ"ל או' ב' כתב על דברי כנה"ג הנז' דלדעת מרן זה אסור וכתב דבס' קול אליהו סי' י"ד נמי השיג עליו יעו"ש. ועיין לעיל סי' רנ"ג או' י"א:

קמט) שם. מותר להניחו כנגד המדורה וכו' דאין דרך בישול בכך אבל ע"ג האש ממש אסור כמבואר בב"י וטעמא דק"ל כמ"ד יש בישול אחר בישול וכ"ש שיש בישול אחר אפיה וצליה ואפיה אחר בישול. מהרי"ל ואלי בהגהותיו כ"י. ברכ"י בשיו"ב או' ג':

קן) שם. כנגד המדורה וכו' כלל סעי' זה דכל מה שתנבאר בסעי' ד' דאין בו משום בישול אע"ג דאסור להניחו ע"ג כירא משום חשש חיתוי מ"מ סמוך למדורה שרי דדמי לסמיכה לכירה מטעם שכתב המ"א. לב"ש. ועיין באו' שאח"ז:

קנא) שם. כנגד המדורה וכו׳ דדמי לסמיכה בכירה דשרי ואע"ג שאין דבר מפסיק בינו לבין האש כיון שהצריכו חכמים להרחיק קצת מן המדורה אית ליה היכרא ולא אתי לאחתויי. הרא״ש. מ"א ס״ק ל״ח. תו״ש או׳ מ״ח:

קנב) שם. אפי׳ במקום שהיס״ב. דבדבר יבש ליכא בישול אחר בישול כמ"ש סעי׳ ד תו״ש או׳ מ"ט:

קנג) שם בהגה. אפי׳ בדבר שיש בו מרק וכו׳ כלומר ונתבשל כ׳׳צ. עו״ש או׳ מ"ב:

קנד) שם בהגה. אפי׳ נצטנן מותר. דס״ל דאין בישול אחר בישול אפי׳ ברוטב ונצטנן. מ״א ס״ק ט"ל. א"ר או׳ ל״ה. תו״ש או׳ ן׳ ועיין לעיל או׳ נ"א:

קנה) שם. ונהגו להקל אם לא נצטנן וכו׳ אם נצטנן עד שאין ראוי לאכול אסור דנראה כתיקון קצת. א׳׳א או' ט"ל. ואם אינו מניחו שם להיות היס״ב אלא רק כדי להחם קצת י״ל לכ״ע מותר אפי׳ נצטנן לגמרי ולא גזרינן בזה שמא ישכח ויעמוד שם עד שהיס״ב כיון די״א דאפי' נצטנן לא שייך בישול (כמ׳׳ש לעיל או׳ נ״א) ויש לסמוך ע"ז כשהוא צורך גדול ובלבד שייזהר מאד שלא יניח לעמוד שם הרבה שלא יבא לידי ספק חטאת אבל להניח כדי שתהיה היס״ב אסור. ח״א כלל ך׳ או׳ י"ג:

סעיף טזעריכה

קנו) סעי' טז. מותר ליתן אינפדה. פי' פשטיד"א. פרישה או' י"א. והיינו פת כפולה ממולא בחתיכות שומן. אחרונים:

קנז) שם מותר ליתן אינפדה וכו' וכ"ה דעת הרמב"ם ורש"י ור"י מפארי"ש ואע"ג דק"ל (סי' ש"ך סעי' ט') דאסור לרסק בשבת לא את השלג ולא את הברד בשביל שיזובו מימיו דהתם אינו אסור אלא בשביל גזרה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין והיינו דוקא היכא דעביד בידים הא אילו הניחם כנגד המדורה או בחמה ונפשרו מאליהן מותרות דלאו נולד הוא ולא דמי למשקין שזבו משום שבעודם קרושים תורת משקה עליהם לכל דבר. וכ"כ ה"ה פכ"א בשם הרשב"א ז"ל. עו"ש או' מ"ג. וכ"ה בב"י:

קנח) שם. במקום שהיס"ב. כתב הלבוש שיש ט"ס וצ"ל במקום שאין היס"ב דבמקום שהיס"ב אסור משום בישול כמ"ש הרב"י גבי שמן יעו"ש אמנם המ"א סק"מ כתב על דברי הלבוש הנז' דלא דמי דהכא כיון שנתבשל כבר והוא יבש אין בו משום בישול כמ"ש סעי' ט"ו ובסי' רנ"ג סעי' ה' וכתב שכ"מ בגמ' וברש"י דף קמ"ה וכ"מ במרדכי והגהות סמ"ק ושכן כתב בס' מנחת כהן יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' נ"א. וכ"כ הפרישה או' ה' על דברי הלבוש הנז' דאינו נכון יעו"ש. וכ"כ הברכ"י או' ו' וכ"ה דעת אחרונים. ומיהו אם השומן זב לחוץ מהפשטיד"א עיין לקמן או' קס"ג דיש מחמירין שלא לאוכל השומן משום נולד. ויש מתירין יעו"ש:

קנט) שם הגה. וכ"ש קדרה שיש בו רוטב וכו' הטעם משום דמאליו הוא נמחה וכשהוא נימוח מתערב עם המרק ואינו ניכר דפשיטא דשרי ודמי להא דאמרינן (סי' ש"ך סעי' ט') אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה משום דאינו ניכר כשנימוח. עו"ש או' מ"ה:

קס) שם בהגה. וכ"ש קדירה שיש בו רוטב וכו' אבל מ"מ אסור מטעם בישול להאוסרין כמ"ש סעי' ט"ו מ"א ס"ק מ"א. ור"ל דמה שכתב רמ"א וכ"ש קדירה וכו' היינו לענין איסור נולד דשרי ומיירי במקום שאין היס"ב אבל ביס"ב באמת אסור משום בישול. לב"ש. וכ"כ התו"ש או' נ"ב דלהאוסרין בסעי' ט"ו (היינו דעת הש"ע שאינו מתיר אלא דבר יבש) צריך להניח אותם במקום רחוק שאין היס"ב:

קסא) שם בהגה. וכ"ש קדירה שיש בו רוטב וכו' ורוטב קרש הוה נולד כשנמוח ואפי' באין היס"ב ואסור לד"ה. א"א או' מ' וא"כ צ"ל דהכא מיירי שהשומן נקרש ע"פ הרוטב דאי הרוטב עצמו נקרש אסור. ס' מנחת פתים וכ"מ ממ"ש באו' הקודם דהטעם הוא משום כשהוא נימוח מתערב עם המרק ואינו ניכר משמע דדוקא השומן לבד הוא שנקרש והמרק נשאר כמו שהוא ולכך כשנימוח השומן מתערב עם המרק ואינו ניכר:

קסב) שם בהגה. ויש מחמירין וכו' פי' אפי' בקדירה ששומן מערוב עם מרק וגם אין היס"ב דלא דמי להא דאמרינן נותן לתוך הכוס משום דהתם אין הברד ניכר כלל אבל שומן שנמחה צף למעלה וניכר הוא והטעם דאסור משום דנולד הוא ואפי' נמחה בחמה. עו"ש או' מ"ו:

קסג) שם בהגה. ויש מחמירין וכו' משום דהשומן צף למעלה והוי בעין והוי נולד דדמי למשקין שזבו משא"כ בשלג דשרי כמ"ש סי' ש"ך סעי' ט' דכשנימוח במים אינו ניכר ומשמע דאפי' בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד ומ"מ הפשטי"ד עצמה מותרת דבשומן הבלוע בה אין איסור מידי דהוי אחתיכת בשר שמותר לחמם כמ"ש הרב"י (עיין באו' שאח"ז) ואפשר דכיון דנאסר השומן בעין חוזר ונבלע בפשטי"ד ונאסר כמ"ש ביו"ד סי' קי"ג סעי' ג' ומ"מ יש להקל בדיעבד כמ"ש רמ"א. ונ"ל דמותר ליתן הפשטיד"א קודם שהוסק התנור כמ"ש ס"ס רנ"ג דאפי' בנותן הקדירה קודם שהוסק פטור אבל אסור וכ"ש הכא דיש מתירין ליתן אפי' אחר שהוסק לכל הפחות יש להתיר קודם שהוסק ומ"מ אין להקל בפני ע"ה ויש לעשות ע"י עכו"ם. מ"א ס"ק מ"ב. א"ר או' ל"ו. תו"ש או' נ"ג ח"א כלל ך' או' ך' וכן יש ליזהר בדגים שהרוטב ומרק שלהם קרוש לעשות ע"י גוי. מחה"ש. ומיהו מ"ש המ"א דאפי' בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד וכו' עיין פמ"א סי' פ"ד שחולק על מ"א וס"ל דאפי' במקום שהיס"ב אין איוסר בדיעבד ובמקום שאין היס"ב מותר ליתן פשטידא אפי' לכתחלה. ואפי' אם נהגו להחמיר מנהג בטעות הוא יעו"ש והביאו שע"ת או' ט"ל:

קסד) שם בהגה. ויש מחמירין וכו' וכתב בעה"ת שאם מע"ש עירה ושפך חוצה המים והשומן שבתוכה מותר להחם בשבת את הפשטידא וכתב עליו ב"י ונראה מכאן שאפי' לדעתו (ר"ל דמחמיר) מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן ואעפ"י שמקצתו זב שאם לא כן אעפ"י ששפך המים והשומן הו"ל לאסור מפני חתיכת בשר שמן שבתוך האנפאד"ה שהם נפשרים וזבים והטעם משום דכיון דדבר מועט הוא הדבר הנפשר לא חושב ושרי עכ"ל. והביאו הט"ז ס"ק כ"א א"ר שם. תו"ש.

קסח) וכתב בדרשות מהר"ש. שמותר להשים כד של יין שיש בו קרח הרבה על התנור כדי לפשר הקרח ע"כ. והביאו א"ר שם וכתב הטעם משום דכיון שיש בו יין ואינו ניכר הקרח כשנימוח מותר יעו"ש. ונראה דה"ד שמניחו במקום שלא יוכל לבא שהיס"ב וכמ"ש סעי' י"ד דאל"ה הוי בישול ויש אוסרין בישול ביין כמ"ש לעיל או' ס' יעו"ש:

קסו) שם בהגה. יש לסמוך אסברא ראשונה. וכן הסכים הב"ח. וכ"כ אחרונים:

סעיף יזעריכה

קסז) סעי' יז. אסור ליתן צונן וכו' ולפי מה שמסיק הרמ"א לעיל כסעי' ט"ו בהגה להתיר בלא נצטנן לגמרי ה"ה לכאן אם הוא דבר שנתבשל כ"צ ולא נצטנן לגמרי:

קסח) שם. שאלו היה מניח שם הרבה וכו' והטעם דלמא משתלי ויניח אותו עד שיתבשל. תו"ש או' נ"ד. לב"ש:

קסט) שם. כדין מניח כנגד המדורה וכו' דלא שייך חשש חיתוי כמ"ש סעי' ט"ו. תו"ש או' נ"ה לב"ש:

קע) שם. ואם אינו חם כ"כ מותר. ואפי' אם הצונן הוא דבר שלא נתבשל מעולם כמ"ש לעיל או' קע"ה יעו"ש:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.