כף החיים/אורח חיים/קצב
סעיף א עריכה
א) סעי' א. היו מסובין ג' חייבין בזימון וכו' וכתב בזוה"ק פ' בלק דקפ"ו ע"ב וז"ל בשעתא דבר נש יתיב על פתורא שכינתא קיימא תמן וסט"א קיימא תמן. כד אזמין בר נש לברכה לקב"ה שכינתא אתתקנת לגבי עילא לקבלא ברכאן וסט"א אתכפייא ואי לא אזמין ב"נ לברכה לקב"ה סט"א שמע ומכשכשא למיהוי ליה חולקא בהאי ברכה עכ"ל. ואם חיוב הזימון מדאו' או מדרבנן עיין פתה"ד אות ד' שהכריע לומר דהוי מדאו' אפילו בג' יעו"ש אבל היפ"ל אות א' כתב דבג' הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אבל בעשרה דאיכא הזכרת השם הוא מה"ת יעו"ש. וכ"כ א"ר סימן קצ"ט אות ה' בשם ס' קרית ספר דבעשרה הוי מה"ת אבל מדברי העו"ת שם משמע דגם בעשרה הוי מדרבנן יעו"ש ונ"מ דאם נסתפקו אם זמנו חוזרין לזמן ואם היו עשרה חוזרין לזמן בלי הזכרת השם משום דכוון דאיכא פלוגתא אין להזכיר השם מן הספק דסב"ל. ועיין מש"ז אות א':
ב) וכתב עוד שם בזוה"ק דצ"ל המברך קודם שאומר נברך שאכלנו וכו' הב לן ונבריך כי כל מלי דקדושה בעי הזמנה יעו"ש. והביאו מ"א רס"י זה וכתב דמזה נוהגין בל"א לומר רבותי מיר וועלין בענשין והן עונין יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם עכ"ל ונראה דיותר טוב לומר כלשון הזוהר הב לן ונבריך. ובספרד נוהגין לומר הב לן ונבריך למלכא עילאה קדישא ועונין המסובין שמים וחוזר ואומר ברשות מו"ר נברך שאכלו וכו' ואם יש כהן בתוך המסובין יאמר ברשות כהן ומו"ר וכו' ואם אחר מברך יאמר ברשות רב בעל הבית ומו"ר וכו' ואם הבן מברך יאמר ברשות אבי מורי ורב בעה"ב ומו"ר וכו' בי"מ. ועיין לעיל סימן קס"ז אות ק"ח. ומה שיש נוהגין לומר אחר הב לן ונבריך וכו' ברשות מלכא עילאה קדישא עיין יפ"ל אות ד' שכתב ישתקע הדבר ולא יאמר וכל המוסיף מגרעות נתן יעו"ש. אבל הרב מור אביו ברו"ח אות ב' כתב ליישב המנהג וכתב דבשבת נוהגין להוסיף עוד לומר וברשות שבת מלכתא ובתוך הסוכה אומרים וברשות ז' אושפיזין עילאין יעו"ש. וכ"כ בן א"ח פ' קרח אות א':
ג) שם היו מסובין ג' חייבין וכו' כתב המרדכי בר"פ ג' שאכלו שכתב ראבי"ה משם רבינו האיי דג' שאכלו מז' מינים חייבין לזמן והביאו ב"י וכתב עליו דאין נראה מדברי הפו' אלא אין מזמנין אלא על הפת לבדו וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ה עכ"ל. וכ"פ הטור בסימן רי"ג ובש"ע שם ס"א דאין זימון אלא בפת יעו"ש כך הם דבריו כאן בש"ע וכן הכריח הפר"ח בליקו' בסימן זה וכתב וכן עיקר יעו"ש. וכ"כ הער"ה דסברת ראבי"ה יחידאה היא שהרי הרמב"ם והראב"ד והרשב"א והטור ס"ל דאין מזמנין על ז' מינים וכן דעת התו' בפ' כ"מ והשיג על דברי הדרישה יעו"ש. וכ"מ מדברי הזוה"ק פ' בלק דקפ"ו ע"ב ובשה"מ פ' עקב דאין מזמנין אלא על הפת יעו"ש וכן עמא דבר:
ד) וכתב הב"ח וע"כ צריך ליזהר שלא יעשו ג' קביעות על אחד מז' מינין לאפוקי נפשין מפלוגתא דרבוותא עכ"ל. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות א' מ"א סימן קצ"ג סק"ב אבל הברכ"י כתב דהמנהג פשוט לקבוע על הפירות על שלשים ועל רבעים אף מז' מינין וכן לאכול פת הבאה בכסנין וכיוצא ולא זהירי בזה עכ"ד והביאו שע"ת סימן קצ"ג אות ב':
ה) כתב בשל"ה דף פ"ג ע"א כשחוזר ומשיב המברך ברוך שאכלנו וכו' יאמרו המסובין אמן ומכ"ש לקמן סימן קצ"ח אם נכנס כשעונין ברוך שאכלנו וכו' עונה אמן יעו"ש. אבל הלבוש שם כתב דדוקא הנכנס עונה אמן לא כן המסובין דלא תיקנו להו לומר אמן כדי שיכינו לבם שלא יפסיק ויצרפו ברכת הזימון עם ברכת הזן יעו"ש. וכתב מ"א ברס"י זה דכן המנהג שלא לענות המסובין אמן. וכ"כ א"ר אות ב' מחב"ר אות ב' ר"ז אות ב' שע"ת אות ב' מיהו לד"ה המברך אינו עונה אמן אחר ברוך שאכלנו של המסובין כיון שחוזר לומר בפיו אחריהם מיד מה שאמרו הם. וכן לעניין ש"ץ שאומר ברכו אין לו לענות אמן אחר אמירת הקהל ברוך ה' וכו' וכן לעניין קריאת התורה. ר"ז שם. שע"ת שם. ועיין לעיל סימן קל"ט אות מ"ד:
ו) שם שאומר אחד מהם נברך שאכלנו וכו' כתב הב"ח דאיכא לתמוה על המנהג שבכל ארצות מלכות פולין ואשכנז שאומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו דבמשנה ובגמ' ובכל הפו' מפורש שאומר נברך שאכלנו משלו והם עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ומאיזה צד באו הדורות שלפנינו לשנות הנוסח בדבר שאין לו סמך ומהרש"ל כתב ליישב המנהג אבל הרה"ג מהר"ל מפראג ביטל מנהג העולם וגזר על הכל שלא יאמר המברך כ"א נברך שאכלנו משלו והעונים אומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ונתפשטה גזירתו בכל המדינות וכך נוהגין העולם ממנו והלאה יעו"ש. וכן הסכים הט"ז סק"ב. שכנה"ג בהגה"ט אות א'. מיהו המ"א ברס"י כתב מאחר שרש"ל יישב המנהג וכ"כ הלבוש האומרו אין מזניחין אותו. וכ"כ הר"ז סוף אות א'. ועיין א"ר ומאמ"ר אות א':
ז) שם. ובטובו חיינו. ורבים נוהגים לומר ובטובו הגדול חיינו ואין צורך. שכנה"ג שם:
ח) שם. והוא חוזר ואומר וכו'. בטור כתוב והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו וכו'. ברוך הוא וברוך שמו בא"י אמ"ה וכו'. וכתב הב"ח דאיכא לתמוה מנא ליה לטור לומר כך כי לא נז' מגמ' ולא כתבו זה לא הרי"ף והרא"ש ולא הרמב"ם פ"ה וי"א דט"ס הוא. וכ"כ רש"ל אבל הרוקח בסי' רפ"ד והרד"א העתיקו כמו הטור וע"כ הכריע לומר דדוקא בעשרה כשמזמנין בשם אומרים ברוך הוא וב"ש אבל בג' אין לו מקום וכ"ש ביחיד יעו"ש. מיהו בלבוש משמע דגם בג' אומרים אותו אלא דמשמע מדבריו דדוקא המזמן אומר אותו ולא העונים יעו"ש. והביאו מ"א בריש הסי'. וכ"כ הא"ר אות ב' דדוקא המזמן אומר אותו ולא שנים העונים יעו"ש. והביאו שע"ת או' ג'. וכ"כ הר"ז אות ב'. אבל בס' מט"מ סי' שמ"ו כתב דאין שייך לומר על ברכת עצמו ברוך [הוא] וב"ש וגם הכלבו לא כתבו וכן מהרי"ק לא כתבו בש"ע וגם מהרמ"א שלא הגיה שיש לאומרו משמע דכוותיה ס"ל וכן מורי מהרש"ל לא היה אומרו עכ"ד. והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות ב' וכתב דמשמע מדבריו אפי' בעשרה אין לאומרו יעו"ש. וכ"כ בס' אור חדש קטן לדיני ברכות דאין לאומרו בין ביחד בין בזימון אפי' בעשרה. והביאו הבי"מ וכתב וכן עיקר וכ"כ החס"ל סי' קפ"ט אות ח'. וכן נראה עיקר דכיון דיש פלוגתא בזה ואינו מן החיוב שב וא"ת עדיף אלא רק במקום דאיכא מנהג לאומרו אין למחות בידם דבדברים כאלה נהרא נהרא ופשטיה:
ט) שם. ואם הם ד' יכול לומר ברכו וכו'. כתב הב"ח דאם הם ג' ואמר ברכו לא יצא והביאו המ"א סק"א וכתב עליו דלא עיין ברמזים שכתוב בהדיא שאם אמר בג' ברכו דיצא. וכ"כ רי"ו. וכ"מ בגמ' וכתב וכן עיקר יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ה'. א"א אות א'. בי"מ אות ה'. וכ"פ הצל"ח על מס' ברכות דמ"ט ע"ב. ד"מ בהגה"ט אות ג':
י) שם. יותר טוב לומר נברך וכו'. ואע"ג דבברכת ק"ש אומר ברכו שאני התם כיון שאומר המבורך לא הוציא עצמו מן הכלל. פרישה אות ג' מ"א סק"ב. א"ר אות ה'. וכ"כ לעיל סי' קל"ע אות ל"ה:
יא) שם. ואם הם יו"ד וכו'. ואם טעה המזמן ואמר אלהינו ולא היו שם יו"ד אז העונים לא יאמרו אלהינו ולא המזמן בחזרתו אלא יאמרו ברוך שאכלנו וכו' רו"ח אות א':
יב) שם ואין לומר נברך לאלהינו וכו'. דגבי ברכה לא כתיב למ"ד דכתיב ברכו עמים אלהינו. מ"א סק"ג:
יג) שם. על המזון שאכלנו. והטעם כתבו התו' משום דמשמע דמברך לבע"ה המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש לברכו. והרשב"א כתב דמיחזי כמי שמברך המזון. וכ"נ מדברי רש"י. ב"י. וכ"כ מ"א סק"ד:
יד) שם. למי שאכלנו וכו'. משום דשמע דמברך לבעה"ב וטעם דאין אומרים ומטובו חיינו מפני שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים. וטעם דאין אומרים ובטובו חיים מפני שמוציא עצמו מן הכלל כלומר דמשמע בטובו חיים שאר העולם ולא אני. ב"י בשם רש"י. ט"ז סק"ד. מ"א סק"ה וסק"ו:
טו) שם. וכשהם יו"ד וכו'. והטעם כתב ב"י דכיון שמזכירין את השם ליכא למיטעי ולומר דעל המזון דקאמרי קאי לבע"ה או למזון וכתב דמה"ט מצי למימר נמי למי שאכלנו משלו כשהם עשרה עכ"ד. אבל הב"ח כתב דלא מצי למימר למי שאכלנו אפי' בעשרה דמיחזי כב' רשויות וכתב דנראה דגם הב"י חזר בו מדלא פסק כן בש"ע והכי נקטינן עכ"ד. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ג'. וכ"כ הט"ז סק"ה דאין נכון לומר הכי יעו"ש. מ"א סק"ז. א"ר אות ז' א"א אות ז'. בי"מ אות ג':
סעיף ב עריכה
טז) סעי' ב'. אם טעה המזמן בעשרה וכו'. ואם טעה המזמן ולא הזכיר אלהינו והעונים הזכירו עונה הוא אחריהם ומזכיר אלהינו ודי בזה שכבר הזכירו כולם. מהריק"ש. י"א בהגב"י. בי"מ אות ה'. דה"ח אות ד'. חס"ל אות ב'. בן א"ח פ' קרח אות ב':
טוב) שם. אם טעה המזמן וכו'. ואם טעה המזמן והתחיל בא"י אמ"ה וכו'. יש ליקח הכוס מידו ויזמן אחר והוא פרח מיניה הזימון כי אינו יכול להפסיק באמצע בהמ"ז ולענות דדינא כתפלת י"ח כמ"ש לעיל סי' פ"ג סעי' ח' ובדברינו לשם בס"ד:
יח) שם. אין יכולין לחזור. והטעם כתב ב"י בשם א"ח דמשום דאין זימון למפרע. מיהו הפר"ח חלק על דין זה שכתב בש"ע וכתב שאפי' ענו אחריו הוא לא הפסיד בשביל זה ויאמר ברוך אלהינו עכ"ד. אבל הברכ"י בשיו"ב אות ב' כתב דבתשובת הרשב"א כ"י כתב כדברי א"ח ומוכח ממה דאם גם העונים לא הזכירו גם הוא הפסיד וכתב דכן עיקר ודלא כהפר"ח יעו"ש. וכ"פ בספרו מחב"ר אות ג' שע"ת אות ה' בי"מ אות ד' דה"ח שם בן א"ח שם.
יט) שם. יחזור ויזמן בשם. דכיון דעדיין לא ענו הוי כלכתחלה וצריך לקיים המצוה כתקנה: