א) סעיף א. דבר שאין מתכוין מותר. דהלכה כר"ש דאמר הכי. ב"י. ומסקינן בגמ' בס"פ כירה דאפי' אם יתכוין יעשה איסורא דאורייתא כי אינו מתכוין שרי ר"ש. עו"ש או' א' א"ר או' א' תו"ש או' א' מש"ז או' א' ודלא כלבוש.
ב) שם. והוא שלא יהא פסיק רישיה. פי' שאעפ"י שאינו מכוין לעשותו א"א שלא יעשה. טור. ט"ז סק"א. וההפרש שיש בין פסיק רישיה ולא ימות למלאכה שא"צ לגופה עיין לעיל סי' רע"ח או' ג':
ג) שם. הלכך גורר אדם מטה וכו' וגרירת כסא וספסל אפי' במתכוין לעשות חריץ ליכא איסורא דאו' וכי אמרינן בפ' כלל גדול (ע"ג ע"ב) דחופר תולדה דדש (נ"ל דט"ס וצ"ל דחורש כדאיתא שם בגמ' וברש"י דף מ"ו ע"ב) הוא וחייב ה"מ במרא וכיוצא בו אבל במטה כסא וספסל לא. ב"י:
ד) שם. בין גדולים בין קטנים וכו' אבל גדולים מאד אסור לגרור דהוי פסיק רישיה דעושה חריץ ואסור אפי' בקרקע של שיש, ב"י בשם הרוקח. ואע"ג כשחופר הוי מלאכה דרבנן (דמה"ת אינו חייב עד שיחפור במרא וכיוצא בו כמ"ש באו' הקודם) אפ"ה בפ"ר אסור. מ"א סק"א. תו"ש או' א' ר"ז או' א' ח"א כלל מ' או' ו' ובחבית כבדה נמי אף בעיליתא דשישא אסור. א"א או' א' ועגלה של קטן אפי' גדולה מאד מותר לגרור ע"ג קרקע דעגלה שאני דכובשת ואינה עושה חריץ. מצודות יששכר סי' י"ד. פ"ת. ועיין ביצה כ"ג ע"ב:
ה) שם. בין גדולים בין קטנים וכו' ואעפ"י שהקטנים אפשר לו ליטלן בידיו וא"צ לגררן לא הצריכו לכך ר"ז שם:
ו) שם. ובלבד שלא יתכוין וכו' ואף אם נעשה חריץ מאליו אין בכך כלום כי דבר שאין מתכוין הוא. ר"ז שם:
ז) שם מותר לרבץ הבית. היינו להזות מים על קרקע הבית כדי שלא יעלה אבק ומשמע דאפי' בקרקע שאינו מרוצפת שרי. וכ"כ ב"י בשם סה"ת:
ח) סעי' ב'. אסור לכבד הבית וכו' דמזיז עפר ומשוה גומות. והיש מתירין ס"ל דהו"ל דבר שאין מתכוין. ב"י מ"א סק"ב, והאוסרים ס"ל דהוי פ"ר מחה"ש:
ט) שם אלא א"כ הקרקע מרוצף. דאז לא חיישינן לאשוויי גומות. ויש מתירין ס"ל דאפי' באינו מרוצף לא הוי פסיק רישיה לאשווי גומות. ט"ז סק"ב:
י) שם אלא א"כ הקרקע מרוצף, וזהו ברצוף אבנים וכ"ש ברצוף בקרשים. בנימין זאב ס' ר"ה. כנה"ג בהגב"י מ"א סק"ג:
יא) שם. אלא א"כ הקרקע מרוצף. ואפי' היכא שיש בו דברים האסורים שרי לכבד מידי דהוה אגרף של רעי כ"כ הר"ן פ' המצניע והמ"מ פכ"א בשם הרשב"א וכתב שם המ"מ דכן נהגו במקומנו. והב"ד ב"י ומ"א סק"ד וכ"כ האחרונים להתיר ולא כסברת הראב"ד שהביא הר"ן שם דאוסר. וה"ד בחדר שדר שם אבל אם אין דר שם אסור. א"א או' ד':
יב) שם. ויש מתירין וכו' ולענין הלכה כתב ב"י כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לאסור לכבד קרקע שאינו מרוצף הכי נקטינן אלא א"כ הוא מקום שפשט המנהג להתיר דכיון דמידי דרבנן הוא ויש להם גדולים על מי שיסמוכו אין מוחין בידם. וקרקע מרוצף נקטינן להורות לכתחלה להתיר בו כיבוד כיון דלהרי"ף והרמב"ם שרי עכ"ל מיהו מנהג בני אשכנז להחמיר אפי' במרוצף כמ"ש מור"ם ז"ל לקמן בהגה:
יג) שם הגה. ויש מחמירין אפי' במרוצף. משום דבמרוצף נמי איכא משום אשוויי גומות בין הרובדין או גזירה אטו מקום שאינו מרוצף. ב"י:
יד) שם בהגה. מיהו ע"י עכו"ם מותר. דפ"ר שרי ע"י עכו"ם, תו"ש או' ו' ר"ז או' ב' ועיין לעיל סי' רנ"ג או' פ"ח:
טו) שם בהגה. מיהו ע"י עכו"ם מותר. וביש"ש פ"ב דביצה סי' ל"ג אוסר אפי' ע"י עכו"ם במקום שנוהגין איסור אלא שכתב שבעו"ה רגילין עתה להקל בזה יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ב' מ"א סק"ד אבל הא"ר או' ג' כתב דהעיקר כדברי מור"ם ז"ל ודלא כרש"ל. וכ"פ בח"א כלל מ' או' ג' וכ"כ באו' הקודם:
טז) שם בהגה. וכן ע"י בגד וכו' כ"כ ב"י בשם האגור אלא שכתב עליו ולא ידענא מאי שנא שהרי הוא מזיז עפר ממקומו וגם משוה גומות כשמכבד בבגד כמו שמכבד במכבדות עכ"ל נמצא לדעת מר"ן ז"ל דבקרקע שאינו מרוצף אסור לכבד בבגד כמו שאסור לכבד במכבדות וכן מהרי"ל בדרשותיו אסר הכיבוד אפי' בחתיכת בגד כדברי ב"י גם רש"ל בפ"ב דביצה סי' ל"ג כתב שמה שהקשה ב"י על האגור יפה הקשה אלא הנח להם לישראל שיש להם על מה שיסמוכו אמנם כתב שיש מקומות שנוהגין לכבד בכנף של אווזא והוא טעות גדול דנהי דשינוי הוי מ"מ לענין משוה גומות הוא ממש כמו מכבדות יעו"ש. והב"ד שכנה"ג שם או' א' מ"א שם. וכ"כ א"ר או' ג' להחמיר בכנף אווז כרש"ל אבל הר"ז או' ב' כתב דנוהגין להקל וכ"פ בח"א שם ולכבד השלחן לכ"ע מותר א"ר שם ואי שרי לטלטל המכבדות מחמה לצל עיין לעיל סי' ש"ח סעי' מ"ט ובדברינו לשם בס"ד:
טוב) שם בהגה. שלא ישברו קסמיהם. לא חש לזה אדם דשבירת קסמין אינה מלאכה גם אינו מתכוין לשוברו מהריק"ש בהגהו' ברכ"י או' א' והמ"א סק"ה כתב אעפ"י שאפי' הם נשברים ליכא איסור דאו' אפ"ה אסור בפ"ר ולפ"ז אסור לכבד אפי' במרוצף (היינו לדעת הש"ע דמתיר לכבד במרוצף) אלא א"כ בשל תמרה (דנכפפין ואינן נשברין) ולא באותן העושין מענפי אילן עכ"ל וכ"כ הר"ז או' ג' וכ"כ לעיל או' ד' דפ"ר אפי' באיסור דרבנן אסור יעו"ש:
חי) שם בהגה. שלא ישברו קסמיהם. והיינו אפי' בעניין שמותר לנער הבגד כגון שאין מקפיד עליו כמ"ש לעיל רס"י ש"ב אפ"ה משום שלא ישברו קסמיהם אסור. ולפ"ז ה"ה לכבד בהם השלחן או דבר אחר נמי אסור:
יט) סעי' ג'. אין סכין הקרקע. ואין נופחין אותו. הרמב"ם פכ"א דין ג' וגזרו באלו הדברים לפי שאין בהם צורך כ"כ כמו בכיבוד. מ"מ שם ב"י מ"א סק"ו:
ך) שם. אין סכין הקרקע. בשמן להתעגל עליה תוספתא פי"ז. ואין נופחין הקרקע במפות להשכיב העפר. מנחת בכורים על התוספתא שם:
כא) שם. ולא מדיחין אותו וכו' בארץ מצרים נוהגין דשפחה או נער עכו"ם מדיח הבית המרוצף בשבת וסוחט הבד שמנגב הקרקע מהמים שבולע כדי שיחזור ויקלוט עוד את המים שבקרקע. וכן ע"ז הדרך. ויש ללמד עליהם זכות דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד לפי שכבר יכול להדיח הבית במים רבים ולכבדן בחוזקה במכבדת קש אלא שרצונו למהר מלאכתו. ועוד מוטב שיהיו הנשים שוגגות ולא מזידות. מהריק"ש בס' אהלי יעקב סי' צ"ד ורמזו נמי בהגהו' ברכ"י או' ב' כס"א או' ג':
כב) שם. אפי' הוא מרוצף. גזירה אטו שאינו מרוצף דאתו לאשווי גומות טור בשם הרמב"ם פ' הנ"ז:
כג) סעי' ד. אסור לצדד חבית וכו' היינו שמצדדה עד שתעמוד בקרקע יפה ע"י הצידוד. כן פרש"י בריש פ' הבונה והביאו התו"ש או' יו"ד. וכ"כ המש"ז או' ג':
כד) שם. אסור לצדד חבית וכו' היינו חבית מלאה. ר"ז או' ה':
כה) שם. דכיון שהיא כבדה וכו' משמע דס"ל דסתם חבית היא כבידה. ומשמע דע"ג רצפה שרי דכיון דלא שייך בה צידוד ל"ג אטו קרקע. תו"ש או' י"א ולטעם הט"ז י"ל דאסור מש"ז או' ג':
כו) שם. דכיון שהיא כבידה וכו' ולא יכריע חבית וישפוך ממנה אלא מגביה אותה מן הארץ ושופך דאל"כ מחפיר הוא מן הארץ. ה"ג מ"א סק"ז א"ר או' ה' תו"ש שם ר"ז או' ה':