כוכבי אור/סיפורים נפלאים

ספורים נפלאים מרבנו ז"ל

התנהגות אדמו"ר זצ"ל עם האריסתוקרטין שבאומין

כשנסע רבנו ז"ל מזלאטיפאלע לברסלב דרך אומין (כי כן הדרך) שבת באומין (ואז היה המעשה שנסע דרך הבית החיים הישן ואמר פה טוב להקבר – דא איז גוט צו ליגן), ואז היו באומין שלשה אפיקורסים גדולים מאד, האחד שמו חייקיל ושני חתניו אחד שמו הירש בער, והוא היה האפיקורס היותר גדול שבימיו מצח הנחש ממש, והשני שמו לאנדא הוא היה רופא באומין גם כן אפיקורס גדול אבל לא כהירש בער וכו'. והם היו חשובים וקרובים למלכות. והיה להם חרב של זהב מתנה מהמלך, כי היו חכמים גדולים ונודעו לשם בכל ארץ רוסיא, וגם בשאר ארצות ממש בכל העולם. ודרכם היה כשבא צדיק מפרסם לאומין, הלכו אצלו לשחק ממנו, ואם באמת הוא חכם לדבר אתו. ופעם אחת כשהרב הצדיק מבארדיטשוב רצה להיות רב באומן הם לא הניחו. וכן הרב משיפיטיווקא וכו'. וכמו שכתבנו, רבנו שבת שם כנ"ל. אמר חייקיל הנ"ל אני אלך לתהות על קנקנו ואתם תישנו, ואם יש עם מי לדבר אז תלכו גם כן. ובא חייקיל הנ"ל לבית רבנו, ושאל אותו רבנו ז"ל מה רוצה? וואס וויל א יהוד? מה רוצה יהודי? ענה ואמר: שמעתי שבא אדם גדול ובאתי לקבל פניו. ענה רבנו ז"ל ואמר: הלא אדם גדול יש ממולי (כי מול בית שהתאכסן שם רבנו ז"ל התאכסן גם כן שר אחד געניראל), מדוע לא תלך לקבל פניו. והיה זה כמו סטירה בפניו ושתק. ואחר כך הלך לביתו. ענה ואמר להם: אף שדברתי עמו דברים מעטים והוא נתן לי בזיון קצת, אף על פי כן אני רואה שיש עם מי לדבר, על כן תישנו קצת ותלכו ויהיה באמצע סעדתו. וכן הוה ובאו באמצע הסעדה, ורבנו ז"ל אמר אז תורה. וכשנכנסו הפסיק וסבב בחכמתו שבא מזה התורה לאיזה חשבון עמק (כנראה מהגמרא בסכה כל אמתא ברבועא אמתא וכו' ומביא רש"י: לא דק) והם כשמעם אמרו זה לזה דאס מיינט ער ניט זיינע חסידים, דאס מיינט ער אונז בזה אינו מתכון לחסידיו, בזה הוא מתכון אלינו. והם העמיקו בהחשבון ולא ידעו אותו. ויאמרו אליו כיון שאתם יודעים החשבון תאמרו אותו לנו. ואמר להם. ומאד מצא חן בעיניהם ויחשבוהו לחכם גדול, ויבקשו ממנו שישאר באומין. ויאמר להם כשישלחו לו הספר "יין לבנון" וכו'. ונסע לברסלב והיה שם שמונה שנים. ובליל שבת שהיתה השרפה ואמר רבנו ז"ל שוין שוין כבר כבר כמובא בהימי מוהרנ"ת. וביום אחד בא מהם שליח מיחד עם הס פר הנ"ל ושמבקשים אותו שיבא לאומין וכן הוה, כמובא שם בהימי מוהרנ"ת. והם האפיקורסים הנ"ל עשו ביניהם קשר עם שבועה מכבר מכמה שנים שלא יזכירו שם ה', הינו שלא יבא להם שום ספק במחשבה אם יש ה' חס ושלום וכו', כי דרך המחקרים וחושבי המחשבות שפעם אחת הם גומרים במחשבתם שכן האמת, ואחר כך בא להם מחשבה שסותרת כל הראשונות שהאמת הוא דוקא להפוך, והם חקרו כמה וכמה שנים וכו', על כן גמרו בשבועה כנ"ל שלא יניחו לכנס במחם שום מחשבה אחרת, וגם בדבור לא ידברו כי אומרים שדבר הרגיל בלשון האדם הוא הכרח המציאות, על כן הסכימו שלא ידברו מה' וכו'. וכאשר באו אל רבנו ז"ל, והיו אצלו איזו שעות, ובכל פעם בא להם בפיהם שם ה' והם אמרו כך שהסכימו וכו' וכאשר באים לרבנו ז"ל רייסט מען מיך ביי די פאליס, הירש בער עס איז דא א גאט אויף דער וועלט מושכים לי בשולי בגדי, הירש בער יש אלקים בעולם. ורבנו ז"ל היה נזהר מלומר לפניהם תורה, וכשבאו באמצע היה מסבב לדבר אחר, ולרבי נפתלי אמר שהוא ידבר רק עם לאנדא, ועם הירש בער כלל וכלל לא, ולר' נתן ז"ל אמר שהוא ידבר עם הירש בער. ופעם אחת אמר לו רבנו ז"ל שיספר להם מעשה מהבעל שם טוב ז"ל. ונתפלא מוהרנ"ת ז"ל בלבו הלא שמע מרבנו ז"ל שיזהרו מלומר תורה לפניהם. ענה רבנו ז"ל ואמר, וואס האב איך גיזאגט מה אמרתי "ספרו בגוים את כבודו". ובתחלת ביאת רבנו ז"ל לאומין חשבו אותו לחכם אבל לא כרבם "וויזעל", ואחר כך חשבוהו שהוא חכם כמוהו. ואחר כך כשנוכחו לדעת שהוא יותר חכם ממנו. והיה להם קשיא מרבם הנ"ל, ולא ידעו תרוץ, והלכו אודות זה לרבנו ז"ל לשאל ממנו. ותכף כשנכנסו לביתו הקשה רבנו ז"ל זאת הקשיא וענה להם תרוץ נכון. ונתפלאו מאד ונשקו את רגלי רבנו ז"ל ואמרו לו, מילא זאת אנחנו יודעים שאתם יותר חכם מוויזעל, שהוא לא ידע תרוץ ואתם יודעים תרוץ, אבל מאיפה ידעתם המחשבה שלנו. ענה והסביר להם שזה מחמת חכמה, כי מי שיש לו מח נקי וזך, יכול להכיר המחשבה על ידי השערות. ונתקבל אצלם. אבל אחר כך כשיצאו ממנו התפלאו עוד יותר ואמרו: אותנו! חכמים כמונו יכול להתעות כל כך, הלא זה אי אפשר בשכל אנושי בשום אפן וכו'.

ופעם אחת בא רבנו ז"ל אצלם והיה להם ספר בלשון יון (גריכש בוך) ושאל אותם רבנו ז"ל מה זאת? ויענו אותו כלאחר יד, זה אינו בשבילכם. כך היה איזו פעמים ששאל אותם והם ענו לו כנ"ל. ולקח בידו ואחז מספר של איזו דפים מהספר ואמר להם בעל פה מה שכתוב שם גם הדף והשורה, ונתפלאו מאד. הכלל, שהם נתקשרו אליו מאד ונכנס אהבתו בלבם מאד מחמת גדל חכמתו ז"ל, והיו רגילין לכנס אצלו והיה נחשב מאד בעיניהם. ופעם אחת דברו ממשיח, ענו ואמרו אנחנו רוצים אתכם למשיח. ופעם אחת אמרו לו שאם היה הקיסר הזקן חי היה לוקח הנזר והכתר מלכות מראשו, ומכתיר אתכם מחמת חכמתכם הנוראה, אבל מה נעשה שזה המלך הוא טפש וכו'. פעם אחת שחקו אצל רבנו ז"ל במשחק השאח והדרך שבעת המשחק שוכחים את חרדת הכבוד (און מ'ווערט היימיש) ולא היה להם כל כך חרדת הכבוד ממנו ז"ל, ובאמצע באו הר' נתן והר' נפתלי אל הבית באימה וביראה כנהוג, וכשראו את זאת נפל להם חלישות הדעת. ענה ואמר להם רבנו ז"ל: אתם אינכם מהחיל שלי. וספר להם מעשה, שמלך אחד לקח פעם אחת את ידידו לחדר מיחד ושחק עמו בהשאח, והדרך וכו' כנ"ל. ושכח המלך שהוא מלך, וכן הידיד שכח שהוא שוחק עם המלך ושחקו כשני אנשים פשוטים, פעם נצח המלך ופעם נצח הידיד וכו', ושכח מעט היראה. ובעת הזאת היו נצרכים להמלך איזו שרי המלוכה, ונכנסו אליו באימה וביראה כנהוג. והתחיל הידיד להביט על עצמו הלא הוא שוחק עם המלך, ולא שחק בטוב מכיון שלא ינצח את המלך. ויאמר לו המלך מה זה? זה אין ענין שלך ,עמם אני מנהיג מדינות, ואתך אני שוחק בשאח מיט זיי פיר איך לענדער און מיט דיר שפיעל איך שאח. וכן הראה רבנו ז"ל בידיו על מוהרנ"ת ורבי נפתלי ז"ל ואמר, עמם אני מנהיג מדינות, ואתכם אני שוחק בהשאח. הכלל שיש הרבה לספר והמון יריעות יקצרו ממה שעסק עמהם וכו'. והסוף היה שבראש השנה האחרון באומין שנת תקע"א, התפללו יחד בקבוץ רבנו ז"ל, ובאה שפחת הירש בער לקרא לו שילך לשתות קאווה וכו', ענה ואמר לה: זה לא, הינו קדם תקיעת שופר איני הולך לשתות. וגם התחיל להניח לצמח מעט זקן, וגם מוהרנ"ת ז"ל חזר את התורה ח' לקוטי תנינא "תקעו תוכחה" עם הירש בער הנ"ל, כי היה דחק בבית, ומוהרנ"ת רק האזנים היו פונים לרבנו ז"ל, אבל שאר הגוף היה עליו דחק אנשים, ואת הירש בער לא דחקו כי יראו ממנו מחמת שהיה קרוב למלכות וכו', על כן שמע היטב את התורה וכו' ואחר הסתלקות רבנו ז"ל ומוהרנ"ת בכה והתאונן מאד כידוע, ענו ואמרו אליו אייך פעהלט דער רבי? אונז פעהלט דער רבי, ווען דער רבי זאל לעבין וואלטען מיר גיווארין בעלי תשובה וצדיקים גמורים לך חסר הרבי? לנו חסר הרבי, אם הרבי היה בחיים היינו נהפכים לבעלי תשובה וצדיקים גמורים.

ועוד היה מעשה שאחר הסתלקות רבנו ז"ל היו חלוקי דעות איפה יניחו את רבנו ז"ל, כי אנשי החברא קדישא לא רצו שיניחו את רבנו ז"ל רק על בית החיים החדש, מחמת שעל הישן כבר לא הניחו מזמן רב, ואנשי שלומנו מטעפליק רצו דוקא לקח את רבנו ז"ל לטעפליק, ואנשי שלומנו מטהיראוויצא רצו לקח אותו לטהירוויצא, ורק הר' נתן היה האחד שצעק שהוא יודע אשר רבנו ז"ל רצה דוקא לנוח על בית החיים הישן הזה. ומובן אשר הרב ר' נתן היה מתבטל בדעתו מחמת שהוא היה רק אחד, אבל תכף בא הירש בער אל מוהרנ"ת ושאל אותו אם אתם יודעים שרצון רבנו ז"ל היה לנוח על בית החיים הישן, אז תחכו מעט ותגמרו חפציכם. והלך תכף אל האיספראווניק ולקח רשיון בשביל שני קברים, על כן יכלו עוד לעשות איזה בית קטן. (וזה הבית נתעוררה אשת רבנו ז"ל השניה (שלא היה לה עמו שום שיכות כלל, ואמרה עליו "אספרה כבודך ולא ראיתיך אדמך אכנך ולא ידעתיך") שיעשוהו מממונה וכן הוה. (ורמז הרב ר' אברהם על זה "ביתו זו אשתו")). ואחרי פטירת רבנו ז"ל היו ידידים אהובים לאנשי שלומנו ומכל שכן למוהרנ"ת ז"ל. ומוהרנ"ת ז"ל היה לו צווי מרבנו ז"ל שידבר עמם. על כן בכל פעם שהיה באומין היה לו וויז'יט ביקור אצלם ודבר עמם. ופעם אחת נכנס עמם בחקירות גדולות כל כך עד שצעק ואמר, מה רצה רבנו ז"ל ממנו. וגם פעם אחת היה אחד אצל רבנו ז"ל, ושאלו רבנו ז"ל במה מחזק את עצמו בנפילתו מעבודת השם יתברך, ענה ואמר עם דף גמרא. ענה רבנו ז"ל ואמר אליו אני דר בעיר גדולה ויש בה אפיקורסים גדולים, ואני מחיה את עצמי ב'ברוך הוא שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים' וכו'. ויש אומרים שזה אחד מהטעמים (נסח אחר שנסע) שבחר רבנו ז"ל באומין כדי שישא את ראש הר' נתן והר' נפתלי שהיה לבם נשבר מאד, ופה כשיראו שיש אפיקורסים כאלו יחיו את עצמם על שהם מאמינים בה' וכו'. פעם אחת בא מוהרנ"ת אצלם ושאלו אותו איזה חשבון עמק, אשר כמר אחד חכם גדול יגע את עצמו כמה שנים עליו, ובקש שיתנו לו חדר מיחד ושהה שם ערך שעה וחצי ועמד רגלו אחת על הספסל והשניה על הארץ וסתם את עיניו ועמק את מחו ואמר להם. ויספרו לו שזה הכמר יגע את עצמו כמה שנים, וכשעמד עליו עשה יום טוב וסעדה. ולקח מוהרנ"ת ז"ל וצרף לזה החשבון איזה מספר, ואמר להם כי עכשו אפלו ייגע את עצמו כמה שנים לא יעמד עליו. ואלו האפיקורסים הנ"ל, היה מוהרנ"ת ז"ל חשוב אצלם מאד מחמת שראו צדקו וישרנותו ומסירותו בכל לב ונפש אל רבנו ז"ל, ויישר בעיניהם מאד. ובעת המחלקת הגדול עליו, אמר הירש בער למוהרנ"ת ז"ל אם תסכימו אזי אכתב בקשה להקיסר בעצמו, ואז עד עשרים וארבע שעות לא ישאר שריד ופליט מן המתנגדים. ויען מוהרנ"ת ז"ל ואמר אליו: ראשית איני רוצה חס ושלום שיתגבר ההתנגדות יותר; והשנית איני רוצה שיהיו הם הנרדפים ואני הרודף, אני אין לי עצה אחרת רק תפלה. ופעם אחת דבר הירש בער עם מוהרנ"ת ז"ל מענין מציאות הויה: ענה ואמר אליו: וואס רעדסטו מיט מיר פון גאט איך זאג דיר "ואראה את ה'", איך האב גיזעהן גאט מה אתה מדבר אתי מאלקים? אני אומר לך "ואראה את ה'" אני ראיתי את האלקים והאמין לו. פעם אחת כשבא לאנדע מבארדיטשוב הביא לביתו מתנות הרבה וכו', ותכף כששמע שמוהרנ"ת ז"ל באומן, אז קדם שהלך לביתו הלך אליו. ודבר מוהרנ"ת ז"ל עמהם מהתכלית שהעולם הזה אינו כלום וכו', והעולם הוא מלא יגונות וכו'. והיה לפלא בעיניהם במחשבתם הלא אני באתי עכשו מבארדיטשוב ויש לי כל טוב וכו'. ענה מוהרנ"ת ואמר, יכול אחד לבא מבארדיטשוב עם מתנות הרבה, ויביא לאשתו טבעת זהב ולא תישר בעיניה ויהיה נעשה מחלקת עד שיהיה אצלו טוב מות מחיים. וכן הוה תכף עם לאנדא, שהלך לביתו ונתן לאשתו הטבעת של הזהב, ולא ישר בעיניה ונעשה מחלקת עד שהיה אצלו ממש טוב מות מחיים, והלך תכף אל מוהרנ"ת ז"ל ואמר אוי האט איהר גוט צוגיטראפן אוי, נחשתם נכון.

ובעת המחלקת על מוהרנ"ת ז"ל נתנו לו התחזקות שלא יפל בדעתו. וספרו לו איזה מעשה שהיה בעולם, שהיה רופא והיה לו תלמיד העוזר לו. וברבות הימים ההמון עם התחילו לעשות עסק ופרסום מהעוזר יותר מהרופא, עד שהוא נתפרסם בעולם ונתכבד יותר. ופעם אחת עשה המלך סעדה (באל) וישבו כל אחד לפי כבודו וישב התלמיד העוזר קדם ואחר כך הרופא. ענה הרופא ואמר להע וזר דו ווייסט דאך יא דעם חלוק פין מיר ביז דיר אתה הרי כן יודע את החלוק ביני לבינך. ענה ואמר אליו, אל תפל בדעתך ואל יהיה לך חלישת הדעת, כי כן מנהג העולם שבכל דור ודור, תשעים ושמונה אחוז אינם יודעים מן האמת, והשני אחוז יודעים, וכן ענין מוהרנ"ת ז"ל. ואחר פטירת מוהרנ"ת ז"ל נסע הירש בער לאמריקא והיה כותב מכתבי ידידות להר' נחמן טולטשינער ז"ל. וכשנפטר שם כתבו בניו להר' נחמן הנ"ל באריכות מפטירתו, וכי נפטר בתשובה, ולא פסק מפיו אוי דער רבי דער רבי וכו' אוי הרבי, אוי הרבי.

פעם בערב שבת קדש בנסע רבנו ז"ל לברסלב ועוד היום היה גדול אמר לאנשיו כמדמני שכשנבוא לברסלב יהיה נאך דער באד אחרי המרחץ וכן כשבאו לברסלב כבר נשרף ביום זה בית המרחץ.

אודות הרע עין שבהשיחות, שהמשרת קבל לפניו ז"ל שבקש ממנו שיתן לו משני סוסים סוס אחד ולא רצה, אמר לו רבנו ז"ל אם כן אין לו רק סוס אחד. בקשתי שיתן לי את הקעלביל העגל, ואמר לו רבנו ז"ל אם כן אין לו קעלביל, כשחזר המשרת אצל האיש הנ"ל מצא שמת סוס אחד ונשאר רק אחד, וגם הקעלביל מת.

משה חינקעס ספר שפעם בבקר השכם שהלך למקוה והדרך היה דרך בית רבנו ז"ל, ובכן נסה אז להשקיף לבית רבנו ז"ל בעד סדקי הלאדין התריסים לראות מה עושה רבנו ז"ל וראה את רבנו ז"ל מאחוריו ופניו אל הכתל, בצהרים היה עוד הפעם אצל רבנו ז"ל ופתאם אמר לו רבנו ז"ל שצריכין לסתם ולהטיח את הסדקים בשביל שראיה אחד מהסדקים איין קוק פון אשפערינע איז מיך אויך מבלבל גם כן מבלבל אותי.

פעם אחת באו לרבנו ז"ל איש ואשה שיתפלל עליהם עבור בנים. אמר להם רבנו ז"ל בזה הלשון: איהר וועט בא מיר געהאלפין ווערין צווישען טאג און נאכט אתם תושעו אצלי בין יום ללילה וזה האיש הנ"ל היה דר בכפר אחד סמוך לאומין, ופעם אחת אחר הסתלקות רבנו ז"ל בא האיש הנ"ל ואשתו לאומין בשביל טבילת מצוה, וכשהלכו משם היה בין השמשות, והלכו דרך ציונו הקדוש והתפללו שם בדמעות שליש. וחזרו משם ונסעו לביתם, ונפקדו בשנה הזאת בבן זכר וקראו אותו נחמן על שם רבנו ז"ל. לאחר זמן כשנתגדל בנם נחמן, באותו זמן יצאה הגזרה של נעקריטין לקיחת יהודים לצבא על העולם, והבחור נחמן הנ"ל היה גם כן צריך לעמד להפריזיו לראיון התיצבות, וכשבא עתו לעמד הלך מקדם על ציון הקדוש של רבנו ז"ל ובכה שם הרבה. וכשבאו אביו ואמו אצלו ספר להם שחלם לו שבא אליו אברך שצורתו כך וכך (והכירו שזה צורת רביז"ל) ואמר לו הלא נקראת בשמי, לא תעבד אצלם. ונעשה לו נס ויצא צרעת על גופו ומזה יצא חפשי מעבודת הצבא, ולאחר זמן קצת נתרפא ונעשה בריא כמקדם.

מעשה שחלה אחד פתאם בלילה ובאו הקרובים של החולה לרבנו ז"ל והתחיל רבנו ז"ל לדחות אותם קצת, והם התחילו להתעקש עם רבנו ז"ל. אמר להם רבנו ז"ל הביאו לי שני מאות רובל כסף ובהם יהיה כל מיני מעות. והתחילו לחפש אחר מעות ומסתמא היה קשה למצא בלילה. והלך זמן רב עד שהיו מוצאים המעות, אך מצאו המטבעות. ומטבע אחד של חמשה רובל חפשו עד שהחולה מת רח"ל, ונעשה יום. ואז מצאו המספר חמש רובל כסף בכיסו של החולה.

פעם אחת בא אחד מאנשי שלומנו (הוא ר' טעביע קריימר מטירוויצע) לרבנו ז"ל ודבר עמו רבנו ז"ל כי בודאי טוב לאדם להיות עני חס ושלום מלמות חס ושלום (כי כשלוקחין המעות מהאדם בודאי טוב יותר משלוקחין האדם מהמעות וכו'). כי האדם כשהוא חי יכול השם יתברך לתן לו כל טוב וכו' והאיש הנ"ל הסכים עם רבנו ז"ל. ורבנו ז"ל סיים אז אפילו נחמן נתן היה מרצה להיות עני ולא להיות מנח תחת צרור עפר. ונסע האיש הנ"ל לביתו ובדרך שמע שנשרף ביתו ורכושו והנפשות הצילו. וגם שמע שנחמן נתן נסע בדרך מפטערבורג עם שק מלא זהובים, ופתאם נעשה לו לא טוב ולא הספיק לסע לעיר עד שנגוע בדרך ונקבר רחמנא לצלן, כי היה מסריח מאד וכו'. ואז ראה האיש הנ"ל הרוח הקדש של רבנו ז"ל.

כששמע הרב ר' נתן ז"ל מרבנו ז"ל שטוב שיהיה לכל אחד חדר מיחד להתבודדות ולכל פרטי עבודת השם התחיל להתגעגע אחר זה. ועלה על דעתו לבנות לו איבער שטיבל וכו', וכמו שמובא גם בספר המדות שלדור בעליה טוב לעבודת הבורא. אבל מרב עניותו חשב כמה זמן שצריך לבלות על זה לקבל מעות ולבנות בנין, ואמר בזה הלשון וויפעל תורה און תפלה איך דארף צוא ליב דעם אנווערין כמה תורה ותפלה צריך אני להפסיד בגלל זה. ובכן לעת עתה מצא עצה להסתפק בזה שעשה לו מחצה בחדר שדר בו איבער גיצאמט, ובאלו הארבע אמות זכה לחבר כל ספר התפלות שהשאיר אחריו ברכה, ועם הזמן זכה לאיבער שטיבל כמה שנים קדם הסתלקותו זצ"ל.

מה שמזכר במכתבי מוהרנ"ת אודות נחיצות ההתחזקות ובלעדה הס כנה גדולה והראיה מהרב מבלפור וכו', זה היה מעשה שהיה רב גאון וגדול בתורה ובחכמה והיה צדיק, ומחמת שלא היה לו התחזקות בעת נפילתו זה גרם לו שלבסוף נפל לגמרי מיהדותו רחמנא לצלן.

מעשה ממוהרנ"ת שנתקים בו "ואתן אדם תחתיך" שנגזר עליו וכו' ואז נפלו בלילה זה בבית איש כשר אחד שמו ר' נתן אפטייקיר (עין במכתבי מוהרנ"ת) והרגו אותו וכל בני ביתו. ובלילה הזאת שמע השמש מבית הקברות רעש גדול מהקבר של אביו, ובבקר כששמע שהרגו בנו ר' נתן הנ"ל והבינו שזה היה הרעש שרצה להצילו ולא היה יכול. וזה היה נגזר על מוהרנ"ת ז"ל ונתחלף על איש הנ"ל ששמו נתן. רבנו ז"ל אמר לר' ליפא קוק מיך אן תסתכל עלי ומה שאיני אומר זאת להם (והראה בידו על ר' נתן ורבי נפתלי ז"ל) כי הם רואים אותי בכל פעם. עוד אמר לו דאס זעהסטו מיך איצטער זאלסטו מיך זעהן ראש השנה אתה רואה אותי עתה, תראה אותי בראש השנה וכו'. בפרוש אמר שהלמוד בחבוריו הוא אתחלתא דגאלה במהרה בימינו אמן.

ראה עוד מצאתי כתוב בכרך אחד שהיה אצל רבי נפתלי ז"ל.

א) אנכי אדרש מעמו בכל מקום שהוא כמו הב"ד.

ב) מה שהעולם נוהגין לומר בשביל עין הרע רוקקין בו, מרמז בדברי חכמינו ז"ל בחנניא מישאל ועזריה להיכן אזלו, חד אמר בעין הרע מתו, וחד אמר ברק נטבעו, הינו רמז הנ"ל שהיו מתיראין מעין הרע ורקק בהם ומתו ברק.

ג) יש לו מערכת השמים וזה לבד יהיה לו מפלה.

ד) מתפאר בחרף כי חרף מערכות אלקים חיים, אבל דוד לא נתירא ממנו כלל ואמר שכבר היה לו מעשה עם ז' והחזיק אותו בזקן שלו, כי בא הארי וכו' והחזקתי בזקנו, שהחזיק אותו בזקנו והכיתי והמתי אותו, כן יקום.

(ראה יש לו מערכה. עד כאן נאמרו לענין וכו' שספרו לפניו וכו' שיהיה חרף חזק).

אלו המעשיות נכתבו בכרך הנ"ל שהיה אצל רבי נפתלי

מעשה בעני אחד שהיה יושב בבית המדרש ולומד.

פעם אחת בא חוזה בכוכבים שקורין (ראש ביט) אל העיר ורצו כל העיר אליו, והעני יושב בבית המדרש ולא הלך אליו. באתה אשתו אליו לתוך הבית המדרש, ולא מצאה שם שום אדם כי אם בעלה, כי כלם הלכו אל החוזה. וצעקה עליו אתה עני עצל רע מזל מדוע אין אתה הולך אל החוזה בכוכבים, ולא רצה לילך, והפצירה בו עוד עד שהכרח לילך אליו. ובא אל החוזה בכוכבים ואמר לו שמזלו הוא שיהיה גנב. ושב לבית המדרש אל למודו, ובאתה אשתו ואמרה לו מה אמר לך אמר לה הוא אמר לי קבצן נשאר קבצן. לערב בא לביתו ואכל סעדתו הגדולה הינו חתיכת לחם. בתוך שהיה אוכל התחיל לשחק מעט, ושאלה אותו אשתו מה אתה שוחק בודאי אתה יודע איזה דבר ואין אתה רוצה להגיד לי. אמר לה לאו, לא אמר לי כלום, סתם אני שוחק. ואכל יותר, שוב שנית התחיל לשחק, ושאלה אותו כנ"ל והשיב לה כנ"ל. בתוך כך נתמלא פיו שחוק ושחק מאד עד שיצא ריח מפיו. אמרה לו עוד, ראה בודאי אתה יודע דבר, אמר לה שהחוזה בכוכבים אמר לו שמזלו הוא שיהיה גנב, השיבה שאינה רוצה שיהיה גנב, וטוב שנהיה עניים איך שיהיה כאשר יתן ה' ולא תהיה גנב. אחר כך הגיע שבת מן הסתם היה להם כל השבת יפה כסדר דהינו חלה של לחם דגן ושאר הסדר כראוי. וישבו לאכל, והיה לו מן הסתם ארבע חמש בנות וחטפו זה מזה חתיכת לחם, כי גם הלחם הנ"ל לא היה לו די ספוקו. וענתה אשתו ואמרה רבונו של עולם כבר נמאס לי מאד העניות עד שהייתי רוצה שתהיה גנב ולא נסבל דחק הזה. והכרח למלאות רצונה יא גיוואלט און ניט גיוואלט אין פארט גגאנגען כן רצה או לא רצה ובכל זאת הלך, (וכן בכל פעם אמר רבנו בזה הלשון) והלך לגנב ויישב עצמו לילך לגנב אל הנגיד הגדול שבעיר. והלך לגנב ומצא השומרים ישנים ואין שואל אותו כלל, והלך אל החנות והיה המנעול פתוח כי כן היה מזלו, וכן הלך אל התבה ומצא מנעולה פתוח גם כן. ולקח לו ארבעה חמשה אדמים רק כדי להתפרנס. והביא לאשתו ואמר לה, ראי שמלאתי רצונך ותתפרנס מזה כי לא אוסיף עוד לגנב. השיבה לו כי בודאי גם היא אינה רוצה בזה רק שהכרח לזה מחמת הדחק. אחר כך פעם אחת התחילה לצעק עליו קבצן רע מזל היית בחנות מדוע לא לקחת לי על יופא בגד עליון והכרח לילך עוד לגנב הלך אל החנות ומצא שעומד שם גנב אחד ושאל אותו מי אתה, ואמר לו אני גנב, וכן שאל הוא אותו ואמר גם כן שהוא גנב. אמר לו העני הנ"ל נשתתף עוד בגנבות אני בר מזל לזה ונתרצה לזה. אמר העני בדעתו אם נגנב כאן נעמיד עני את הבעל הבית כי אני לבדי הייתי גונב רק מה שהייתי צריך על יופא, אבל עכשיו יגנב הרבה וישאר הבעל בית ריקם. ואמר להגנב למה לנו להפסיד את ישראל טוב יותר שנלך לגנוב אצל עכו"ם. ונתרצה לזה ונתישבו לילך לגנב אצל המלך (שהיה דר בעיר הזאת) כי בודאי יוכל לגנב שם כי מזלו כן כנ"ל. ואמר הגנב טוב שנגנב הזוג בגדים של המלך שהוא לבוש בהם בעת שמכתירין אותו, ובודאי יהיה די לנו לדורי דורות כי אני יודע היכן הם מנחים. והסכים העני כי בודאי יוכל לגנבם כי מזלו כן, והלכו לשם והלכו לחדר לפנים מחדר ומצאו הבגדים והיה הכיסים של הבגדים יקר מאד, ולקחו אותם. אחר כך התחילו להתקוטט ביניהם כי היה בגד אחד גדול ובגד אחד קטן. הגנב אמר אשר לו מגיע הגדול כי הוא היה יודע מהם. והעני אמר אשר לו מגיע הגדול כי הוא הוא הבר מזל ובמזלו גנבם, אמר העני שילך לשאל את המלך. אמר הגנב איך אפשר, אמר לו אף על פי כן אלך ואשאל אותו. אמר הגנב אם תוכל זאת שתלך ותשאל את המלך אז אני בעצמי אתן לך את הבגד הגדול. הלך עמו אל המלך, והיה שוכב שם אצל המלך אחד שהיה מספר למלך מעשיות כדי שיישן. ובאו ואחזו שניהם בהמטה של המלך שהיה ישן שם ונשאו המטה עם המלך לחדר אחד. בתוך כך הקיץ המלך וסבור שהוא על מקומו, והתחיל זה הגנב וספר לו המעשה הנ"ל משני גנבים הנ"ל, ושאל את המלך למי מגיע הבגד הגדול. חרה עליו המלך מה אתה שואל אותי בודאי מגיע לעני כי במזלו גנבם. טוב שתספר לי מעשה, וספר לו מעשה וישן המלך, עמדו ונשאו את המטה וחזרו אותו לחדר הראשון. בבקר נודע שנגנבו בגדי מלך הנ"ל ונזכר המלך שהשוכב אצלו ספר לו המעשה הנ"ל, ושאל למי מגיע הבגד הגדול. ואמר שבודאי הוא יודע מהגנבה. והכו אותו ואמר שאינו יודע, והרבו להכות אותו ולענות אותו מאד, והוא טוען איני יודע. שלח המלך אל שר הכומרים הנקרא ארחיריגא לשאל על המעשה הנ"ל, אם הוא אפשר שאף על פי כן לא גנבם האיש הנ"ל. ואמר הכמר שאפשר שלא ידע, ואמר הכמר שהוא שטות מהמלך שפסק שמגיע הבגד הגדול להעני, וחרה להמלך מאד על הכמר על שהוא מחזיקו לשוטה והיה רוצה לעשות לו דבר ולא היה יכול. והיו מחפשים מאד אחרי הגנבה ולא מצאו. צוה המלך להכריז שכל מי שגנב יבא ויודיע כי בודאי לא יעשו לו שום דבר, כי חפץ המלך לידע איך אפשר לגנב בגדים אלו, והיו מסבבים סבוב סבוב של אנשים והיו מספרים מזה. ובא העני הנ"ל ושאל אותם מה זה אתם מספרים והודיעו לו. ענה ואמר מה רעש, מי שגנב יחזיר, וצעקו עליו. וכן בא עוד ושאל וצעקו עליו קבצן הלא אתה מחיב ראשך כי יאמרו עליך שאתה יודע מהגנבה, אמר כן אני יודע מהגנבה, אמרו לו אם אתה יודע לך ותגיד, אמר אגיד. ובא העני להמלך ואמר אני יודע מהגנבה, אמר המלך שחפץ מאד לראות את הגנב, השיב אני הוא, ונשקו המלך, ושאל לו איך גנבת, וספר לו כל המעשה הנ"ל ובקשו את הגנב והחזירו גם הבגד השני שהיה אצלו. אמר המלך להעני עשה תחבולות להשר הכומרים הנ"ל כי אני ברגז עליו, אמר כן אעשה, וצוה העני לעשות לו זוג בגדים כמו שר הכומרים שלבוש בעת שעורך תפלתם, ושיצודו לו שרצי דגים הרבה (שקורין ראקיס), ושיתנו לו נרות הרבה, והלך ולבש עצמו בהבגדים הנ"ל, ודבק נר לכל שרץ ושרץ, והדליק הנרות הנ"ל, והניח השרצים הנ"ל לרוץ ולפרח בתוך הבית תפלתו, והוא עמד על המקום שמעריכין שם, והתחיל לצעק ונתקבצו ובאו כלם לשם, ובא גם הכמר הנ"ל ונבהל מאד כי ראה שלהבת וקול קורא ולא ידע מה זה. אמר הוא אל הכמר שנתגלה עבורו כי הוא רוצה להכניסו מיד אל גן עדן. ונפל הכמר על פניו ואמר לו העני שבטרם שיכנס לגן עדן הוא צריך לילך מקדם קצת אל הגיהנם ואחר כך יכניסו לגן עדן. וצוה להכמר שיכנס לתוך השק, ונכנס. הלך וקשר אותו ונשאו להמלך ותלאו לפני החצר המלך והודיעו. ויצאו העולם וראו אחד תלוי בשק ולא ידעו מה זה, והתחילו לזרק בו אבנים וזרקו בו הרבה מאד עד שהכו אותו הכה ופצוע ושברו כל שניו. והכמר לא ידע מה זה אם זה הוא הגיהנם שאמר לו שצריך לילך מקדם או זהו ערמה. אחר כך כשהכו אותו אמר המלך להשליך אותו, והשליכו אותו והתירו את השק ויצא משם בחרפה רבה. (ובנסח אחר שמעתי הסוף היה שהוליכוהו לתליה כי סוף גנב לתליה, ובעת ההליכה הלך אחד (הבעל דבר) עם שק נעלים ואמר לו כל כך יגיעות יגעתי וכל כך נעלים קרעתי עד שהבאתיך לידי כך וכו') (אמר המעתיק כי כן דרך הבעל דבר לפתות ואחר כך רייצט ער זיך הוא מתגרה כמובא בספורי מעשיות מענין הרב ובן יחיד וכו'): מה שמובא בשיחות הר"ן שאמר עם דבר אחד הצלחתי ועל ידי זה זכיתי למה שזכיתי, ואמר בזה הלשון: מיט איין זאך איז מיר געראטין ולא נתפרש שם מהו הדבר, ושמעתי שאמר כי איתא בדברי המקבלים אשר אדם הראשון בעת שאכל מעץ הדעת טעמו כל הנשמות, אבל נשמתו הקדושה זכתה שלא טעמה כלל מעץ הדעת.

(מעשה מעני שהיה מתפרנס מטיט)

מעשה שסיפר רבנו ז"ל. מעשה בעני אחד שהיה מתפרנס מטיט שהיה חופר טיט ומוכרם פעם אחת כשחפר מצא אבן טוב שהיה שויו הון רב מאד ולא ידע כמה שויו והלך לסוחר שיאמוד אותה בשויה וענה לו הסוחר שאין בזה המדינה אדם שיוכל לשלם שוויו כי הוא שוה הון רב וצריך ליסע עבור מכירתה ללונדון לעיר המלוכה אולם הוא היה עני ולא היה לו כסף ליסע והלך ומכר את רכושו הדל והלך מבית לבית לאסוף נדבות עד שהספיק לו ליסע עד הים ורצה לעלות על הספינה אולם לא היו לו מספיק מעות והלך להקאפיטאן והראה לו המרגלית כשראה הקאפיטאן את האבן הבין שאדם עשיר הוא ולקחו על הספינה בכבוד גדול ונתן לו חדר מיוחד ממדריגה הראשונה וסדר לו כל התענוגים כאחד מהנגידים הגדולים מהחדר שלו היה לו חלון שפנה לים והוא היה תמיד מתעלס ומשמח נפשו עם המרגלית ובפרט בעת האכילה היה משתעשע עמה כי השמחה והרחבת הלב טובה ורפואה שיתעכל המאכל בנקל פעם אחת כשישב לאכול כהרגלו והמרגלית היתה מונחת על השלחן בשביל להתעלס בה ומרוב עיפותו נרדם בינתים בא המשרת ולקח את המפה והפירורים שעליה עם המרגלית כי לא ידע שיש עליה מרגלית והשליך הכל לים כשהקיץ משנתו והבין כל זה היה לו צער גדול וכמעט שיצא מדעתו כי מה יעשה עתה הרי הקפיטאן הוא גזלן שיהרוג אותו בעד מחיר הנסיעה על כן עשה את עצמו שמח כאלו לא ארע דבר והנה הקפיטאן היה בכל יום בא לחדרו לדבר עמו וכשבא אליו הקפיטאן לא הבחין על פניו מאומה כי הוא עשה את עצמו שמח עד שלא הכיר בו שום שינוי אמר לו הקפיטאן הלא אני רואה שהנך אדם חכם וישר לב ובכן ברצוני לקנות הרבה תבואה ולמוכרה בלונדון ובזה אוכל להרויח הרבה אולם אני ירא שמא יאמרו שאני גנבתי את הכסף לקנית התבואה על כן יהיה נא הקנין על שמך ואני אשלם לך עבור זה סכום רב והוטב הדבר בעיני העני ועשו כן והנה כשבאו ללונדון מת הקפיטאן ונשאר הכל אצל זה העני והיה ערך התבואה כפל כפלים מערכו של המרגלית. כשסים רבנו ז"ל את הספור אמר המרגלית לא היתה שלו, והא ראיה שנאבד ממנו. התבואה כן היתה שלו והא ראיה שנשאר אצלו.

מעשה שסיפר אדמו"ר מקפצין פאשא

פעם אחת היה אצל המלך התוגר איש אחד מאחינו בני ישראל שהיה חשוב בעיניו מאד מכל שרי המלוכה אשר לו, ויאהבהו אהבה גדולה ועצומה מאד יותר מכל שרי המלוכה אשר לו. ובכל יום ויום היה קורא אותו לביתו להשתעשע עמו יחד. ויקנאו בו שרי המלוכה, וחשבו מחשבות להעליל עליו לפני המלך ויאבדוהו מן העולם. והיה ביניהם פאשא אחד שהיה נקרא קאפצין פאשא, ששנאתו להישראל הזה היתה גדולה יותר מכל השרים. ולפני הישראל הראה עצמו כאוהב לו, ובכל יום חשב מחשבות חפצו שיצליח בידו למצא עליו איזה עלילה לפני המלך. פעם אחת בא הפאשא הנ"ל להישראל הנ"ל, והתחיל לדבר עמו בערמה, ויספר לו באשר שהיה אצל המלך, ושמע מפיו איך שהוא אוהב אותך, אך יש לו יסורים מדבר אחד, כי כשאתה בא לפניו לדבר אתו אינו יכול לסבל ריח פיך, כי הוא מרגיש ריח רע נודף מפיך, והוא אינו יכול להיות בלעדיך, ויש לו יסורים גדולים מזה, לזאת עצתי כי בכל עת שתבוא לפני המלך, תאחז מטפחת עם בשמים לפני פיך, כדי שלא ירגיש המלך הריח הרע מפיך, כי הבשמים יבטלו הריח רע למען לא תבאש בעיני המלך. והישראל הנ"ל מחמת תמימותו האמין לדבריו, ונסכם בדעתו לעשות כן. אחר כך הלך הפאשא הנ"ל אל המלך ויספר לו כי שמע מהישראל הנ"ל, שאמר שיש לו יסורים גדולים, כי בכל עת שמדבר עם המלך מרגיש ריח רע יוצא מפי המלך, על כן נסכם עצתו כשיבוא לדבר עמך, אדוני המלך, יאחז מטפחת עם בשמים נגד פיו כדי שלא ירגיש ריח רע מפי המלך, וזה לך האות כי כנים דברי, כי למחר כאשר יבא לדבר עמך תראה בעיניך שיאחז את המטפחת נגד פיו. כששמע זאת המלך נתכעס מאד, ואמר לו כשאראה אשר כנים דבריך אז אאבד אותו מן העולם. והנה הישראל הנ"ל בא ביום מחר לפני המלך, ויאחז המטפחת נגד פיו כאשר יעץ לו הפאשא, כי האמין לדבריו. והמלך כשראה זאת ויוכח לדעת כי כנים הם דברי הפאשא, תכף כתב מכתב כדברים האלה, "כאשר יבא האיש המוסר כתב זה לפניכם תשליכו אותו תכף לכבשן האש אשר כל חיבי מיתות נשרפים שם". והמלך חתם את המכתב בחותמו, ואמר לזה האיש, אבקש ממך שאתה בעצמך תביא את המכתב הזה להאיש שנכתב על האדרעס הכתבת שהוא במקום פלוני. והישראלי הנ"ל לקח המכתב, והבטיח למלך אשר יעשה כדבריו. ולא ידע מה כתוב בו והלך לביתו. והנה זה האיש ישראל הנ"ל, היה מחזיק מאד במצוה למול ילדי ישראל, ובכל עת שכבדוהו במצות חתוך, לא פנה אל שום מניעה שהיה לו כי המצוה היתה יקרה בעיניו מאד. ואז באותו היום שהיה צריך לנסע למסר המכתב מהמלך למקום אשר נשלח, וה' אשר חפץ להציל ידידו הנאמן, סבב שבא אחד מכפר אחד וכבדו שיסע עמו להכפר ולמול את בנו. ומחמת כי דרכו היה לבלי להניח את המצוה הזאת בשום אפן, התחיל לחשב מה אעשה לצווי המלך בדבר מכתבו. וסבב ה' שבא לנגדו הפאשא הנ"ל. ויספר להפאשא שהיה אצל המלך, והמלך מסר לו מכתב שימסרהו להאיש שנשלח לו, והיום הזמין לו ה' מצות חתוך, ודרכי לבלי להניח את המצוה הזאת בשום אפן, על כן אני מבקש ממך שתקח את המכתב ותוליך אותו לשם. והנה הפאשא הנ"ל שמח מאד, כי עתה יוכל להלשין עליו עוד לפני המלך, כי לא עשה רצון המלך עם המכתב. ויקח הפאשא המכתב מידו ומסרו לזה האיש שנשלח אליו. וזה היה ממנה לשרף החיבי מיתות של המלך, ותכף חטף את הפאשא הנ"ל ויזרק אותו לתוך כבשן האש ונשרף, כאשר מגיע משפטו על פי ה' מדה כנגד מדה. והנה הישראלי לא ידע כלל מהנ"ל שנעשה לו, למחר חזר ובא לפני המלך. וכשראה אותו המלך תמה מאד, ואמר לו העוד לא מסרת את המכתב שנתתי בידך להאיש הנ"ל. השיב לו אדוני המלך את המכתב מסרתי לקאפצין פאשא הנ"ל, שהוא ימסרנה להאיש, יען כי השם יתברך הזמין לי מצות חתוך, ודרכי לבלי להניח את המצוה הזאת. אז הבין המלך הלא דבר הוא שישרף זה הפאשא שהלשין עליו לפניו. ושאל המלך תכף את האיש, מה זה שאתה אוחז מטפחת עם בשמים נגד פיך בעת שאתה מדבר עמי. השיב לו שהפאשא נתן לו עצה הזאת, כי אמר לי ששמע ממך שאינך יכול לסבל ריח פי. אז ספר לו המלך איך שהפאשא הלשין עליו לפניו שאמרת לו שאינך יכול לסבל ריח פי, ועל כן תאחז מטפחת עם בשמים שלא תרגיש ריח רע מפי. ויספר לו המלך מה שהיה כתוב בהמכתב שנתן לו, ואמר לו עתה אני יודע אשר ה' השליט בארץ אשר מציל ידידיו מכל רע, ולהפאשא הנ"ל כאשר זמם לעשות בך, כן נעשה לו, וישב לו ה' גמולו בראשו. ומאז והלאה נתגדל בחשיבותו בעיני המלך יותר מכל השרים אשר אתו, והיה חשוב ויקר בעיניו מאד מאד.

מעשה ממטר,

מענין שהשם יתברך יכבש המלחמה רק עם הפשוטים אומרי תהלים בפשיטות וכו' ולא עם ההולכים בחכמות. ספר רבנו ז"ל משל ממלך שהלך לצוד חיות (נאוולאוי) ונסע לבוש כאיש פשוט, כדי שיהיה נקל להצחוק. ובאמצע פתאם ירד מטר גדול ממש מבול מים, וכל השרי מלוכה נתפזרו אחד לאחד וכו'. והמלך היה בסכנה גדולה, וחפש עד שמצא בית כפרי אחד. והיה שם איש כפרי, ולקח את המלך והלבישו, ונתן לו אכילה שלו גריץ מרק גריסים וכו', והסיק את התנור, והניחו לישן על הפיעקליק סמוך לתנור וכו'. וכל כך היה ערב ומתוק להמלך, שמעולם לא טעם טעם ערב כזה, כי היה עייף ויגע וכו'. והשרי מלוכה חפשו את המלך עד שבאו לשם, וראו שהוא ישן. ורצו שיחזר המלך לביתו עמהם. ואמר להם, כיון שאתם לא הצלתם אותי וכל אחד נתפזר להציל את עצמו, וזה הציל אותי, ופה טעמתי טעם מתוק כזה, על כן הוא יביא אותי בעגלה שלו ובאלו המלבושים, והוא ישב אותי על כסא המלוכה. וסים על זה רבנו ז"ל כאשר מובא שבעקבות משיחא יהיה מבול – מען וועט שיסען מיט אפיקורסות יירו עם אפיקורסות – לא של מים, רק של מחשבות זרות. ויכסו כל ההרים הגבוהים, ואפילו בארץ ישראל שלא היה מבול, רק מחמת שהלך בכח ניתזו שם המים, דאס הייסט עס וועט אריין שפריצען אפלו אין די כשר'ה הערצער הינו שיתיז גם בתוך הלבבות הכשרים. ועם חכמות לא יוכלו לתן עצה, וכל שרי המלוכה נתפזרו וכל המלוכה לא יתחזק על עמדו, וועט זיך ניט דער האלטין נאר לא יחזיקו מעמד רק פשוטי ישראל שאומרים תהלים בפשיטות וכו'. על כן שכשיבוא משיח הם יתנו הכתר מלוכה בראשו.

משל מווערדא,

שסיפר רבנו ז"ל שאיש אחד נסע עם בעל עגלה (לבערלין או שאר עירות הגדולות) , והאיש הלך לעשות צרכיו, ונשאר הבעל עגלה ששמו יוואן (המגושם בלי הרגש) עם העגלה באמצע השוק. והלך אליו איש חיל שוטר ושאלו מדוע עומד שם, ואמר לו ווערדא מי כאן. והוא חושב ששואלו את שמו ואומר לו יוואן, והוא מכה אותו ואומר ווערדא, והוא צועק יוואן, והוא מכה אותו וצועק ווערדא עד שלקחו עם העגלה איזה רחוב מן הצד. וכשבא האיש חפשו עד שמצאו, ואומר לו יוואן וכו', הוא עונה לו בלחש ובפחד אל תאמר יוואן אלא ווערדא, וכיון שיצא מהעיר הוא אומר לו עכשו אתה יכול לקרא אותי יוואן. שם נקרא ווערדא ושם נקרא יוואן. וסים רבנו ז"ל בא מיר איז ווערדא אצלי הוא ווערדא כלומר "מי הוא" שיודע פחיתותו וגם נזדכך הגוף (היוואן) ונקרא בבחינת מי ומה ווערדא אין מען גייט ארויס פין מיר איז ווידער יוואן וכשיוצאים ממני חוזר להיות יוואן. החומר הוא חומר.

מעשה ממרור שסיפר רבנו ז"ל.

שפעם אחת הלכו יהודי וגרמני יחד לנדוד ולמד היהודי את הגרמני שיעשה את עצמו כמו יהודי ולא יקשה עליו הדבר כיון שהלשון הוא אחד והיהודים הרי רחמנים ובודאי ירחמו עליו. כיון שבא סמוך לפסח למדו איך שיתנהג בבית היהודי שיזמינו לשלחן הסדר בתחלה עושין קדוש ואחר כך רוחצים ידים אולם שכח לומר לו שאוכלים מרור. וכן היה שהזמינו יהודי אחד אליו לסדר אולם הוא היה רעב מכל היום וצפה שכבר יגיעו לאכול את הדברים הטובים שאמר לו היהודי. אולם הוא ראה כי נתנו לו חתיכת כרפס במי מלח ושאר הדברים הנוהגים בסדר ואומרים את ההגדה והוא בעינים צופיות מצפה כבר לאכילה והנה כאשר הבחין כי בוצעים את המצה שמח כי הנה עוד מעט קט יוכל להשקיט את רעבונו ופתאום נותנים לו מרור וכאשר הכניסו לפה נעשה לו מר בפיו וחשב שזהו הסעודה שרק זה יאכלו וברח תיכף במרירות ורעב וחשב לעצמו יהודים ארורים אחר כל החגיגה נותנים לי לאכול מרור. ובא לבית המדרש ונרדם שם. אחר כך בא היהודי בפנים שמחות שבע מאכילה ושתיה ושאלו איך היה לך הסדר וספר לו בכעס ממה שעבר עליו אמר לו היהודי אוי גרמני שוטה אם היית מחכה רק עוד מעט היית אוכל כל טוב כמוני. וספר זאת רבנו לומר שזכוך הגוף בא במרירות אולם האדם חושב שתמיד יהיה רק המרירות על כן בורח תיכף אולם אם מחכה מעט וסובל מעט המרירות מזכוך גופו אז מרגיש אחר כך כל מיני חיות ותענוג.

מעשה שסיפר מהאוצר שתחת הגשר.

שפעם אחת חלם לאיש אחד מאיזה עיר שבווינה תחת הגשר יש שם אוצר, על כן נסע לשם ועומד אצל הגשר ומחפש עצות איך לעשות, כי ביום אינו יכול מחמת האנשים, ועבר שם איש חיל ואמר לו מה אתה עומד וחושב. חשב בדעתו שטוב שיאמר לו כדי שהוא יסייעו ויתחלקו, ספר לו כל הענין. ענה ואמר לו איי יהודי נאר קוקט אויף א חלום, אלא מאי מיר האט זיך אויך גיחולמת אז דא אין דא בא דעם אין דעם הוי יהודי שם לב לחלום אלא מאי גם אני חלמתי שבמקום פלוני אצל פלוני (והזכיר העיר של האיש ושמו של האיש הזה) אין מאקזאן איז דא איין אוצר וועל איך פארין ציא יענום?  במחסן יש אוצר, האסע לשם? ונסע האיש לביתו וחפר בהמקאזאן מחסן שלו ומצא האוצר. ואמר אחר כך איצט ווייס איך שוין עתה ידעתי "דער אוצר איז בא מיר, נאר וויסען פום דעם אוצר מוז מען פארין קיין ווין" |" האוצר הוא אצלי אבל כדי לדעת מזה עלי לינסע עד וינה"}}. כך בעניין עבודת השם, שהאוצר הוא אצל כל אחד בעצמו, רק לידע מהאוצר מכרח לסע להצדיק.

המשל מההינדיק.

שפעם אחת בן המלך נפל לשגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק תרנגול הודו, וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרר חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזר לו ולרפאותו מזה, והמלך היה בצער גדול מזה. עד שבא חכם אחד ואמר אני מקבל על עצמי לרפאותו, והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו ומה אתה עושה פה? אמר לו אני הינדיק, אמר לו אני גם כן הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן עד שנעשו רגילים זה עם זה. ואז רמז החכם והשליכו להם כתנות, ואמר החכם ההינדיק להבן מלך אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת, יכולים להיות לבוש כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק, ולבשו שניהם הכתונת. ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסיים. ואמר לו גם כן כנ"ל, אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק וכו' עד שלבשו המכנסיים וכן עם שאר הבגדים. ואחר כך רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשלחן ואמר לו, אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים אוז מען שוין קיין הינדיק ניט, מען קען עסין און אויך זיין הינדיק כבר לא נקראים הינדיק, אפשר לאכל ולהמשיך להיות הינדיק ואכלו. ואחר כך אמר לו אתה חושב שהינדיק מכרח להיות דוקא תחת השולחן, יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן. וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי. והנמשל מובן למבינים (אמר המעתיק: יכולים לומר שהאדם רוצה להתקרב לעבודת השם הלא הוא הינדיק מלבש בחומריות וכו'. ובדרך זה יכולים מעט מעט לקרב את עצמו לעבודת השם עד שנכנסים לגמרי. וכן בהתקרבות אנשים על דרך זה. ודי לחכימא).

המשל מהתבואה.

שפעם אחת אמר המלך לאהובו השני למלך באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה. וענה לו, שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל. וענה לו המלך אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משגעים. וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להפך (ולהכין בשביל כולם אי אפשר) שאנחנו יהיו המשגעים. על כן בודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע על כל פנים שאנחנו משוגע. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משוגע. המשל ממלך שרץ אחר צבי ולא יכל להשיגו, והעמידו את עצמם השרי מלוכה ואמרו אדוננו המלך נחזור וכו', ענה המלך ואמר אני את הצבי מכרח לצוד ומי שרוצה לחזור יחזור וכו'.

(מעשה ממלך וקוצרים)

עוד מעשה שספר רבנו ז"ל. שהיה מלך אחד והיה חוזה בכוכבים, וראה שאם לא יקצרו התבואה בשנה זו עד זה הזמן, יהא נתקלקל כל התבואה וכו' וכו', והזמן היה קצר. ונתייעץ ליקח קוצרים ולתן להם כל התענוגים וכל צורכם כדי שיהיה להם הרחבת הדעת לעבוד ביום ובלילה, ויספיקו לקצור קודם הזמן הנ"ל. והם אדרבא התענגו ושכחו, ועבר הזמן הנ"ל ולא קצרו התבואה. ונתקלקלה כל התבואה. ולא ידעו מה לעשות שהמלך יכעס אליהם. ואמר להם חכם אחד עצה, איך שהמלך אוהב איזה ציפור, ובזה שיביאו לו זה הציפור, אז על ידי הנחת רוח והתענוג מזה יכפר על הכל. אבל קשה מאד להשיג הצפור, כי הוא באוויר במקום גבוה ואין להם סולם, והזמן קצר. ונתן להם החכם עצה, כמו שהם כמה אנשים, אז יעמידו את עצמם אחד על חברו למעלה מעלה עד שיגיעו להציפור. אבל הם רבו זה עם זה כי כל אחד רצה שהוא יהיה למעלה וחברו תחתיו. ועל ידי מריבתם התרשלו והציפור פרח. ועל ידי זה נשאר להם הכעס מהמלך על התרשלותם מקצירת התבואה כנ"ל. (והענין הוא שהשם יתברך ברא האדם ונתן לו כל התענוגים והכל שיקצרו התבואה קדם שיקלקל בפגם הברית, ולעבד השם יתברך וכו' במוחין נקיים. אבל הוא מתרשל על ידי התענוגים, עד שנכשל בהתבואה שכבר נתקלקל ונפגם המוחין מעוונות רחמנא ליצלן. אבל עדין היה עצה על ידי הציפור שהוא הצדיק שבזה היה נתכפר הכל. אבל על ידי המחלקת והקנאה שכל אחד רוצה להיות למעלה, מזה מתרחקין ולא מתקשרין להצדיק וכו'. ודי לחכימא).

(מענין ספר אלים)

נמצא במגלת סתרים זה המעשה, מענין ספר אלים. והוא ספר יקר מאד שחברו איש אלקים רבי יוסף קאנדיא ז"ל. בימיו נתקבצו חמש מאות תלמידים מפלגי תורה, והתחילו ללמוד בספרי חקירה ובמורה נבוכים עד שנתפקרו וכפרו באלקים חיים ואמרו שהעולם וכו' ואין השגחת אלקים על העולם חס ושלום. ויבאו כל התלמידים הנ"ל להצדיק רבי יוסף קאנדיא ז"ל שגם הוא יסכים עמהם על הדבר הרע הזה. והצדיק הנ"ל כששמע הדבר הזה אחזתו פלצות. והתחילו להראות ראיות ולהתווכח עמו, ולא היה יכול להשיבם מדבר הזה. ויען ויאמר להם תנו לי איזה זמן ואשיב אתכם. ויתנו לו איזה זמן והלכו להם. והצדיק הנ"ל שלח איגרות לכל הרבנים הגדולים שיבאו אליו מהרה. ויבואו אליו. ויספר להם הדבר הנ"ל, ויתפללו כלם אל ה' ויצומו לילה ויום, וגם הצדיק הנ"ל נפל על פניו ארצה שלשה ימים ושלש לילות לחם לא אכל ומים לא שתה. אחר השלשה ימים ויקם מהרה מעל הארץ, ויאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ויקח עט סופר בידו ויכתב בלי מרגוע לא אכל ולא שתה לא למד ולא התפלל רק כתב בעט סופר, ויחבר את הספר הנ"ל הנקרא ספר אלים, ואחר כך כשבאו כל התלמידים ויקח את הספר הנ"ל ויתן בידם. ועם הספר הזה נצח אותם (כי שם יש כל החכמות וראו חכמתו ואף על פי כן מאמין כן נראה לי) ונעשו כולם צדיקים גמורים.

(מעשה ראשון מהמרש"א)

המהרש"א ז"ל היה רב באיזה קהילה והיה יושב ולומד עם הישיבה שלו כל היום כלו. והיה אז רב דמדינה באותו האיקלים אזור שהיה המהרש"א ז"ל תחת ממשלה אותו הרב דמדינה, והיו מכרחים כל הרבנים של הקהלות ששייכים להרב דמדינה לבוא לפני הרב דמדינה לקבל פניו וליטול ממנו רשות, כנהוג בדורות שלפנינו. וכן היה, שבאו כל הרבנים כלם של כל הקהילות להרב דמדינה לקבל פניו. והרב המהרש"א ז"ל לא בא אליו רק היה יושב ולומד תמיד. ודן אותו הרב דמדינה לכף זכות ואמר, אולי מחמת שטרוד בגרסה על כן לא בא אל שלחן המלך. ונתישב הרב דמדינה ונסע אצלו אל המקום אשר היה חונה שם הרב הקדוש המהרש"א ז"ל, ובא אל העיר ויחרדו כל העיר לקראתו כנהוג, ובאו כלם לקבל פניו, והרב המהרש"א ז"ל לא אבה ללכת אליו. ודנו הרב דמדינה גם כן לכף זכות, ותלה גם זאת בביטול תורה שאינו רוצה לבטל מלימודו. ואמר הרב דמדינה אני אלך אליו, ועמד הרב דמדינה והלך אל בית הכנסת שהיה יושב שם המהרש"א ז"ל עם תלמידיו, ובא אל הבית הכנסת. והרב המהרש"א לא זז ממקומו ולא הפסיק מלימודו, ולא נתן לו שלום כלל. אף על פי כן דנו לכף זכות גם עכשיו, ואמר אולי גם זה מחמת שאינו רוצה לפסק פומה מגרסה, בתוך כך בא בחור אחד יפה עיניים לבית הכנסת, ומיד חרד המהרש"א לקראתו וקם מלפניו מלא קומתו וחלק לו כבוד, ודבר עמו הרבה מאד. אז קצף הרב דמדינה מאוד על המהרש"א ז"ל וכעס עליו מאד וביזה אותו, ואמר, בתחלה כשלא באתם אלי למקומי דנתי אתכם לכף זכות. ותליתי בביטול תורה; אחר כך כשבאתי למקומכם ולא באתם אלי, דנתי אתכם גם כן לכף זכות, ותליתי גם כן בביטול תורה. אחר כך כשבאתי לבית הכנסת ולא נתתם לי שלום, דנתי גם כן לכף זכות, ותליתי גם כן בביטול תורה, שאין אתם רוצים להפסיק מן התורה כלל. עכשו אני רואה ששקר הוא, כי הלא את הבחור כיבדתם ודיברתם עימו הרבה באמצע הלימוד. וכעס עליו מאוד. ואמר המרש"א לאות ולמופת שהבחור הזה בעוד שתי שעות יהרג, ולא רצה הרב להאמין ולקח את הבחור הנ"ל והלך עימו אחת הנה ואחת הנה, ודיבר עמו הרבה הרבה לבל יניחנו להתעלם מן העין עד עבור השתי שעות להכחיש דברי המרש"א ז"ל. ויהי מדי עברם בעיר וחלף והלך אצלם איזה אדון, והיה מושך בקנה שרפה רובה לפי תמו לירות איזה עוף וכיוצא כדרכם, ויך את הבחור הנ"ל ונהרג אחר שתי שעות מיד כדברי המרש"א ז"ל, לא נפל דבר. ורץ הרב דמדינה הנ"ל ובא אל המהרש"א ז"ל ואמר לו המרש"א ז"ל שבסמוך יביאו הרוג לפה. בתוך כך שהיו מדברים נשמע מיד שהביאו איזה הרוג אל העיר. אז נתבהל הרב דמדינה הנ"ל, ושאל להמהרש"א מה זאת. אז ספר המרש"א וגלה לו כל הענין, היות שזה הבחור היה גלגול אחאב מלך ישראל ומחמת זה חלק לו כבוד כל כך. ומחמת שאחאב מלך ישראל נהרג היה מכרח זה הבחור להיות נהרג גם כן. ותכף שיצא לעולם זה הבחור אזי תכף נברא משחית אחד בשביל להרג את אותו הבחור הנ"ל והיה עומד במקום ההוא דהינו סמוך לעיר הזאת והיה מצפה עד שיגיע זמנו של זה הבחור הנ"ל שיהיה נהרג על ידו. ומחמת שאתם עיכבתם אותו כנ"ל, עד שנהרג בכאן על ידי האדון הנ"ל, על ידי זה היו מכרחים ליתן להמשחית הנ"ל איש אחר במקומו, וזה ההרוג שנהרג על ידו. על כן צריכים אתם לקבל תשובה, כי על ידכם נהרג זה ההרוג, כי אתם סבבתם זאת על ידי העיכוב שעיכבתם את הבחור פה כנ"ל. אז נפל הרב דמדינה לפני רגלי המרש"א ופיס אותו והתחנן לפניו שימחל לו. ובקש אותו שיתן לו תשובה. ואמר לו המרש"א, שתשובתך שתסלק מידך את כתר הרבנות ותהיה בעל עגלה. וקבל על עצמו כך, ונעשה בעל עגלה: ודבר אלהינו יקום לעולם.

מעשה שני מהמרש"א ז"ל.

באוסטרה מקום המרש"א ז"ל היה טומאה להגויים, כשהיו היהודים צריכים לילך עם נפטר דרך המקום הזה (כי לא היה להם דרך אחרת) אז היו מצלצלים וכו', וכל מי שהלך דרך שם המיר דתו רחמנא לצלן. וצוה המרש"א ז"ל, שכאשר יהיה נפטר מהעולם וישאו דרך שם, יניחו עליו חבור המהרש"א שעשה. ועשו כן. ושם התאספו כל הכומרים והתחילו לצלצל. והעמידו את מיטתו, ויושב המהרש"א ז"ל את עצמו והתחיל לדפדף את הדפים, והתחילה הטומאה עם האנשים להיבלע בארץ, ונבלעו כולם בארץ. ועד היום יש סימן מזה שנבלעה בארץ.

מעשה שלישי מהמרש"א ז"ל.

בעת שבנו בית הכנסת באוסטרה והיו צריכים כסף רב לבנותו, ועל כן עשו הנחת אבן הפנה בקהל רב. והכריזו למכר את הנחת אבן הפנה, עד שגביר אחד קנה את זה בשק מלא זהובים. ואחר כך כבד את המהרש"א ז"ל שהוא יניח את האבן. ואמר לו המהרש"א שיבקש ממנו איזה דבר בשביל זה ובקש שיהיה לו בן כהמרש"א, וענה לו המהרש"א שזה קשה מאד ושיבקש דבר אחר, והוא התעקש דוקא בזה הדבר. ואמר לו המהרש"א אם כן כשתהר אשתך תמות אתה, וכשתלד תמות היא גם כן. ואני אקבל את הילד ואגדלו אצלי. והסכימו על זה. וכן הוה, ונתגדל אצל המהרש"א ז"ל. והיה נסתר, שלא ראו אצלו שום גדלות. ולפני פטירת המהרש"א צוה שהוא ימלא מקומו, וכן הוה. והרב הזה לא יצא לשום לויה מחשובי העיר, והיה קשה בעיני הקהל והוכיחו אותו על זה. ואמר להמשמש כאשר יהיה לויה מראשי הקהל יקרא אותו, וכן הוה, ויצא הרב ונטה במפה על המטה, וראו כלם איך המלאכי חבלה חטפו את הנפטר מהמטה וכו'. ואמר להם אם כן הוא החשובים שלכם, איך אתם רוצים שאלך ללוותם. ומאז הכירו כלם גדולתו שהוא ראוי להיות במקום המהרש"א ז"ל.

(מעשה מהמנגן העיוור)

המעשה שסיפר רבנו ז"ל שבזמן הבעל שם טוב ז"ל היה מנגן (כלעזמר) אחד שהיה עוור, והיה מנגן על החתנות וזה היתה פרנסתו, ואחר פטירתו נתוודעו שלא היה עוור כלל והיה לו עינים טובות, ורק כדי שלא יסתכל בנשים עשה עצמו כל ימי חייו כעוור וכל העולם חשבוהו לעוור. ועוד היה איש אחד גביר גדול, שהיה קמצן גדול שלא נתן אפלו פרוסת לחם לצדקה, והיה ניבזה בעיני כולם בשביל זה, והיה אז אחד בעל צדקה גדול, שהיה מחזיק כל העניים באכילה ושתייה וכל מחסורם וכו'. והנה כאשר נפטר הגביר הנ"ל, שכלם בזו אותו מחמת קמצנותו. ולמחרתו כשהלכו העניים להבעל צדקה הנ"ל שיפרנסם וענה להם שעכשו אין לו מה ליתן להם, שהכל מה שנתן להם כל הזמן, היה רק של זה הגביר הקמצן שמת; ולא רצה להנות מהכבוד שיתנו לו על נדיבות לבו, ושיהיה המצוה נקיה בלי פניות לכן היה נותן את הצדקות לאיש הזה שיחלקם, ואותו חשבו כלם לקמצן גדול. ועכשו שמת אין מי שיתן, ואז ידעו כלם גדולתו. ואמר הבעל שם טוב ז"ל, ששניהם המנגן העוור הנ"ל והגביר הקמצן הזה שניהם הם במדרגה אחת. וזכו למה שזכו, אשרי להם.

המעשה שסיפר רבנו ז"ל מהטענדע ורענדע (מלבוש של כמר).

שפעם אחת היה רב אחד שהלך לקבץ נדבות (עבור פדיון שבויים או הכנסת כלה יתומה), והיה צריך איזה מאות אדומים ובא לגביר אחד ותבעו. ואמר לו הגביר כאשר יש אצלו (טענדא ורענדא) מלבוש של כמר שאם ילבש אותה, וילך כל הרחובות של העיר לבוש כך, אז יתן לו כל הכסף הנצרך לו לצדקה הנ"ל. והסכים על זה ועשה כך. ולקח ממנו הכסף הנצרך להצדקה. ואחר כך בקש ממנו שיתן לו במתנה (הטענדא ורענדא) המלבוש הנ"ל ונתן לו. וקדם פטירת הרב הניח צוואה שמזה המלבוש (הטענדא ורענדא) יעשו לו התכריכין. וכן עשו לו, ונשאר חתיכה קטנה מהרגל שלא הספיק המלבוש הזה, ועשו החתיכה מדבר אחר. ולאחר הרבה שנים היה סיבה שהכריחו לפנות את קברו, ומצאו שכל הגוף היה שלם ולא שלטה בו רמה, מלבד החתיכה קטנה של הרגל שלא היה מלובש מהטענדע ורענדא. (המעשה הזה סיפר אחד מאנשי שלומנו מורנו הרב ר' פינחס קיבליצער בשם רבנו ז"ל. ואמר ר' אברהם ז"ל אף על פי שלא שמע זאת מאביו הרב ר' נחמן מטולשין ז"ל אך כיון שר' פינחס ז"ל ספר זאת, זה אמת).

---

משלים מרבי אברהם ז"ל לענין שטות הבלי עולם הזה והתכלית

איש אחד שנחרץ משפטו, וכבר נמסר להוציא לפעל, והאדם נמסר להמוציאים לפעל, וישבו אותו בעגלה עם סוסים עם התליין המוציא לפעל את המשפט. והאדם הנחרץ למשפט יודע כי אין כבר שום מנוס ומפלט להנצל מהמשפט ורואה איך העגלה עם הסוסים הולכים הלוך וקרוב למקום התליה ואינם עומדים כהרף עין ואפלו רגע אחד אינם עומדים, וכל פסיעה הוא מתקרב למקום ההריגה. ורק שאינו יודע כמה זמן ישהה הנסיעה למקום ההריגה אם שנה או יום או שעה וכו' ורק רואה שהולך ומתקרב בודאי אם היה רואה איזה קאמעדיא משחק של צחוק בודאי לא היה משים לבו לזה. כן הוא אצל כל אדם שכל אדם יודע שסוף כל סוף מכרח למות, והשני סוסים הם היום והלילה הרצים ושטים ופורחים ואינם עומדים כהרף עין, ורק הנחמה שלו שאינו יודע אם קרוב יומו, או עוד יש לו יותר לחיות. ועל כל פנים הולך וקרוב, על כן בודאי צריך להיות לו במחו להכין צידה לדרך ולא יבלבלו בקאמדיעס והשטותים של התאוה מלשכח מלהכין את עצמו צדה לדרך. האיש האמת הצדיק רואה ומביט את העולם האנשים המלובשים בגשמיות וגופניות ובזה הם מבלים זמנם ויגיעם, כמו למשל שחרצו משפט על אנשים ונתנו אותם בבור עמוק מוקף במחיצות, ולא יכולים להביט אל העולם הרחב והיפה, ומזונותם שנותנים להם הוא מה שיוצא (בהקנאל) במי שופכים שיוצאים חוץ לעיר מהמותרות של פלטין המלך. והם מחפשים ומוצאים שם חתיכות בשר קטנים קישקעליך מעים וכדומה. אחד מצא חתיכה יותר גדולה, וזה מקנא את זה שהוא מצא חתיכה יותר קטנה, און איז פאר קלעמט דער פון והוא מדוכא מזה שיש לו חתיכה גדולה. והצדיק מביט עליהם ברחמנות על זה איך שהם משפלים בזה, והם חושבים שאין יותר טוב מזה, ואינם רואים וטועמים הטוב שיש בפלטין המלך. והצדיק מחפש עצות איך להוציאו מזה, ולהטעימו מטוב עדן התענוגים שיש ושיכולים לזכות בזה העולם.

לענין הסכנה של זה העולם. למשל כמו שעומדים במלחמה, והוא רואה שבכל פעם נופל עוד איש אצלו מהחיצים, עד שממש החיצים אצלו ממש, ואין יודעים איך להמליט את עצמו. וממש אין בכחו להחזיק החרב ללחום, מחמת פחד וחלישות דעת, שאז החיילים מחזקים זה את זה לבלי ליפל, ולחזק עצמו להגן את עצמו אין ניט נאך גיבען דעם שונא ולא לותר לשונא שיבא למבקשו לגמרי. וכן צריך התעוררות מהסכנה שבזה העולם, שבכל פעם הבעל דבר תופש וכו' וכו' עד שנופלים. ואין עצה רק להחזיק את עצמו על כל פנים להגן על עצמו, ניט אפ לאזין הענד און פיס לא להרפות ידים ורגלים, ולאחז כלי זין וללחם עמו ולא להכניע את עצמו תחת השונא שרוצה להכריתו משני עולמות חס ושלום, רק להחזיק נגדו ולהמלט ממנו מה שיכול.

אמר המעתיק:

שמעתי מאנשי שלומנו ששמעו מרבי אברהם ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל ששאלו אותו בענין הגאלה, איך יכול הדבר להיות שבזמן הדורות הקודמים וכמו בדור רבנו הקדוש לא בא הגאולה, ובדורות האחרונים אשר הולכים מטה מטה יבא הגאולה. והסביר על פי משל, שהיה בעולם כרך גדול, וסביבה חומה בצורה וחזקה עד להפליא. וכל המלכים רצו לכבשה והניחו כל כחותיהם, ותקוותם נשאר מעל. כי כל החיילים שלהם נפלו מהחצים שזרקו משם. ואחר כך היה מלך אחד חכם מאד, שהלך סביב החומה והביט ונדמה בדעתו שכעת יקח כל הגיבורים מחילותיו ויכו על החומה עד שיכבשנה. ועשה כן ונפלו כל חילותיו, ונשאר רק הוא לבדו. והלך סביב החומה לראות מה פעל שם, וראה בחכמתו שכעת (שכבר החומה מבפנים כלה זעזוע רק מבחוץ לא נכר), אפלו בזקנים ובחולים וילדים יכבשה. ועשה כן, וקבץ כל השאר נשים וילדים וחולים מה שנשאר לו, והלך וכבש והרס החומה כליל. וכעת מי כבש החומה, אם האחרונים החלושים הלא אפילו יעבדו בכל כחותם אלף אלפים שנה לא היו עושים אפלו רושם, ורק הכח של הגבורים הראשונים שזעזעו את החומה עד להריסה. ואם הראשונים הלא לא כבשו, רק האחרונים גמרו וכבשו. וכן הוא לענין הגאולה, שהראשונים כמו הצדיקי אמת ואנשיהם, כמו משה רבינו עליו השלום, רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום, האר"י הקדוש, הבעל שם טוב הקדוש, ורבנו הקדוש ושאר הצדיקים זרקו חצים להנחש להסטרא אחרא הס"מ וסיעתו, וכבר זעזעו כל כך הסטרא אחרא עד שאפלו יהיה מי שיהיה מדורות האחרונים, יוכלו לכבש את הסטרא אחרא ולגמר הברור שיבא הגאולה.

ובאמת זה המשל מועיל מאד לעבודת ה' בכל האפנים, בהתחזקות לענין עבודת ה' תפלה והתבודדות, ובענין שבירות תאוות ומידות שאף על פי שזה כמה שנים, ועשה מה שעשה ונדמה לו שעדין לא פעל כלום, אף על פי כן יתחזק ויתחזק לעשות את שלו עד שיגמור. וכן בענין דרך ארץ כמו שאמרו חכמינו ז"ל שלשה דברים צריכין חזוק וכו'. ודי לחכימא כי המשל הנ"ל הוא לכל הענינים.

אמר המעתיק:

שמעתי מהרב הגאון רבי מרדכי מורה צדק דקהילת קדש סאקלוב ששמע מאת בעל המחבר רבי אברהם ז"ל בענין שאלת הגאולה הנ"ל, שהלא אנו רואים שכל דור ודור מתדלדל בתורה ועבודה ויראת שמים, ואיך תבא הגאולה בימיהם שלא באה בדורות הראשונים שהיו צדיקים נוראים עובדי ה' באמת. והשיב ז"ל בזה הלשון כי הלא קשה לכאורה על דברי חכמינו ז"ל במסכת סוטה פרק ט', משחרב בית המקדש בושו חברים וכו' על מי לנו להשען על אבינו שבשמים. משחרב בית המקדש וכו' וכו' שרו חכימיא וכו' על מי להשען וכו' וכו', בעקבות משיחא וכו' על מי לנו להשען וכו'. וכי מה מודיעים לנו בזה (כי הדרך הוא להודיע העצה ואיזה עצה היא), והלא זה אנו יודעים גם כן כי אין על מי להשען וכו'. אבל הענין כך כי יש אתערותא דלעלא מאת השם יתברך בעצמו ברחמנותו, וכמובא בליקוטי מוהר"ן תורה ב' עיין שם, ויש אתערותא דלתתא מעבודה שלנו מתורה ויראת שמים וכו', ובאמת אנחנו (בשר ודם) הולכים בכל פעם מטה מטה, וכל דור גרוע מהדור הקודם, אבל השם יתברך הולך בכל פעם גדול יותר, כי זה עקר גדולתו (כי גדולה זה חסד וכמובא בדברי רבותינו ז"ל), וכמו שמובא בהשיחות שהשם יתברך מנהיג את העולם בכל פעם יותר יפה (שעניר). ועל כן מספר בהמשניות האלו איך שהדורות הולכים ומתמעטים בעונותינו הרבים, אבל העצה שלענין זה האתערותא דלעלא (רחמנות השם יתברך הולך וגדול, ובפרט אדרבא כל מה שהדור יותר גרוע הרחמנות יותר גדול וכו' ודי לחכימא) מסיים על מי לנו להישען (כי הלא האתערותא דלתתא שלנו הולך וקטן) על אבינו שבשמים (על אתערותא דלעלא של רחמנותו יתברך שהולך וגדול וכל מה שיותר גרוע ויותר חולה הרחמנות יותר גדול עליו). וכמו למשל שראה השם יתברך הרחמנות שעל העולם בימי דור המבול ושלח להם את נח. ואחר כך שלח את אברהם אבינו וכו', ובמצרים שהיו במדרגה התחתונה במ"ט שערי טמאה נכמרו רחמיו ושלח להם רועה נאמן משה רבנו עליו השלום לגאלם. וכן אחר כך בחורבן בית המקדש נכמרו רחמיו, ושלח להם עזרא הסופר שראוי היה וכו' אלמלא משה קדמו. ובחרבן בית שני דחמיר לן, העמיד לנו בוצינא קדישא רבי שמעון בר יוחאי זכותו יגן עלינו אמן וכו'.

ואחר כך התחיל ניצוץ משיח האר"י הקדוש זכותו יגן עלינו אמן. ואחר כך נכמרו רחמיו על הדורות שהולכים ומתמעטים והעמיד את הבעל שם טוב הקדוש והחבריא. ואחר כך שהלכו ונתמעטו הלבבות עוד בימי רבנו שהתחיל אור הבעל שם טוב לשקע, נכמרו רחמי השם יתברך מאוד, ושלח את רבנו הקדוש, שכבר הכין עד משיח צדקנו. ובאמת שיהיו הדורות גרועים ושפלים מאד, יכמרו רחמיו מאוד מאוד וישלח לנו משיח צדקנו בעצמו ויהיה גאולה שלמה במהרה בימינו אמן. (ובאמת זה ענין נפלא להתחזקות לגאלה פרטית של האדם בעצמו לגאולת נפשו (וכן לגאולת גופו ורחמנותו) שהאדם רואה שבכל פעם הולך מטה מטה, ידע ויאמין שבכל מה שהוא עושה את שלו לקרב את עצמו להשם יתברך ואינו רואה חס ושלום תועלת ואדרבא וכו', אזי הרחמנות של השם יתברך עליו יותר ויותר עד שבאמת שלפעמים כשהאדם בדיוטא התחתונה אז הרחמנות גדול עד שתחילת המחשבה וסוף המעשה קשורים זה בזה. וזהו ענין חצות, וענין הלבנה כשהיא במיעוטה שאין מיעוט יותר אז דייקא נולדה מחדש וכן גרעין כשנתבלה בעפר אז דייקא יציץ ויפרח. עיין בליקוטי הלכות אורח חיים הלכה א', ודי לחכימא).

נציג פרוש השומר אמת לעולם על פי משל ממוהרנ"ת ז"ל

סיפר מוהרנ"ת, איך שבהתגברות המחלוקת שגבר השקר מאוד והצליח, והאמת משלך כל כך ארצה, עד שכמעט אין להאמין בקיומו, וגם הכתוב מעיד על זה "ותשלך אמת ארצה". וכל זה התעורר בקרבו פעם בבוקר קודם התפילה עד שמחמת זה לא היה ביכולתו להתפלל כמו שצריכים להתפלל. וכן בקטנות מוחין אלו התחיל להתפלל עד שהגיע לפסוקי דזימרה, וכמעט שהיה לאחר יאוש בתפלה זו לבוא בגדלות המוחין. אמנם כשהגיע להפסוק "השומר אמת לעולם", פתאום זכה להתנוצצות התרוממות המוחין ושמחה בלבו. ובאר לעצמו הפסוק על פי משל. לדוכס אחד היה לו גן נפלא, שבו נמצאו וגדלו כל מיני חלקי הצומח שבעולם, לבד מין אחד, שחלפו שנים הרבה ולא נמצא בהגן הזה מחמת שהוא יקר המציאות. עד שהגיע הזמן והשיג גרעין אחד ממין הצומח הזה והזריע אותו בגנו. ומחמת שהגרעין הזה היה יחיד מיוחד ומיחס בגנו, ודווקא על גרעין כמוהו, הסכנה מרחפת ביותר עד שרואין אותו מגדל, הן מצד המכשירים לגידולו שצריכים להיות מכונים בשעה שהוא צריך להם, ובמידה מצומצמת לא פחות ולא יותר, והן מצד הצפרים האורבים על הגרעינים, ובכן הפקיד על גרעין זה שומרים שעות מיוחדים שתמיד ישגיחו על גרעין זה בעינא פקיחא, לא יסירו עין מעליו אף רגע אחד. כן עם האמת היקר המציאות ומשלך ארצה ועובר עליו מה שעובר, אבל אין לפחד על האמת המשליך אמת ארצה, והוא בעצמו "השומר אמת לעולם" עיניו עליו תמיד, עדי אמת מארץ תצמח תגדל ותצליח ותעשה פרי ושפת אמת תכון לעד. ואחרי זה הייתה תפלתו תפלת צדיקים, בגיל'ה רינ'ה דיצ'ה וחדו'ה.

אחד התאונן לפני מוהרנ"ת ז"ל אודות עבודת ה' ונחם אותו בזה שאמר לו בזה הלשון: טוסט א קוק אי" בין שוין א גראווער יהוד, אין בענק אוי" צו זיין איין הערליכער יהוד תסתכל אני כבר יהודי עם זקן אפור ואני עוד מתגעגע להיות יהודי כשר.

עוד אמר, מען דארף אין דער יוגענד אסא" הארעווען מען זאל הערשט אויף דער עלטער זיין אפראסטער הערליכער יהוד  בימי הנעורים צריכים לעמל הרבה כדי שבימי הזקנה יהיו לפחות יהודי כשר פשוט.