ח עריכה

מה שפירש"י לא ירד ברחיים כו' אלא משתנה כו' תימה דהא בפ' בשלח כתי' את אשר תאפו אפו וגו' ופרש"י מה שאתם רוצי' לאפו' כו' והכא אמרי' שלא היו אופין אותו ולא היו מבשלין אותו וצ"ע כנ"ל:

י עריכה

בד"ה ורז"ל אמרו כו' ולא ידעתי כו' נ"ב וחמי מהרר"ק ז"ל איש ירושלמי תירץ שבכיית' תלוי במן לפי שמצינו בפ"ב דיומא שע"י המן היה נודע אם זינתה אשה שאם נמצא העומר בבית בעלה היא מסרחת עליו כו' ולא נהירא דהתם לאו בזנות איירי אלא במרידה דאל"כ אם היא סרחה למה נמצא העומר בבית בעלה הלא אסורה לו אלא במורדת איירי ומ"ה כשהוא מורד עליה יש לו ליתן כתובתה ומ"ה נמצא העומר בבית אביה וכן משמע מפירש"י שם ועוד אפילו אם תפרש כן הלא לא בכו על איסור א"א שקיבלו עליהם בני נח אלא על עסקי משפחות קרובות כדאיתא להדיא בספרי ונרא' בעיני לפרש שהמן היה נבלע ברמ"ח איברים ע"כ נקרא לחם אבירים וממעט התאוה ע"כ לא היה אדם טועם באכילת המן אותן ה' מינים החריפי' הקשואים והאבטיחי' והבצלי' והחציר [והשומי'] כדאי' ביומא ומ"ה אמרינן שהמן שהיה יורד לישראל היה יורד תכשיטי נשים עמהן כדי להוסיף התאוה א"כ למפרע בכו על פריש' העריות כי מן הראוי היה להיות שישא אדם אחותו או דודתו אלא שנאסר מפני שהן מצוין אצלו תדיר וכדי שלא להרבו' בענין תאות המשגל כאשר פירש האבן עזר' וא"כ אמרו מאחר שהמן בלא"ה ממעט התאוה א"כ לא היה לנו לאסור הקרובות ודוק מהרש"ל ואני שמעתי ממורי מהר"ש מלובלין ז"ל דלכך תלו בכייתן על אכילת המן משום דעיקר זנות של עריות היה בשעת יציאתם לנקביהם דבתי כסאו' שלהם היו בשדה והמן היה נבלע באיברים כדפרישית וא"כ לא היו צריכין לצאת לנקביה' ולא היו מזנין לכן בכו דוקא עתה:

טו עריכה

בד"ה ואם ככה כו' במקום אתה כו' נ"ב גם אני שמעתי כן ויפה הוא לנערים והעיקר מה שפירש מהרא"י שתשש כחו שלא היה יכול להדגיש המלה לומר אתה אלא ברפיון הלשון כחולשת הנקבה אמר את במקום אתה מהרש"ל: