יסוד ושורש העבודה/ב/ז

פרק שביעי

וכשיגיע זמן התפילה יכין עצמו ללכת אל בית האלהים לבית הכנסת או לבית המדרש דווקא, ולא יתפלל באיזה בית אף בציבור, כמו שנזכר האזהרה בגמרא (ברכות דף ח.): כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל, נקרא שכן רע. וזה לשון הזוהר הקדוש פרשת תרומה (דף קס"ד ע"א): בזמנא דקב"ה אתי לבי כנישתא דאיהו מקדש מעט וכל עמא אתיין כחדא ומצלאן ואודן ומשבחן ליה לקב"ה כדין הדורא דמלך איהו כו', וכד איהו אקדים לבי כנשתא ועמא לא אתיין לצלאה ולשבחא ליה לקב"ה כדין כל ההוא שולטנותא דלעילא וכל אנון ממנין ומשריין עלאין כולהו אתברו מההוא עלויא דמתתקני בתקוני ההוא מלך. מאי טעמא? דבגין דבההיא שעתא דישראל לתתא קא מסדרי צלותהון ובעותתון [ו]משבחן למלכא עילאה, כל אנון משריין עלאין מסדרין שבחין ומתתקן בההוא תיקונא קדישא, בגין דמשריין עלאין כולהון חברים אינון בישראל לתתא לשבחא לקודשא בריך הוא כחדא למהוי סילוקא דקודשא בריך הוא עילא ותתא כחדא כו'. ואפילו לא אסגיאו בבי כנישתא אלא עשרה, באינון עשרה מזדמנן משריין עלאין למהוי עמהון חברים, עכ"ל.

ובפרשת בלק (דף קצ"ו ע"א) זה לשונו, פתח ר"א ואמר: "מי בכם ירא ה'" וגו' (ישעיהו נ, י). מאי שומע בקול עבדו? האי קרא אוקמוה חבריא והכי הוא. מאן דרגיל למיתי לבי כנשתא לצלאה, ויומא חד לא אתי, קב"ה שאיל עליה ואמר: מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נגה לו. מאי שומע בקול עבדו כו'? אלא ההוא דצלי צלותין בכל יומא, איהו שמע בההוא קול דקרי ליה קב"ה ומשתבח ביה ואמר דאיהו עבדו כו'. שבחא עילאה איהו דנפיק עליה קול דאיהו עבדא, ותו דקלא אשתמע בכל אנון רקיעין דאיהו עבדיה דמלכא קדישא, ודא איהו שומע בקול עבדו כו'. אבל עד לא יתכנשון ישראל לבתי כנסיות לצלאה, סטרא אחרא קיימא וסגיר כל נהורין עלאין דלא יתפשטון ולא יפקון על עלמין כו', בגין דאנון אזלין למשטטא בטורי חשך והר נשפה. כדין פתיחן כוי נהורין עלאין ונפקא ושריאן על בתי כנסיות ברישיהון דצלי צלותין, ומתפלגין נהורן על רישיהו, וקב"ה שאיל על ההוא דלא אשתכח תמן, ואמר: חבל על פלניא דהוה רגיל הכא, והשתא דהלך חשכים ואתעבר מקמי נהורין והלך לשטטא בטוריא בעלמא ונפק מההוא נוגה נהורא דנהיר ולית ליה ביה חולקא, אין נגה לו כמה דאתפלג ושריא על אחרנין דתמן, כמה טבין אתאבידו מיניה. ואילו הוה תמן, יבטח בשם ה', עכ"ל. הרי מבואר שאין תיקון התפילה אף בציבור אלא דווקא בבית הכנסת, וכשמתפלל בבית הכנסת עם הציבור – הרי כל המעלות נקבצו באו לו, שזוכה גם להיקרא עבד ה':

וכל שכן שלא יתפלל ביחידות בביתו, כי מגודל תפילת הציבור נזכר בגמרא הקדושה ברכות (דף ח.), אמר ר' יוחנן משום רשב"י: מא דכתיב, "ואני תפילתי וגו' עת רצון" וגו' (תהלים סט, יד)? אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים. ר' יוסי בן חנינא אמר מהכא (איוב לו, ד): "הן אל כביר לא ימאס" כו'. אמר רשב"י, אמר הקב"ה: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבניי מבין האומות כו'. עוד כמה מאמרים בגמרא הקדושה המורים על גודל מעלת תפלת הציבור, ומבואר גם כן בזוהר הקדוש בהרבה מקומות:

וזה לשונם פרשת וישלח (דף קס"ז ע"ב): תא חמי, דאמר רבי שמעון, צלותא דסגיאין סליק קמיה קב"ה ומתעטר בההוא צלותא בגין דסלקא בגוונין סגיאין, אתכלילת מכמה סטרין, ובגין דאתכלילת מכמה גוונין אתעבידת עטרה ומנחא על רישא דצדיק חי העולמים, וצלותא דיחיד לאו איהי כלילא ולאו איהו אלא בגוון חד, ועל דא צלותא דיחיד לאו איהי מתקנא לאתקבלא אלא בצלותא דסגיאין, עכ"ל. וזה לשונם גם כן פרשת ויחי (דף רל"ד ע"א): כל צלותין דעלמא צלותן, וצלותא דיחיד לא אעל קמי מלכא קדישא אלא במילא תקיפא, דעד לא אעלת ההיא צלותא לאתעטרא בדוכתה אשגח בה קב"ה ואסתכי בה ואסתכי בחובוי ובזכותי' דההוא בר נש, מה דלא עביד כן בצלותא דסגיאין כו', בגין כן "פנה אל תפלת הערער" (תהלים קב, יח), מהפך ואסתכי בה ואסתכי במה רעותא אתעביד ומאן ההוא בר נש דצלי צלותא דא ומאן אינון עובדוי, בגין כן לבעי ליה לבר נש דלצלי צלותיה בציבורא, עכ"ל. ובפרשת פקודי (דף רמ"ה ע"ב) וזה לשונם: ההוא ממנא קדישא דקיימא על ההוא פתחא, כל אינון צלותין דבקעין אוירין ורקיעין למיעל קמי מלכא, אי צלותא דסגיאין אינון פתח פתחא ואעיל ההוא צלותא עד דאתעבידו כל צלותין דעלמא עטרה ברישא דצדיק, כמה דאוקמוה; ואי צלותא דיחיד, סלקא עד דמטא לפתחא דהיכלא דא דהאי ממנא קיימו ביה, אי יאי ההיא צלותא לאעלא קמי מלכא קדישא יאות מיד פתח פתחא ואעיל לה, ואי לא יאי דחי לה לבר ונחתא כו', עכ"ל:

ומכאן תוכחה מגולה לבעלי חנויות או לשארי אנשים שדיוריהם רחוקים מבית הכנסת, שמזלזלים בתפילת מנחה וערבית להתפלל ביחידות או בחנותיהם או בביתו, אוי לאותה בושה. אף אם אדם יודע בנפשו שהוא צדיק גמור, גם בטוח שתפלתו תהיה זכה וברורה, קשב נבחר לשון צדיק כשהוא מתפלל עם הציבור כמבואר בזוהר הקדוש פרשת וישלח הנ"ל, וצלותא דיחיד לאו איהי כלילא כו'. ומכל שכן מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, וידע אינש בנפשיה אם הוא צדיק גמור אם לא, באיזה פנים יעלה לרצון לפני ה' תפילתו זאת, לפי מה שכתב הזוהר הקדוש פרשת ויחי הנ"ל ועיין שם היטיב, ודי בהערה זו. ועוד בהרבה מקומות בזוהר הקדוש, ולא רציתי להאריך בהם לגודל אהבת הקיצור.

גם יזרז אדם עצמו מאוד להיות מעשרה הראשונים בבית הכנסת. וגודל מעלתו נזכר גם כן בגמרא הקדושה ובזוהר הקדוש בהרבה מקומות. וזה לשונם פרשת נשא (דף קכ"ו ע"א): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). ועשו לי מקדש סתם, דכל בי כנישתא דעלמא מקדש אקרי, והא אוקמוה. שכינתא אקדומה לבי כנישתא, זכאה ההוא בר נש דאשתכח מאינון עשרה קדמאי בבי כנישתא, בגין דבהו אשתלים מה דאשתלים, ואינון מתקדשי קדמיתא בשכינתא כו', עכ"ל. וזה לשונם פרשת פקודי (דף ר"נ ע"א): "משגיח מן החלונות" (שיר השירים ב, ט), אילין קיימא לאסתכלא כל אינון דמצלין צלותייהו דמקדמין לבי כנישתא ואתמנון מאינון עשרה קדמאי, כדין סלקין וכתבין לון לעילא, בגין דאילין אקרון חברים לגבייהו, הדא הוא דכתיב (שם ח, יג): "חברים מקשיבים לקולך השמיעיני" כו', עכ"ל. ומכל שכן מי שזכה להיות ראשון בבית הכנסת, אין ערך ותכלית לשכרו. והובא בזוהר הקדוש פרשת תרומה (דף קל"א ע"א-ע"ב), משל נפלא על זה, עיין שם, אך לקצר אני צריך. ודי בהערה זו.

ויזהר אדם מאוד שלא יתפלל בגוף משוקץ מנקבים חס ושלום, כי אז תפילתו תועבה רחמנא ליצלן, כדאיתא בפרק מי שמתו (דף כ"ג ע"א). ועוד שם גם כן על פסוק (קהלת ד, יז), "שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים", רב אשי ואי תימא ר' חנינא בר פפא אמר, שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה לפני, ע"כ. גם הוא תיקון גדול מתיקוני התפילה. וזה לשון הזוהר הקדוש פרשת במדבר (דף ק"כ ע"ב): תא חמי רזא דמלא, אף על גב דצלותא תליא במלולא ודבורא דפומא, כלא תליין בעקרא דעובדא בקדמיתא ולבתר בדבורא דפומא. מאן עובדא? אלא ההוא עובדא דעביד ב"נ בקדמיתא כגוונא דצלותא היא, ולא יצלי בר נש צלותא עד דיתחזי עובדא בגויה כגוונא דצלותא. בקדמיתא עובדא, בשעתא דבר נש קאים בעי לדכאה גרמיה בקדמיתא (פירוש, לעשות צרכיו), לבתר יקבל עליה האי עול לפרשה על רישוי פרישו דמצוה ולבתר יקשר קשורא דיחודא דאנון תפילין כו', עכ"ל. גם יזהר בחלוקו שיהא נקי משכבת זרע חס ושלום, כנזכר בשולחן ערוך:

וצורך הטבילה במקוה וגודל מעלתה יבוא בשערים הבאים בע"ה. וכשמגיע זמן ההליכה לבית הכנסת להתפלל, יזהר האדם מאד מלדבר עם שום אדם אף דבר הכרחי, פן ואולי על ידי זה יאחר איזה ענייה של אמן יהא שמיה רבא, או על ידי זה יתאחר תפילתו בלחש מעט יותר אחר סיום הציבור ולא יוכל לענות קדושה עם הציבור, או יוכל להיות שלא יוכל כלל להתפלל עם הציבור בשביל איחור מעט הדיבור ההוא, ונמצא דיבור מעט יאבד טובות הרבה. ועל כן צריך ליזהר בזה מאוד: