יסוד ושורש העבודה/ב/ד

פרק רביעי

לפי כתבי האר״י ז״ל, יסדר האדם תיכף אחר ג׳ ברכות אלו הח״י ברכות מ"הנותן לשכוי בינה" עד אחר ברכת התורה.

אחיי ורעיי, בוודאי כל הברכות צריך כוונת הלב ודרך שבח והודאה, לכן באתי להאיר עיני אנשים כערכי השבח והודאה שיכוין בכל ברכה וברכה מאלו הח״י ברכות, ושלא יברך הברכות כמצות אנשים מלומדה רחמנא לצלן. ונקוט האי כללא בידך, שכל ברכות המצות וההודאות והנהנין שתקנו אנשי כנסת הגדולה, הטעם פשוט בתקנתם, לבד גודל תיקונם ופנימיות סודם בעליונים, הוא הדבר הזה, שיזכור האדם בכל עת ובכל רגע בהבורא יתברך ובאלהותו.

וזה לשון הרמב״ם הלכות ברכות פ״א הלכה ג׳: וכשם שמברכין על ההנייה, כך מברכין על כל מצוה ואחר כך יעשה אותה. וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד, אף על פי שלא נהנה ולא עשה מצוה. ובהלכה ד׳ זה לשונו: נמצאו כל הברכות כולן שלש מינים: ברכת הנייה, וברכת המצוה, וברכת הודאה, שהן דרך שבח והודיה ובקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו. ובהלכה ה׳ זה לשונו: ונוסח כל הברכות, עזרא ובית דינו תקנום, עכ״ל הרמב״ם. אם כן בוודאי יש לאדם להזהר בכל ברכה שתצא מפיו בברכות הודאה, כגון ברכת השחר וכיוצא, שיתן בלבו במחשבתו שבח והודיה להבורא ית׳ מענין הברכה, והגה מפיו תצא, ואז ממילא בא בלבו אהבתו ויראתו יתברך ויתעלה, כמו שכתב הרמב״ם שזהו עיקר תקון הברכות כנ״ל. מה שאין כן אם אין האדם נותן אל לבו כלל שבח והודאה מעין ברכותיו שיצא מפיו, והחכמה מאין תמצא לאהבה וליראה מאלהותו יתברך ויתעלה? ודי בזה למשכיל.

ומעתה אתחיל לבאר בעזר ה׳ כוונה הפשוטה של ברכת השחר, שאי אתה בן חורין להבטל ממנה, כי זולת כוונה זו פיגול הוא לא ירצה ולא יחשב כלל לברכה; כי לשון "ברכה" מורה שהאדם מברך ומשבח להבורא יתברך בהודאה זו. וזה החילי, בעזר אלי, המאמץ חילי.

ברכת "הנותן לשכוי בינה", לפירוש הטור שכתב בסימן מ״ו וזה לשונו: דהכי גרסינן בברכות כו׳, כי שמע קול תרנגול לימא בא״י כו׳ הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. פירוש, הלב נקרא שכוי בלשון המקרא, דכתיב: "או מי נתן לשכוי בינה", והלב הוא המבין, ועל ידי הבינה אדם מבחין כין יום ובין לילה. ומפני שהתרנגול מבין, וגם בערביא קורין לתרנגול שכוי, תקנו ברכה זו לאומרה בשמיעת קול התרנגול, עכ״ל הטור. ואבודר״הם כתב וזה לשונו: ואנו מברכין על בינת התרנגול, מפני שהוא מצרכי בני אדם, שהם עומדים ממיטתם לקולו. וזהו שאומר "להבחין", כלומר שיבחינו הבריות וידעו כי אז מתחיל היום. וזהו דבר פלא, שאין בעולם מי שיודע להבחין בין יום ולילה, ואפילו האדם שהוא בעל דעה והשכל, אלא התרנגול, וגם בחצות לילה הוא מרגיש וקורא, עכ״ל.

ולפי פירושים אלו, מהראוי לאדם בברכה זו להכניס שמחה עצומה בלבו על גודל אלהותו יתברך ויתעלה בנפלאותיו הגדולים, שנתן בתרנגול כל כך הבחנה כנ״ל, ויותר גבורות ונפלאות הבורא שנתן בלב בשר של אדם כל כך שכל ובינה להתבונן שכליות נפלאות, כפי שבארתי בשער הא׳. ויחשוב במחשבתו: גבורת ה׳ בזה, וישמח באלוהותו יתברך שמחה עצומה.

ובברכת "שלא עשני גוי", שנתקנה על תחילת ברייתו, יכול לברך ברכה "שלא עשני". ולעניות דעתי, כי יתן האדם אל לבו גודל השמחה והחדוה במה שיצר וברא אותו היוצר והבורא יתברך ויתעלה בתוך עדת בני ישראל, ולא יצר וברא אותו עובד גלולים והיה עובד ומשתחוה לכוכבים ומזלות, ולא היה יודע כלל מהבורא ומאלהותו יתברך ויתעלה זכרו לעד, גם לא היה יודע כלל מתורתו הקדושה והתמימה ומגכורותיו ונפלאותיו וחכמתו הנפלאה שאנחנו יודעים מתורתו הקדושה שנתן לנו, תגדל שמחתו עד שכמעט תתבטל מציאותו הגשמי מרוב התשוקה וההתלהבות מאהבה באלהותו יתברך ויתעלה זכרו לעד.

ואיך לא יבער לב האדם ממש כאש בוערה בברכתו ברכה זו, מרוב החדוה והשמחה, ויתן שבח והודאה עצומה במחשבתו על זה להשם יתעלה מתוך עומקא דליבא, על שבחר אותו בחלקו ובגורלו הקדוש ולהדבק באלהותו ובמלכותו ואדנותו יתעלה ויתרומם זכרו לעד. ובוודאי שאף בשאר שעות היום, אף לא בעת אמירת הברכה זו, ראוי וישר לכל מי אשר בשם ישראל יכונה לשום על לבו דבר זה ולשמוח שמחה עצומה לאין ערך, וליתן שבח והודיה עצומה בלבו ובמחשבתו להשם יתעלה על זה. ובוודאי עבודת הלב של כונה זו רצויה היא לפני הבורא יתברך ויתעלה מכל העבודות שאנחנו עובדים אותו יתברך שמו, כי כוונה ושמחה זו כולל כל האמונה הקדושה. וקל להבין לכל בר שכל, ודי בזה.

גם בברכת "שלא עשני עבד", שהוא עבד כנעני שאינו חייב, רק במצות שהאשה חייבת בה, וביחוד שנולד מזרע טמאה, על כן יתן הודה׳ גדולה במחשבתו שמחה העצומה בברכה זו.

גם בברכת "שלא עשני אשה", אף שהיא גם כן בת ישראל, אך בשביל שפטר אותה הבורא יתברך מלימוד תורתו הקדושה, וגם היא פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, לכן נתקנה ברכה זו גם כן ליתן שבח והודיה עצומה במחשבתו להשם יתעלה, שקידש אותו הבורא יתעלה יותר מאשה, במצוות ובלימוד תורתו הקדושה.

וברכת "פוקח עורים", יפקח את עיניו בחתימת הברכה, אף שיאמר האדם כל הברכות בעינים סגורות, אך בחתימת הברכה זו "פוקח עורים" יפתח את עיניו, ויכוין בזה להראות גבורתו יתברך בבריאת העינים, שיכול להעצים עיניו כשירצה ולפתוח כשירצה, שהיא חכמה נפלאה באבר זה, לבד מהחכמה הנפלאה העצומה של העינים, שהם עיני בשר ומאירין מאור נפלא כזה, לכן יחשוב במחשבתו בחתימת ברכה זו: "גבורות ה¬', גבורות ה׳" בשמחה עצומה.

ובברכת "מלביש ערומים" ו"מתיר אסורים" ו"זוקף כפופים", יכוין הכוונה על פי הגמרא דברכות והשולחן ערוך, כשלובש כו׳, עיין שם. אך יהיה לאדם האמנה אמתית, כי כל התפילות וכל הברכות תקנו אנשי כנסת הגדולה על פי סודות גדולים ונפלאים ותקונים גדולים בעולמות העליונים. ומי שירצה לרוות צמאונו, יעיין בכתבי האר״י ז״ל; ואני לא באתי בחיבור זה, רק לזרז את האדם על פשטן של השבחים והתפילות, לכוין בהם הכוונה הפשוטה שאין אתה בן חורין להבטל ממנה. וגם יכוין שעושה בברכה זו או בתפילה זו תקון גדול בעולמות העליונים. ומי שבא בסוד ה׳, ראוי לכוין בברכת זוקף כפופים גם על השכינה הקדושה, וישמח על זקיפתה לעתיד במהרה בימינו ודי למבין.

ובברכת "רוקע הארץ על המים", יכוין האדם במחשבתו כמה פעמים גבורות ה׳ בברכה זו, איך הארץ צף על התהום במאמרו יתברך. ויכניס האדם שמחה עצומה בלבו בחתימת הברכה באלהותו יתברך ובגבורותיו, כי עיקר העבודה היא השמחה.

ובברכת "שעשה לי כל צרכי", חיוב על האדם לברך ברכה זו בשמחת הלב מאוד, ויאמין האמנה גדולה בה׳ יתברך ויתעלה שיספיק לו צרכו. וביחוד האדם שחננו ה׳ יתעלה בלחם ושמלה ובית דירה, וכי יש לו כל, יברך ברכה זו בשמחה עצומה מאוד ויתן שבח גדול והוראה על העבר והאמנה על העתיד. ואף שנתקנה ברכה זו על לבישת מנעלים, בוודאי צריך האדם ליתן הודאה במחשבתו בברכה זו על כל הטוב שחננו השם יתעלה.

וכתב האבודרה״ם וזה לשונו: והטעם לברכה זו, שכל זמן שהוא הולך יחף אינו יכול לצאת ולעשות צרכיו וצרכי ביתו, וכיון שלבש מנעליו, כאילו נעשו לו כל צרכיו, עכ״ל.

ובברכת "המכין מצעדי גבר", יכוין האדם במחשבתו החכמה הנפלאה של הבורא יתברך שמו, שברא באדם אברים וחוליות ופרטי חוליות שברגלים שמהם באו הנענוע וההילוך. ויחשוב במחשבתו בחתימת ברכה זו כמה פעמים "גבורת ה׳", בשמחה עצומה מאד.

ובברכת "אוזר ישראל בגבורה", ו"עוטר ישראל בתפארה", אעתיק לשון האבודרה״ם וזה לשונו: אומר בגמרא: כי אסר המייניה מברך אוזר ישראל בגבורה. פירש הראב״ד המייניה על לבישת המכנסים, והרמב״ם פירש על חגורתו, והוא על שם "נאזר בגבורה", ועל שם "אזור נא כגבור חלציך". והוא רומז למה שנאמר: "כי כאשר ידבק האזור אל מתני האיש כן הדבקתי אלי בית ישראל". ואמר "בגבורה", כי באזור תלויה גבורת הגיבור, כי בו תולה כלי זיין שלו, עכ״ל.

לכן בברכה זו, יתן האדם שבח והודאה גדולה במחשבתו בשמחה עצומה מאד להשם יתעלה, שהדביק אותנו אליו לאלהותו יתברך ויתעלה כדיבוק האזור במתני האיש. ישמח האדם בברכה זו שמחה עצומה מאד על אלהותו יתברך ויתעלה זכרו לעד.

ובברכת "עוטר ישראל בתפארה" כתב זה לשונו: על שם "המעטרכי חסד ורחמים", ועל שם "ישראל אשר בך אתפאר". והטעם לברכה זו, לפי שהיו עוטרים מצנפת כדי שלא ילכו בגלוי ראש. ואמר כאן "ישראל", לפי שהשכינה שורה עליהם, עכ״ל. לכן בברכה זו יתן האדם הודאה עצומה במחשבתו בשמחה עצומה מאד להשם יתעלה, על זה שמתפאר בנו בתמידות, כמו שאמר: "ישראל אשר בך אתפאר", ומשרה שכינתו הקדושה עלינו.

ובברכת "הנותן ליעף כח" אעתיק לשון הטור וזה לשונו: ונתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב ביד הקב״ה עייפה מעבודה קשה כל היום, ומחזירה לו בבוקר שקטה ושלוה. ועל פי המדרש, "חדשים לבקרים רבה אמונתך". בשר ודם מפקיד פקדון ביד חברו, ומחזירו לו בלוי ומקולקל; אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקב״ה והיא עייפה, ומחזירה לו חדשה ורגועה, עכ״ל הטור. לכן בברכה זו ראוי לאדם להתבונן כל זה במחשבתו, וליתן הודאה עצומה להבורא יתברך על זה.

וברכת "המעביר שינה מעיני" נתקנה על רחיצת פניו, וזה לשון הגמרא: כי משי אפיה לימא המעביר שינה מעיני כו׳. וכתב אבודרה״ם וזה לשונו: כשרוחץ פניו מברך "המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי". לפי שכשהעביר ידיו על עיניו ובירך "פוקח עוורים", העביר קצת עוצם מעיניו וקצת מעפעפיו, ועדיין עוצם עיניו לא העבירו כולו עד שירחצם במים, עכ"ל. וכונתה הפשוטה גם כן נכון מאוד, שבוודאי הוא תועלת גדול לאדם שהעביר הבורא יתברך השינה מעיניו, כי זה מרגיש האדם בעצמו בשעה שרוחץ פניו בשחרית אחר השינה, נעשה כבריה חדשה. לכן יתן האדם שבח והודאה להשם יתעלה בשמחה עצומה על זה.

אחיי ורעי, לא יאמר האדם שכל הנאמר עד הנה היא עבודה קשה עד מאוד ואי אפשר לעמוד בה. תדעו נאמנה ידידי נפשי, כי אם ידבר האדם התיבות בהתלהבות, אז בא הכוונה והשמחה ממילא במחשבתו ברגע מועט. ואף גם זאת, לפעמים האדם בעצמו אינו יכול למשוך את עצמו מכוונה א' מחמת ההתלהבות והשמחה רבה ועצומה שנותן בלבו באיזה כוונה של גבורותיו ית"ש וחכמתו הנפלאה, או מאלהותו ית"ש ויתעלה זכרו לעד. ובוודאי שכל הכוונות הנ"ל שכתבתי, אין אדם יכול עצמו להיפטר מהם, שבלתי כוונת הנ"ל הפשוטים אינה נקראת ברכה כלל כנ"ל, שלשון ברכה מורה על זה, כנ"ל. לכן ראוי לאדם אחר שסיים ברכה אחת, לא יחטוף לומר תיכף ברכה שניה, אלא ימתין ויתן שבח והודאה להבורא ית"ש בעניין הברכה שסיים בלב שלם ובדעה מיושבת, ואחר כך יתחיל ברכה שניה. ולמשל, אם אמר האדם ברכה "שעשה לי כל צרכי", ותיכף חטף והתחיל "ברוך אתה" כו' של הברכה "המכין מצעדי גבר", ולא שיער כלל בלבו ובמחשבתו שבח והודאה להשי"ת על זה שנתן לו כל צרכו וצרכי ביתו, הכי נחשב זה לברכה, שלא נתן שבח והודאה להשי"ת על זה בלבו כלל, רק שאמר התיבות בשפתיו? על זה נאמר (ישעיהו כט, יג): "בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני"; וכיוצא בכל הברכות. אך לאחר שסיים ברכה אחת, צריך להמתין מלהתחיל ברכה שניה, עד שיתן גם כן בלבו ובמחשבתו שבח להשי"ת מעניין הברכה שסיים; ומתוך השבח שבמחשבתו בא לו גם כן שמחה בלבו ובמחשבתו על זה, והכל ברגע אחד. ודי בהערה זו.

"ויהי רצון" כו' "שתרגילנו בתורתך" כו', "יהי רצון שתצילנו היום" כו'. שני תפילות אלו נתקנו לתיקון הנפש, וזה לשון האריז"ל: יהי רצון הראשון הוא להרחיק שליטת החיצונים מפנימיותנו, יהי רצון השני להרחיק החיצונים מחיצוניותנו, עכ"ל. ובוודאי ראוי לאומרם בכוונה עצומה ובמתון.

אחר כך ברכת התורה. ובוודאי צריך האדם לאומרם בכוונה גדולה ובשמחה עצומה, ובפרט בברכה שניה: "אשר בחר בנו מכל העמים", צריך האדם ליתן הודאה גדולה בשמחה רבה ועצומה במחשבתו להשם יתרומם ויתעלה על שבחר בו לחלקו בעם קדוש הישראלי, לעבדו במצותיו הקדושים וללמוד תורתו הקדושה.

וזה לשון הטור (בסימן מ"ז): ועוד יש ברכה אחרת על התורה, בא"י כו' אשר בחר בנו כו' בא"י נותן התורה. ויכוין בברכתו על מעמד הר סיני, אשר בחר בנו מכל האומות וקרבנו לפני הר סיני, והשמיענו דבריו מתוך האש, ונתן לנו את תורתו הקדושה שהיא בית חיינו, כלי חמדתו שהיה משתעשע בו בכל יום, עכ"ל.

ובוודאי ראוי לאדם ליתן אל לבו גודל מעלת ברכת התורה במה שפירשו בגמרא הקדושה (דף פא. מסכת-כן) על פסוק (ירמיהו ט, יא): "על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי". ופירשו, על שלא ברכו ברכות התורה; והובא גם כן בטור. ואיך לא יתלהב לב האדם באמירתם, ליתן הודאה גדולה בשמחה עצומה מאד במחשבתו להשם יתעלה ויתרומם, על שבחר אותו לעבודתו ולתורתו הקדושה. ודי בהערה זו.