יסוד ושורש העבודה/א/ד

פרק רביעי

הדרש אשר עברנו בה להיישיר אותה לאנשים כערכי, להבין ולהורות את הדרך מהות עניין יראת ההתרוממות. מעתה הגיע שעת הביאור עד מקום שידינו מגעת באיכות הדבר, אדם איך יזכה לבוא ליראה זו הרוממות, יש אחד והן שני להקימו לבוא לידי יראת ההתרוממות.

הא' באר מעיין עיונו ובינותו בספרים מגדלותו ורוממותו יתברך שמו ויתעלה, כאמור באריכות למעלה.

ב' מפאת ההשגחה וידיעתו יתברך שמו על כל מעשה בני אדם ויודע מחשבותם, כמו שאמר הכתוב: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'" (ירמיהו כג כד). עוד נאמר קרא: "חופש כל חדרי בטן" (משלי כ כז); "רואה כליות ולב" (ירמיהו כ יב). עוד נאמר: "כי הוא יודע תעלומות לב" (תהלים מד כב). עוד נאמר: "משמים הביט ה' ראה את כל בני אדם, ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי ארץ, היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג יג-טו). ואם אדם אינו מאמין חס וחלילה בכל הכתובים האלה הוא כופר בעיקר ואין לו חלק באלהי ישראל. ואף כל העכו"ם מודים שהבורא יודע מחשבות ורואה כל מעשה בני אדם, ובזה אינם מכחישים, שבוודאי הבורא שבראם יודע מסתורם, כי מי שיש לו מוח בקדקדו יודע על האמת הזה.

ואמשיל לו להחבירה בדרך משל ומליצה מדבר גשמי, והוא בהיות מעשה ידי אומן כלי השעות שקורין זיגע"ר, בוודאי האומן מנוסה בהכרח שהוא היודע ומשיג בתכלית הידיעה בהילוך זה הכלי בכל גלגליו סגלגליו, וכל מי שיש לו מוח בקדקדו יודע, שעל כל אומן ואומן במלאכתו ההכרח להשיג מלאכתו על תכליתו בשלימות. מהיות מזה ראיה מוחשת ועֵד ממהר, יתנו עדיהן ויצדקו בידיעתו יתברך שמו, בהיות כי הבורא ברא את האדם מתחילת יצירתו עד צאתו לאויר העולם בחכמתו הנפלאה לאין קץ ולאין תכלית, שאין שכל האנושי משיג אף אפס קצהו, בחתוך אברים פנימים וחצונים, גבורת ה' גבורת ה' בזה, ובייחוד במלאכת תבנית הרוחניות שבו, שאין שכל האנושי משיג אף מהותו ואיכותו של הרוחניות זו כלל וכלל ואיך היא, המחיה את כל האברים הפנימים והחצונים, שבוודאי היוצר והבורא עשה כל זה בחכמתו הנפלאה. ואם כן מן ההכרח ידיעתינו בזה, שבוראנו יודע כל מחשבותינו.

לכן, בעת הסתת יצרו של האדם להטרידו באיזה תאוה, אף בספק ספיקא של איסור, הן במעשה, דהיינו איזה איסור אכילה ושתיה או של גזל רחמנא ליצלן וכיוצא בהן, הן באיזה מחשבה בטלה שאינו נוגע כלל בעבודת הבורא יתברך ויתעלה, וביחוד בהרהור עבירה רחמנא ליצלן, או להליכה בטלה ולדבר בם דברים בטלים רחמנא ליצלן וכדומה, תיכף באותו רגע שיבוא לאדם התאוה והמחשבה, ישים האדם אל לבו שבוודאי יוצרו ובוראו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד משגיח על המעשה או על המחשבה זו אשר לא טובה בעיניו, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת לעיניו ובפניו יתברך שמו ויתעלה? כי מלא כל הארץ כבודו, ואוי לי איך אדחוק רגלי השכינה מלפני, שעומדת כנגדי ורואה במעשה או במחשבה זו, ואיך אעיז פנים נגדו יתברך ויתעלה? ואיך אשא פני אל המלך יתברך שמו ויתעלה אחר פטירתי, שהשלכתי אחר גוי יראתו ופחדתו וכחשתי השגחתו? אוי לי ואוי לנפשי. ובדברים האלה בהעלותו על לבו, בוודאי ירתע לאחוריו מהמעשה או מהמחשבה ההיא ויתגבר על היצר, ואז יהיה עבד נאמן להבורא יתברך ויתעלה ויזכה לכל טוב הצפון.

ונקוט כללא בידך בעבודת הבורא יתברך ויתעלה, ועל כלל זה היה כוונת הבורא יתברך בבריאת האדם בעולם הזה השפל, וזו היא: שבכל עשיית מעשה והדיבורים והמחשבות של האדם, הן בעסקי שמים הן בעסקי העולם הזה, עיקר הכוונה בהם שיעשה נחת רוח להבורא יתברך ויתעלה, שזהו עיקר העבודה. וגם עיקר כוונת הבורא יתברך שציווה אותנו בכל מצוותיה הקדושים בתורתו הקדושה הוא רק על כוונה זו, כמו שדרשו רז"ל על פסוק "אשה ריח ניחח", אמר הקדוש ברוך הוא: נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני. וגם כוונת הפסוק "אם צדקת מה תתן לו", כוונתו: אם יצדק האדם במעשיו הטובים, מה תועלת להבורא יתברך מזה? רק הנחת, שאמר ונעשה רצונו.