ילקוט שמעוני תורה קלג

<< · ילקוט שמעוני · תורה · קלג · >>

רמז קלג
רבי ישמעאל אומר: כל הבכורות, כשהן בשמירת עין חייבין להתעשר. ולא עישר יעקב אלא למפרע, התחיל בבנימין שבמעי אמו ועלה לוי קדש לה'. ירד מיכאל המלאך ונטל את לוי והעלהו לפני כסא הכבוד, אמר לפניו: רבון העולמים! זה הוא גורלך וחלק מעשרך. ופשט יד ימינו וברכו שיהיו בניו משרתים לפניו בארץ כמלאכי השרת בשמים. אמר מיכאל לפני הקב"ה: רבונו של עולם! המשרתים למלך אינו נותן להם טרף מזונם? לכך נאמר: "אשי ה' ונחלתו יאכלון". לקח יעקב את כל מעשר מקנהו ושלח ביד עבדיו ונתן לעשו. אמר לו הקב"ה: יעקב! עשית את הקודש חול? ויאמר לפניו: רבונו של עולם, אני מחניף לרשע בשביל שלא יהרגני. מכאן אמרו שמחניפים לרשעים בעולם הזה מפני דרכי שלום.

ויאמר עשו יש לי רב. בשביל שחלק כבוד ליעקב, בו בלשון חלקו ישראל כבוד לבני עשו: "רב לכם סב את ההר הזה". אמר לו הקב"ה יעקב: לא דייך שעשית את הקודש חול, אלא שאמרתי "ורב יעבוד צעיר", ואתה אמרת: "כה אמר עבדך יעקב"? חייך כדברך, הוא ימשול בך בעולם הזה, ואתה תמשול בו לעתיד לבוא:

ויאמר שלחני כי עלה השחר. "חדשים לבקרים רבה אמונתך". אמר ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יוחנן: בכל יום ויום הקב"ה בורא כת מלאכים חדשים, והן אומרות שירה חדשה והולכים להם. אמר ר' ברכיה, [השבתי] לרבי חלבו: והכתיב, ויאמר שלחני כי עלה השחר? אמר לו: חנוקא, מה סברת למחנקני? מיכאל וגבריאל הן הן שרים של מעלה, וכולהון מתחלפין ואינון אינן מתחלפין.

אדריינוס שחיק טמיא שאליה לר' יהושע בן חנניא, אמר לו: אתון אמרין, אין כת למעלה מקלסת ושונה, אלא בכל יום הקב"ה בורא מלאכים חדשים והן אומרים שירה והולכין להן. אמר ליה: ולאן אינון אזלין? אמר ליה: לאן דאיתברון. אמר ליה: מן הן איתברון? אמר ליה: מן נהר דינור. אמר ליה: מה עסקיה דהדין נהר דינור? אמר ליה: כהדין ירדנא דלא פסיק לא ביממא ולא בליליא. אמר ליה: מן הן הוא אתא? אמר ליה: מן זיעתא דחייתא דאינון מזיעין מן דטענין כורסייא דקב"ה. אמר ליה סנקתדרין דידיה: והא הדין ירדנא מהלך ביממא ולית הוא מהלך בליליא? אמר ליה: נטר הוינא בבית פעור, כמה דהוא מהלך ביממא הוא מהלך בליליא.

ר' מאיר אומר: מי גדול? השומר או הנשמר? מן מה דכתיב: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך", הוי אומר, הנשמר גדול מן השומר. ר' יהודה אומר: מי גדול? הנושא או הנישא? מן מה דכתיב: "על כפים ישאונך", הוי הנישא גדול. ר' שמעון אומר: מי גדול? המשלח או המשתלח? מן מה דכתיב: ויאמר שלחני, הוי המשלח גדול מן המשתלח.

ויאמר שלחני, שהגיע זמן קלוסי לקלס. אמר לו: יקלסו חבריך. אמר לו: איני יכול; למחר אני בא לקלס, ויאמרו לי חבירי: כשם שלא קלסת אתמול כך לא תקלס היום. אמר לו: שייצת סייפת? לא אשלחך כי אם ברכתני. אמר לו: אותן המלאכים שבאו אצל אברהם לא פרשו ממנו אלא בברכה. אמר לו: אותן נשתלחו על מנת כן, אני לא נשתלחתי לכך. אמר לו: שייצת סייפת וכו'. אמר לו: מלאכי השרת, על ידי שגלו מסתורין של הקב"ה נדחו ממחיצתן מאה ושלושים ושמונה שנים; אשמע לך ואדחה ממחיצתי? אמר לו: שייצת סייפת וכו'. בסוף אמר: אני מגלה; ואם הקב"ה אומר לי: למה גלית? אני אומר לו: בניך גוזרין גזירות ואין אתה מבטל גזירתן, ואני הייתי יכול לבטל? אמר לו: עתיד הוא להגלות עליך בבית אל ולהחליף את שמך, ואני עומד שם; הדא הוא דכתיב: "בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו", "עמך" אין כתיב כאן אלא "עמנו".

ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך (כתוב ברמז פ"א):

כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. נתגוששת עם העליונים ויכלת להם, עם התחתונים ויכלת להם. ר' חמא בר חנינא אמר: שרו של עשו היה. הוא דהוא אמר ליה: "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים". מה פני אלהים דין, אף פניך דין. מה פני אלהים – "ולא יראו פני ריקם", אף אתה לא יראו פני ריקם. עם התחתונים, זה עשו ואלופיו. דבר אחר: כי שרית עם אלהים, את הוא שאיקונין שלך חקוקין למעלה.

וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך. כתוב אחד אומר: "מונה מספר לכוכבים" וגו', וכתוב אחד אומר: "המוציא במספר צבאם" וגו'. אלא מלמד שיש שם שינוי, לא כשהוא נקרא עכשיו הוא נקרא לאחר זמן, שנאמר: "ויאמר לו מלאך ה' למה זה תשאל לשמי והוא פלאי", איני יודע מאיזה שם אני מתחלף (כתוב ברמז ק"ה וברמז קי"ט):

ויזרח לו השמש. אמר ר' ברכיה: ולמי לא זרחה? אלא לו, לרפואתו, אבל לאחרים אורה. אמר ר' אחא: השמש מרפא ביעקב אבינו ומלהטת בעשו ואלופיו. אמר לו הקב"ה: את סימן לבניך; מה [את] השמש מרפא בך ומלהטת עשו ואלופיו, כך [בניך], השמש מרפא בהם ומלהטת אומות העולם. מרפא בהם דכתיב: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה"; ומלהטת אומות העולם, דכתיב: "כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אותם היום הבא".

והוא צולע על ירכו. ר' יהושע בן לוי סלק לרומי, וכיון דאתא לעכו נפק ר' חנינא לקדמותיה, אשכחיה מטלע על רגליה. אמר ליה: את דמי לסבך, והוא צולע על ירכו:

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. אמר ר' חנניא: למה נקרא שמו גיד הנשה? שנשה את מקומו. ר' הונא אמר: הדין פקוקלתא דגידא שריא, וישראל קדושים הן ואסרו אותה עליהן. ר' יהודה ור' יוסי, ר' יהודה אומר: באחת מהן נגע ואחת מהן נאסרה. רבי יוסי אומר: באחת מהן נגע ושתיהן נאסרו. אית תנא תני: הדעת מכרעת שהיא של ימין, כדרבי יהודה; ואית תנא תני שהוא של שמאל, כדרבי יוסי. מאן דאמר הדעת מכרעת שהוא של ימין, "ויגע בכף ירכו"; ומאן דאמר הדעת מכרעת שהוא של שמאל, כי נגע בכף ירך יעקב.

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. תנן: שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה. רבי אבהו אמר: כל מקום שנאמר "לא יאכלו", אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה. קסבר רבי אבהו, כשהותרה נבלה, חלבה וגידה הותרו. לרבי יהודה דאית ליה יש בגידים בנותן טעם, ולרבי שמעון דלית ליה סבירא ליה דגיד הנשה אסור בהנאה:

תמן תנינן: גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין, ונוהג בבהמה ובחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל. רבי יהודה אומר: אינו נוהג אלא באחת, והדעת מכרעת של ימין. וטעמא מאי? אמר רבא, דאמר קרא: הירך המיומנת שבירך. ורבנן, ההוא דפשיט איסורא בכוליה ירך, לאפוקי חיצון דלא, דאמר רב יהודה אמר שמואל: שני גידין הן, פנימי הסמוך לעצם אסור וחייבין עליו, חיצון הסמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו. רבי יהושע בן לוי אמר, טעמא דרבי יהודה מהכא: בהאבקו עמו, כאדם שחובק את חבירו וידו מגעת לכף ימינו של חבירו. ורבי שמואל בר נחמן אמר, כגוי נדמה לו, ואמר מר: ישראל שנטפל לו גוי בדרך, טופלו לימינו. רב שמואל בר אחא קמיה דרב פפא משמיה דרבא בר עולא אמר: כתלמיד חכם נדמה לו, דאמר מר: המהלך לימין רבו הרי זה בור. ורבנן אמרי: מאחוריה אתא ונשייה בתרוייהו. ורבנן, האי בהאבקו עמו מאי דרשי ביה? ההוא מיבעיא ליה לכאידך דרבי יהושע בן לוי: מלמד שהעלו אבק ברגליהם עד שהגיע לכסא הכבוד; כתיב הכא בהאבקו עמו, וכתיב התם "וענן אבק רגליו".

אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמו גיד הנשה? שנשה ממקומו ועלה; וכן הוא אומר: "נשתה גבורתם היו לנשים". אמר רבי יוסי בר' חנינא, מאי דכתיב: "דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל"? זה גיד הנשה, שפשט איסורו בכל ישראל.

ויאמר שלחני כי עלה השחר. אמר לו: וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה, שאתה מתיירא מן השחר? אמר לו: מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו. מסייע ליה לרבי חננאל, דאמר רבי חננאל אמר רב: שלש כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בכל יום, אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו.

"וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו". איני יודע מי נעשה שר למי; כשהוא אומר: כי שרית עם אלהים, הוי אומר יעקב נעשה שר למלאך.

"בכה ויתחנן לו", איני יודע מי בכה למי; כשהוא אומר: שלחני כי עלה השחר, הוי אומר מלאך בכה ליעקב.

כי שרית עם אלהים. אמר רבא: רמז רמז לו, שעתידים שני שרים לצאת ממנו, ראש גולה בבבל ונשיא שבארץ ישראל.

אמר שמואל: לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד, דכתיב: אשר על כף הירך. אמר רב פפא, כתנאי: אכלו ואין בו כזית, חייב; רבי יהודה אומר: עד שיהא בו כזית. מאי טעמא דרבנן? בריה בפני עצמה היא; ורבי יהודה? אכילה כתיב בה. ורבנן? ההוא דאי היו ארבעה וחמשה זיתים במקום אחד ואכל מניה כזית, חייב; ורבי יהודה? מאשר על כף הירך נפקא. ורבנן? ההוא מיבעיא ליה לכדשמואל: לא אסרה תורה אלא על כף הירך בלבד. ורבי יהודה? ההוא לא מצית אמרת; הירך, דכולה ירך משמע. ורבנן? הירך, ההוא דמשיך בכולי ירך, למעוטי חיצון דלא; ולעולם שעל הכף, והאי כף מבעיא ליה למעוטי עופות, דלית להו כף.

האוכל גיד הנשה של טמאה, ר' יהודה מחייב שתים, ור' שמעון פוטר. ר' שמעון מאי קסבר? אי קסבר איסור חל על איסור ויש בגידין בנותן טעם, ליחייב תרתי; ואי קסבר אין בגידין בנותן טעם, ליחייב משום גיד? אמר רבא, לעולם קסבר אין בגידין בנותן טעם, וטעמא דרבי שמעון מהכא: על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, מי שגידו אסור ובשרו מותר, יצאה בהמה טמאה שגידה ובשרה אסור.

נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, ר' יהודה אומר: אף בטמאה. אמר ר' יהודה, והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. אמר ליה: בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו. אמרו ליה לר' יהודה: וכי נאמר "על כן לא יאכלו בני יעקב"? והלא לא נאמר אלא בני ישראל; לא נקראו בני ישראל אלא בסיני, ובסיני נאמר אלא שנכתב במקומו, מה טעם נאסרה. מתיב רבא: "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם"? לאחר מעשה. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאותו מעשה ואילך ליתסרי. וכי תורה פעמים נתנה? ההיא שעתא לא שעת מעשה הואי ולא שעת מתן תורה הואי.

גיד הנשה של כוי אסור, בכף הירך תלה רחמנא, והא אית ליה כף. דמו [מנין]? מ"כל דם לא תאכלו". אצטריך קרא למיסר ספיקא? קסבר כוי בריה בפני עצמה היא. חלבו מנין? מ"כל חלב". נבלתו מנין? "כל נבלה":

פרק לג

וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא. אמר ר' לוי: ארי כעס על הבהמה ועל החיה. אמרין: מאן אזיל ומפייס יתיה? אמר להון הדין תעלה: אתון [להכא], דאנא ידע תלת מאה מתלין ואנא מפייס יתיה. אמרין ליה: אגומין. הלך צבחר וקם ליה, אמרו ליה: מה את קאים? אמר לון: אנשית מאה. אמרו ליה: אית לך במאתן, ברכאן. הלך צבחר וקם ליה, אמרו ליה: מה את קאים? אמר לון: אנשית מאתן. אמרו ליה: אית לך במאה, ברכאן. כיון דמטא [תמן] אמר לון: אנשית כולהון, אלא כל חד וחד יפייס על נפשיה. כך יעקב אמר: יש בי כוח לסדר תפילה, יש בי כוח לערוך מלחמה. וכיון דמטא, ויחץ את הילדים, אמר לון: כל חד וחד זכותיה תקום ליה.

וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה. הדא אמרה: אחרון אחרון חביב.

והוא עבר לפניהם. הדא הוא דכתיב: "כרחם אב על בנים", כרחמן שבאבות, זה יעקב. והוא עבר לפניהם, טב דיגע בי ולא בהן.

וישתחו ארצה שבע פעמים. למה שבע? על שם "כי שבע יפול צדיק וקם". דבר אחר, למה שבע? אמר ליה: הוי רואה את עצמך כאילו את נתון לפנים משבע קינקלין ויושב ודן, ואני נדון לפניך ואת מתמלא עלי רחמים.

וירץ עשו לקראתו וגו' וישקהו. נקוד עליו. אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה, אתה דורש את הכתב; הנקודה רבה על הכתב, אתה דורש את הנקודה. וכאן לא הכתב רבה על הנקודה ולא הנקודה רבה על הכתב, מלמד שלא נשקו בכל לבו. ר' ינאי אומר: מלמד שלא ביקש לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צוארו של שיש וקהו שניו של אותו רשע. ומה תלמוד לומר ויבכו? זה בכה על צוארו, וזה בכה על שניו.

אמר עשו הרשע: איני הורג את יעקב בקשת ובחיצים, אלא בפי ובשני אני הורגו ומוצץ את דמו, שנאמר: וירץ עשו לקראתו, אל תקרי וישקהו אלא וישכהו, ונעשה צוארו של יעקב כשיש, ועליו הכתוב אומר: "צוארך כמגדל השן", וקהו שניו של עשו והתחיל כועס וחורק בשיניו, שנאמר: "רשע יראה וכעס" וגו':

וישא עיניו וירא את הנשים ואת הילדים. לפי שמצינו חנינה באחד עשר שבטים, ובשבט בנימין לא מצינו, והיכן מצינו? להלן, "אלהים יחנך בני".

ותגשן השפחות הנה וילדיהן, ותגש גם לאה וילדיה. וביוסף כתיב: ואחר נגש יוסף ורחל? אלא אמר יוסף: הרשע הזה, עינו רמה היא, שמא יתלה את עיניו ומביט באמא; וגבהה קומתו וכסה אותה. הוא דהוא אמר: "בן פורת יוסף", פרת – רבית יוסף. "בן פורת עלי עין", עלי לפרוע אותו עין.

ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי. כל אותו הלילה נעשו מלאכי השרת כתות כתות חבורות חבורות, והיו מגיעין באלין דעשו, והוו אמרין להון: מן דמאן אתון? הוו אומרים: מן דעשו; אמרין: הכון לון! והכון. מן בריה דיצחק! הוו אמרין לון: הכון לון. מן בר בריה דאברהם! הוון אמרין: הכון לון. מן דאחוהי דיעקב! הוון אמרין: שבקון, דמן דידן אינון. בצפרא אמר ליה: מי לך כל המחנה וגו'? אמר ליה: אמרין לך כלום? אמר ליה: מכתת אנא גביהון! ויאמר למצוא חן בעיני אדוני:

ויאמר עשו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך. אמר ר' איבו: לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו; והיכן נתאוששו? כאן, דאמר לו: אחי יהי לך אשר לך.

אמר ר' שמעון: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה, שנאמר: "ולא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע", מכלל דבעולם הזה שרי. ריש לקיש אמר מהכא: כראות פני אלהים ותרצני. ופליגא דר' לוי, דאמר ר' לוי: משל דיעקב ועשו למה הוא דומה? לאדם שזימן את חבירו, והכיר בו שמבקש להרגו. אמר לו: טעם תבשיל זה, שאני טועם כתבשיל שטעמתי בבית המלך. אמר: ידע ביה מלכא? מסתפי ולא קטלא ליה:

קח נא את ברכתי אשר הובאת לך. אמר לו: אני כמה יגע כמה צער היה לי עד שלא תבוא אצלי, עתה מאליה היא באה אצלך, שנאמר: אשר הובאת; "אשר הבאתי" אין כתיב כאן, אלא אשר הובאת לך.

ויפצר בו ויקח. מתחמי חזר וידיה פשוטה.

ריש לקיש אזל למשאל בשלמיה דרבינו, אמר ליה: צלי עלי, דהדין מלכותא בישא סגין. אמר ליה: לא תיסב מן בר נש כלום ולית את יהיב כלום. מן דיתיב, אתא חדא איתתא טעינא ליה דיסקרא חד וחדא סכינא בגווה. קם, נסיב סכינא, ואהדר לה דיסקרא. אתא בלדר ממלכותא, חמיתיה, חמדה ונסבה. בפתי רמשא סליק ריש לקיש למשאל בשלמיה, וחמיתא יתיב ושחיק. אמר ליה: ההוא סכינא דחמידית, אתא חד בלדר וחמדה ונסבה. אמר ליה, ולא כן אמרית לך: לא תיסב מבר נש כלום, ולא את יהיב כלום?

כל שנים עשר חודש שהיה אצלו, מכבדו בכל יום. אמר יעקב: "כי השחד יעור פקחים", קל וחומר לרשעים. דבר אחר: נכסי חוץ לארץ אין בהן ברכה, לכך היה מבזבז שם.

חד עם דארעא אמר ליה לר' אושעיא: אי אמרין לך חדא מילא טבא, את אמרת לה משמי בציבורא? אמר ליה: מה היא? אמר ליה: כל אותן הדורונות שנתן יעקב לעשו, עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח; מאי טעמא? "מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו"; "יביאו" אין כתיב כאן אלא ישיבו. אמר ליה: חייך, מילא טבא אמרת, ומשמך אנא אמרה בציבורא:

רבי יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר. אחוי ליה ההוא מינאה: עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מניה. אחוי ליה איהו: ידו נטויה עלינו. אמר ליה קיסר לר' יהושע בן חנניה: מאי אחוי לך ומאי אחוית ליה? אמר ליה: אחוי ליה, עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מניה, ואחוית ליה ידו נטויה. אמר ליה קיסר למינאה: מאי אחוית ליה? אמר ליה: עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מניה. ומאי אחוי לך? אמר ליה: לא ידענא. אמר: גברא דלא ידע מאי קא מחוי ליה במחוג, מחוי קמי מלכא? אפקוהו לההוא מינאה וקטלוהו. כי נח נפשיה דר' יהושע בן חנניה, אמרו ליה רבנן: מה תהוי עלן ממינים? אמר להו: "אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם"; אבדה עצה מישראל, נסרחה חכמתם של אומות העולם. ואי תימא מהכא, ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך:

ויאמר אליו אדוני יודע כי הילדים רכים. זה משה ואהרן; והצאן והבקר עלות עלי, אלו ישראל, "ואתן צאני צאן מרעיתי". אילולי רחמיו של הקב"ה, כבר מתו כל הצאן בימי אדריינוס. ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר: אדוני יודע כי הילדים רכים, זה דוד ושלמה; והצאן והבקר, אלו ישראל. אילולי רחמים של הקב"ה, כבר מתו כל הצאן בימי המן.

יעבר נא אדוני לפני עבדו. אמר לו: מבקש את שנהא שותף עמך בעולמך? אמר לו: יעבר נא אדוני לפני עבדו. אמר לו: ואת מתירא מאפרכי ומאסטרטליטין; אמר לו: ואני אתנהלה לאטי, להוני להוני אנא מהלך, כמה דאת אמר: "מי השלוח ההולכים לאט". דבר אחר: בפנים כרוכות אנא מהלך, כמה דאת אמר: "הנה היא לוטה בשמלה". דבר אחר: יעבר נא אדוני, אמר לו: עד עכשיו יש לפני לעשות מלאכת המשכן ומלאכת המקדש. לרגל הילדים. אמר לו: עד עכשיו יש לי להעמיד חנניה מישאל ועזריה, שנאמר בהן: "ילדים אשר אין בהם כל מום". דבר אחר: עד עכשיו יש לי להעמיד מלך המשיח, שכתוב בו "כי ילד יולד לנו":

אדוני יודע כי הילדים רכים. אמר לו יעקב: אני רואה שיסורין עתידין לבוא מבניך על ילדי, אלא נהוג אתה בשררותך ושמש בכתרך עד שיעמוד משיח מחלצי ויקבל המלכות ממך, שנאמר: יעבר נא אדוני לפני עבדו עד אבוא אל אדוני שעירה, זה בית גוברין. דרש ר' אחא: עתידין כל אומות העולם לבגוד במלכות הרביעית ולפנותה מבינם, ואין מניחין לה לא כרך ולא מדינה, ודוחין אותה מאומה לאומה עד שמגעת לבית גוברין, ומוצאה שם מלך המשיח ומשלים לו המלכות, ומנהן הוא בורח לבצרה, ונגלה עליו הקב"ה להרגו. והוא אמר: ולא צוית, "ונס אל אחת הערים האל וחי"? והקב"ה משיב לו, לא קראת מה כתיב בצדו: "גואל הדם הוא ימית את הרוצח"? וכתיב: "בני בכורי ישראל", וכתיב "אחי ורעי", וכתיב: "לבני ישראל עם קרובו", וכתיב: "דודי צח ואדום", וכתיב: "או דודו או בן דודו יגאלנו". מיד הקב"ה תופס לשרו בציצת ראשו, ואליהו שוחטו ודמו נתז על בגדיו. בחזרתו משם אומר: "מי זה בא מאדום" וגו':

עד אשר אבוא אל אדוני שעירה. אמר ר' אבהו: חזרנו על כל המקרא, ולא מצינו שהלך יעקב אצל עשו להר שעיר מימיו. אפשר יעקב אמתי היה מרמה ביה? אלא אימתי הוא בא אצלו? לעתיד לבוא; הדא הוא דכתיב: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו":

תנו רבנן: ישראל שנזדמן לו כותי בדרך, טופלו לימינו. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: בסייף, טופלו לימינו; במקל, טופלו לשמאלו. עולין במעלה או יורדין בירידה, לא יהא ישראל למטה וכותי למעלה, אלא ישראל למעלה וכותי למטה. ואל ישוח לפניו, שמא ירוץ גלגלתו. שאלו לאן אתה הולך, ירחיב לו את הדרך כדרך שהרחיב יעקב לעשו, דכתיב: עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, וכתיב: "ויעקב נסע סכותה". ומעשה בתלמידי ר' עקיבא שהיו הולכין לכזיב. פגעו בהן לסטים, אמרו להם: לאן אתון הולכין? אמרו להון: לעכו. כיון שהגיעו לכזיב, פרשו. אמרו להן: תלמידי מי אתם? אמרו: תלמידי רבי עקיבא. אמרו: אשריך רבי עקיבא ותלמידיך, שלא פגע בהן אדם רע מעולם. ר' מנשיא הוה אזיל לבי תורתא, פגעו ביה גנבי. אמרו ליה: היכן קאזלית? אמר להו: לפומבדיתא. כי מטא לבי תורתא פירש. אמרו ליה: תלמידי דיהודה רמאה את! אמר להו: ידעיתו ליה? ניהוו הנך אינשי בשמתא. אזלו עבדו גניבותא עשרין ותרתי שנין ולא אצלחו. כולהו שרו שמתייהו. חד גרדנא דלא אתא שרא שמתיה, אכליה אריא. והיינו דאמרי אינשי: גרדנא דלא טייזן שמתא בצרא משניה. תא חזי מה בין גנבי דבבל ללסטין דארץ ישראל:

ויאמר אציגה נא עמך מן העם אשר אתי. בקש ללוותו ולא קבל עליו. רבינו כד הוה סליק למלכותא, הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב עמיה רומאים. חד זמן לא איסתכל בה ונסיב עמיה רומאים, ולא הגיע לעכו עד שמכר פינס שלו.

וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה. וארבע מאות איש היכן היו? שמטו אחד אחד בפני עצמו; אמרו: לא נכוה בגחלתן. אימתי פרע להן הקב"ה? להלן, "ולא נותר מהם איש כי אם ארבע מאות איש אשר רכבו על הגמלים".

ויעקב נסע סכותה. כמה שנים עשה אבינו יעקב בסוכות? ר' אבא בר כהנא אמר, שמונה עשרה חודש: סוכות ובית וסוכות. דרש רבי לוי: כל אותן שנים שעשה אבינו יעקב בבית אל, כיבד את עשו באותו דורון. ר' אבין בשם ר' הונא: תשע שנים היה מכבד את עשו באותו דורון. ר' פנחס בשם ר' אבין: כל אותן השנים שעשה יעקב אבינו בבית אל, לא מנע מלנסך נסכים. אמר ר' חנן: כל מי שהוא יודע לחשב כמה ניסוכין נסך אבינו יעקב בבית אל, יודע לחשב את מי טבריא:

ויבוא יעקב שלם. "בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע": אי שית אינון – קאימנא בהון, ואי שבע אינון – קאימנא בהון. ברעב פדך ממות, "כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ". ובמלחמה מידי חרב, "יש לאל ידי לעשות עמכם רע". בשוט לשון תחבא, קשה הלשון, שמי שבראו עשה לו מקום שיטמן בתוכה. לא תירא משוד כי יבוא, עשו ואלופיו. לשוד ולכפן תשחק, זה לבן, שהיה כפון על ממונו לשדדו. כי עם אבני השדה בריתך, ויקח מאבני המקום. וידעת כי שלום אהלך, מעשה ראובן ובלהה, מעשה יהודה ותמר. ופקדת נוך ולא תחטא, אבינו יעקב בן שמונים וארבעה שנים [היה] ולא ראה טיפת קרי מימיו. וידעת כי רב זרעך, לא נפטר אבינו יעקב מן העולם עד שראה שישים רבוא מבני בניו. תבוא בכלח אלי קבר, רבי יצחק אמר: תבוא בך לחלוחית. רבנן אמרי: תבוא בכלח, שאינו חסר כלום, שנאמר ויבוא יעקב.

"שיר המעלות רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל", אמר לו הקב"ה: ויכלו לך? אמר לו: "גם לא יכלו לי". ויבוא יעקב שלם. "רבות רעות", זה עשו ואלופיו. "צדיק", זה אבינו יעקב. "ומכולם יצילנו ה'," ויבוא יעקב שלם. "ה' ישמר צאתך", "ויצא יעקב מבאר שבע". "ובואך", ויבוא יעקב שלם. "הזורעים בדמעה", זה יעקב שזרע את הברכות בדמעה, "אולי ימושני אבי". ברנה יקצורו, "ויתן לך האלהים מטל השמים". הלוך ילך, "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם". ובכה, "וישא את קולו ויבך". נושא משך הזרע, שמשך זרעו. בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו, אתא טעין עולמין ועולמיתא:

ויבוא יעקב שלם. אמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, ושלם בתורתו. ויחן את פני העיר, אמר רב: מטבע תיקן להן. ר' יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להן. לפי שכתוב: "והוא צולע על ירכו", ברם הכא שלם בגופו. לפי שכתוב: "ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו", ברם הכא שלם בבניו. ואף על גב דאמר ר' אבא: תשע שנים היה מכבד את עשו באותו דורון, ברם הכא שלם בממונו. ר' יוחנן אמר: אף שלם בתורתו; אבל יוסף שכח, "כי נשני אלהים את כל עמלי". ויחן את פני העיר, חנן את הפנים שבעיר, התחיל משלח להן דורונות. דבר אחר: התחיל מעמיד אטליסין ומכר בזול, הדא אמרה שצריך האדם להחזיק טובה למי שיש לו הנאה ממנו.

רבי שמעון בן יוחאי הוי טמון במערה שלש עשרה שנה הוא ובנו, והיו אוכלין חרובין של גידורא, עד שהעלה גופן חלודה. בסופיה נפיק יתיב על פומא דמערתא, חמא חד צייד צד צפורין. כד הוה שמע ברת קלא אמרה מן שמיא: דמוס, דמוס פסגא, וכד הוה שמע ברת קלא אמרה: ספקולא, הות מתצדא. אמר: צפור מבלעדי שמיא לא מתצד, על אחת כמה וכמה נפש דבר נש. נפק וחמא מיליא משדכן ונתבטלה הגזירה. אתון ואסחון בהדא בני דבית מוקד דטבריא. אמר ליה בריה: אבא, כל הדא טבתא עבדא לן טבריא ולא אנן מדכיין לה מן קטוליא? מה עבד? נסב תורמוסא, והוה קצרן תורמוסא ושדי קצוצותיה ומקלק בשוק, וכל אתר דהוה קטילא סליק, ואינון מדכין ונפקין, עד זמן דדכי יתה מן קטיליא. כל מקום שלא היתה שם טומאה, תורמסא עומדת, והוה מציין איזה מקום טומאה ואיזה מקום טהרה. חמתיה חד כותי עם דארעא, אמר: לית אנא אזיל ומשחק בהדין סבא דיהודאי. אית דאמרי: מן הדא שוקא דגרגינא, ואית דאמרי: מן הדין שוקא דסקאי. נסב קטיל וטמריה בשוקא דהוו מדכי. בצפרא אזל אמר להון: אמריתון דדכי בן יוחאי טבריא? אתון וחמון הדין קטילא. צפה רבי שמעון ברוח הקודש שהוא נתנו שם, אמר: גוזר אני על העליון שירד ועל התחתון שיעלה, והוה כן וסליק ושבת בביתיה. ועבר בהדין מגדלא דצבעיא. שמע קל דנקאי ספרא, אמר: לא אמריתון דדכי בר יוחאי לטבריא? אמרין: אשכחון חד קטילא. אמר: יבוא עלי אם אין בידי הלכות כשער ראשי על טבריא [שהיא טהורה], חוץ מזה וזה, ואתה לא היית במניין עמנו שנטהרה? פרצת גדרן של חכמים, עליך נאמר: "ופורץ גדר ישכנו נחש". מיד נעשה גל של עצמות. עבר בהדא בקעתא דבית נטופא, חמא חד בר נש קאים ומלקט ספיחי שביעית. אמר ליה: ולא ספיחי שביעית הן? אמר ליה: ולא אתה הוא שהתרת? לא כך תנינן, ר' שמעון אומר: כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהן בירקות שדה? אמר ליה: והלא חברי חולקין עלי! פרצת גדרן של חכמים, ופורץ גדר ישכנו נחש, וכן הות ליה.

דבר אחר: ויחן את פני העיר, נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין לשבת מבעוד יום. הדא אמרה ששמר יעקב אבינו את השבת קודם שנתנה (לעיל ברמז ע"א):

ויקן את חלקת השדה. זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולות להונות את ישראל ולומר להן: גזולין הן בידן; ואלו הן: מערת המכפלה, וקבורתו של יוסף, ובית המקדש. מערת המכפלה, "וישקול אברהם לעפרון את הכסף". בית המקדש, "ויתן דוד לארנן במקום" וגו'. וקבורתו של יוסף, ויקן את חלקת השדה. במאה קשיטה, במאה אונקיאות, במאה טלאים, במאה סלעים. אמר רבי סימון: ק' קמיליא, ש' סלעים, ט' טריון, יו"ד ה"א מה עבדית הכא? אלו חליות ודייקניתא וזמרגדין, שדרכן להנתן בנזמים. ומי הוא כותב האוני? אמר ר' ברכיה: י"ה כותב האוני. ומי מעיד על האוני? י"ה מעיד; הדא הוא דכתיב: "ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל", י"ה מעיד עליהן שהן בני אבותיהם:

ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל. אמר לו: אני אלוה בעליונים ואתה בתחתונים. אמר לו הקב"ה: אפילו חזן [הכנסת] אינו נוטל שררה, ואת נוטל שררה לעצמך? מחר בתך יוצאה ומתענה; הדא הוא דכתיב: "ותצא דינה בת לאה".

פרק לה

ויסעו ויהי חתת אלהים. אמרו: אם שני בני יעקב עשו הדבר הגדול הזה, אם יאספו כולם יכולים להחריב את העולם; ונפל פחדו של הקב"ה עליהם, לכך לא רדפו אחרי בני יעקב.

רבותינו אמרו: אף על פי שלא רדפו אחריהם בפעם ההיא, אבל לאחר שבע שנים רדפו ונתכנסו כל מלכי האמורי על בני יעקב, ובקשו להרגם בבקעת שכם. לפי שלאחר מיכן חזר יעקב ובניו לשכם ועמדו שם וישבו שם. אמרו: לא די להם שהרגו כל אנשי שכם, אלא שיורשים את ארצם? נתקבצו כולם ובאו עליהם להרגם.

כיון שראה יהודה כך, קפץ לתוך מערכת הרגלים הנלחמים עמהם, והרג בתחילה לישוב מלך תפוח, שהיה מכוסה מראשו ועד רגליו בברזל ובנחושת והיה רוכב על הסוס, והיה מורה חניתות בשתי ידיו מעל הסוס לפניו ולאחריו, לא יחטיא בכל מקום שהיה מטיל, כי היה גבוה בכוחו לירות בשתי ידיו. כיון שראהו יהודה לא נתיירא ממנו ולא מגבורתו; קפץ ורץ לקראתו. נטל אבן מן הארץ משקלה ששים סלעים והשליכה עליו, והוא היה רחוק ממנו שני חלקי ריס, שהן מאה ושבעים ושבעה אמות ושליש. והוא היה בא לקראת יהודה, מקושט בכלי ברזל ומורה חניתות, והכהו יהודה באותה האבן על מגינו והפילו מן הסוס. כיון שרצה לקום, רץ יהודה וביקש להרגו קודם שיקום מן הארץ. והוא מיהר ועמד על רגליו לקראת יהודה וערך מלחמה כנגדו מגינו מול מגינו, ושלף כידונו ובקש לחתוך ראש יהודה. ויהודה הרים מגינו לנגד הכידון וקיבל הכאת הכידון, ופסק המגן לשנים. מה עשה יהודה? גזל והכהו בכידונו, וקטע שתי רגליו למעלה מן הקרסולים, ואז נפל לארץ וכידונו נפל מידו, וקפץ וקטע ראשו.

ועד שהיה חולץ שריונו, באו עליו תשעה חביריו. הראשון שהגיעו, נטל יהודה אבן והכהו את ראשו ומגינו נפל מידו, ולקחו יהודה ועמד לקראת השמונה. ולוי אחיו הגיע ובא ועמד אצלו וירה אבן, והרג לאילון מלך געש. ויהודה הרג כל השמונה. ויעקב אביו קרב והרג לזירורי מלך שילה.

וכולם לא קמו לקראת בני יעקב, ועוד לא היה להם לב לעמוד אלא לנוס. ובני יעקב רדפו אחריהם, והרג מהם יהודה ביום ההוא אלף קודם שיבוא השמש. ושאר בני יעקב יצאו מתל שכם מן המקום שהיו עומדין בצדו, ורדפו אחריהם בהר עד שיצאו לחצר^[1] העיר. ולפני חצר העיר היה להם מלחמה כבדה מן אותה המלחמה שנלחמו עמהם בבקעת שכם. וירה יעקב חצים והרג לפרעתון מלך חצר, ופסוסי מלך סרטן, וללבן מלך ארם, לשביר מלך מהנהי.

ויהודה היה ראשון, ועלה לחומה של חצר. וארבעה גבורים ערכו מלחמה עם יהודה קודם שהגיע נפתלי אצלו, שהיה עולה אחריו, וטרם שעלה הרג לאותם ד' גבורים, ונפתלי קפץ ועלה אחריו. עמד יהודה לימין החומה ונפתלי לשמאל החומה והתחילו להרוג בהם. ושאר בני יעקב דלגו ועלו אחריהם ושברו אותם ביום ההוא, וכבשו לחצר והרגו כל הגבורים, ולא הניחו איש שלא הרגוהו, ושבו כל השבי.

ביום השני הלכו לסרטן, וגם פה היה עמם מלחמה כבדה, עיר גבוהה ותלה גבוה וכתשה לכל מי שקרב אצלה, ולא היה מקום לקרב אצל החומה משום שחזק היה השור וגבוה מאד, ולא היה מקום ללכדה. ביום ההוא כבשו אותה ועלו לחומה, וקדם יהודה ועלה ראשון מן המזרח, גד עלה מן המערב. עלו שמעון ולוי מן הצפון. עלו ראובן ודן מן הדרום. קרבו נפתלי ויששכר והדליקו צירי השערים. ועל החומה היה עמם מלחמה כבדה עד שעלו סיעת חבריהם שם. עמדו לנגדם על המגדל קודם שכבש יהודה את המגדל. ואחר כך עלה יהודה לראש המגדל והרג מאתים איש על גג המגדל טרם שירדו ממנו כל בני העיר. לכדו והרגו כל הגוים ולא החיו מהם איש, מפני שהאנשים חזקים וקשים היו למלחמה. והוציאו כל השבי משם וחזרו לאחוריהם והלכו לתפוח, מפני שיצאו אנשי תפוח להציל מידם השבי שלקחו מחצר העיר. והלכו משם לארבל והרגו לאותם אנשים שיצאו להציל השבי.

ביום השלישי הלכו לתפוח בעת הבוקר. וכאשר היו מקבצים השבי ובני שילה באו אצלם לעשות מלחמה, אז חלצו עצמם ויצאו אחריהם והרגו כולם קודם חצות היום, ונכנסו אחר הנשים לתוך שילה ולא נתנו להם יד לעמוד. בו ביום לכדו העיר, והוציאו כל השבי לסיעת חבריהם שהניחו בתפוח. באו אצלם ועמהם שלל תפוח. ביום הרביעי היו עוברים נגד מחנה שביר. יצאו אף הם להציל את השבי, וירדו מהם תוך הבקעה וקבצו ועלו אחריהם, והרגום קודם שעלו המעלה. בו ביום יצאו אנשים ממחנה שביר לנגדם היו משליכים עליהם אבנים. בו ביום לכדום והרגו כל הגבורים והצילו לכל השבי ודבקוהו לאותו שהיה עמהם.

ביום החמישי הלכו לגעש, משום ששמעו שנאספו שם עם רב מן האמוריים והיו אומרים שהיו באים עליהם. ועיר חזקה היתה געש, אחת מן ערי מלכי האמורי. הלכו לשם וערכו מלחמה עם העיר עד חצות היום, ולא יכלו ללכדה מפני ששלוש חומות היו לה, חומה לפנים מחומה; והתחילו מצערין להן והיו מחרפין להן. באותה שעה עלתה חמתו של יהודה ורוח קנאת גבור נכנסה בו וקפץ בכל כוחו ועלה ראשון לחומה. ושם הגיע יהודה למות, אילו לא היה יעקב אביו שם היה נהרג, שהוא משך בקשתו והרג מן ימין ומן שמאל. מן ימין היו משליכין עליו אבנים ומן שמאל ומלפניו היו עומדין למלחמה וכולן היו מבקשין לטרדו מן החומה. וכאשר עלה דן אחיו הבריחום מעט מן החומה ונפתלי שלישי מאחריהם. ושמעון ולוי כבשו ועלו מערב, וחמשתן הגיעו ולא נתנו להם יד לעמוד והרגו בהם רבים הרוגים עד זמן שהיה מושך נחל של דם מדמן. ולכדו העיר בעת נטה השמש למערב והרגו כל הגיבורים ביום ההוא והוציאו את השבי והלכו ונפשו מחוץ לעיר משום שיגעים היו.

ביום ששי נתקבצו כל האמוריים ובאו אצלם בלא כלי מלחמה והיו משתחוים להם ובקשו מהם שיעשו שלום, ואז עשו עמהם שלום ונתנו להם מתנה ולכל ארץ חרריה. ואז עשה יעקב עמהם שלום, ושלחו לבני יעקב כל הצאן ששבו מהם שנים באחד ונתנו להם מס והחזירו להם כל השבי. ונטה יעקב לתמנה ויהודה לארבאל ומשם והלאה עמדו בשלום מן האמוריים.

פרק לו

וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. מפני שטר חוב; ויש אומרים, מפני הבושה. שאמרו רבותינו, שבוודאי לפי שפנה עשו כליו מפני יעקב והלך, לא שהסיר הקנאה מלבו, אלא "ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח"; אף על פי שהלך לו באותו זמן, לאחר זמן בא עליו למלחמה. היא השנה שמתה לאה, והיו יעקב ובניו יושבין באבלות, וקצת בניו היו מתנחמין להם. בא עליהם בחיל גדול עורכי מלחמה לובשי שריון של ברזל ונחושת, והיו מזויינין כולם מגינים וקשתות וכידונים, והיו ארבעה אלף גבורים והקיפו לבירה אחת שהיו חונים שם יעקב ובניו הם ועבדיהם ובניהם וכל אשר להם, כי נתקבצו כולם לשם לנחם יעקב על אבלות לאה, והם יושבים בשלוה ולא עלה על לבם שיבוא עליהם אדם להלחם עמם. ולא ידעו עד שדבקו כל החיל לאותה בירה, לבד יעקב ובניו היו שם ומאתים עבדים שלהם. כיון שראה יעקב לעשו שהחציף פניו לבוא עליהם למלחמה להרוג אותם בתוך הבירה והיה מורה עליהם חצים, באותה שעה עמד יעקב על חומת הבירה והיה מדבר עם עשו אחיו דברי שלום ריעות ואחוה, ולא קבל ממנו עשו. מיד ענה יהודה ליעקב אביו: עד מתי אתה מאריך עמו דברי שלומים ואהבה, והוא בא עלינו כאויב לבושי שריונים להרגנו? כיון ששמע כן, משך בקשתו והרג לאדורם האדומי, ועוד משך קשתו והכה לעשו בכסא (צ"ל בכסל) ימנית, ואז נחלה מן החץ. נשאוהו בניו והרכיבוהו על עיר והלך ומת שם באדורין, ויש אומרים לא מת שם וכו'.

ואז יצא יהודה ראשון ונפתלי וגד עמו לדרום הבירה, וחמשים עבדים עמהם מעבדי יעקב אביהם, ולוי ודן ואשר יצאו למזרח הבירה, וחמשים עבדים עמהם. ויצאו ראובן ויששכר וזבולון לצפון הבירה, וחמשים עבדים עמהם. ויצאו שמעון ובנימין וחנוך בן ראובן למערב הבירה, וחמשים עבדים עמהם. ויוסף לא היה, כי כבר היה נמכר. באותה שעה החזיק יהודה למלחמה. נכנס תוך החיל הוא ונפתלי וגד, ולכדוהו לאותו מגדל של ברזל, וקבלו במגינם חלוקי אבנים שהיו מקלעים עליהם, והשמש חשך עליהם מפני קליעת אבנים ויריית חצים ובליסטראות שהיו משליכים עליהם. ויהודה נכנס ראשון לתוך החיל והרג מהן ששה גבורים, ונפתלי וגד הלכו עמו אחד מימין ואחד משמאל, והם היו משמרים אותו שלא יהרגוהו החיל. וגם הם הרגו בחיל ארבעה גבורים, כל אחד הרג שנים, וגם חמשים עבדים שהיו עמהם עזרום וקרבו עמהם להלחם בם והרגו איש את אישו, חמשים הגבורים. ובכל זאת לא יכלו יהודה ונפתלי וגד לטרוד החיל מדרום הבירה, ולא הסיעום ממקומם. ואז נתחזקו למלחמה, ויאספו כולם וילחמו בו, ויהרגו מהם איש אישו. ובכל זאת לא הבריחום ממקומן, אלא עמדו החיל לקראתם ערוכים למלחמה ברגליהם. ואז נתחזקו יהודה ואחיו ועבדיהם ונאספו יחדו ונלחמו בהם, והרגו מהם כל איש שנים מן החיל. וכיון שראה יהודה שהיו עומדים החיל על עמדם, לא יכלו להסיעם, אזרו חיל ועצת גבורה לבשתו, ויהודה ונפתלי וגד נתחברו יחד ונכנסו תוך אנשי המלחמה והרג בהם עשרה גבורים, ונפתלי וגד הרגו בהם שמונה גבורים. וכיון שראו עבדיהם שנתחזקו יהודה ואחיו ונכנסו לתוך עמק המלחמה, נתחזקו גם הם לעמוד עמהם להלחם בם, והיה יהודה מכה בחיל מן ימינו ומן שמאלו מאה גבורים, ונפתלי וגד היו הורגין אותם אחריו, עד שטרדו כל החיל מדרום הבירה מדת ריס.

כיון שראו החיל שהיו לקראת יהודה שנשתברו לפני יהודה ואחיו, אז חרדו ונאספו כולם למלחמה וערכו מלחמה עם יהודה ואחיו, ועמדו על עמדם להלחם בם בזרוע חיל, וכן לוי ואותם שהיו עמו וכן ראובן ואותם שהיו עמו ושמעון ואותם שהיו עמו. וכן עמדו שכנגדם למלחמה ומסרו נפשם להלחם בם בחזקה. כיון שראה יהודה שנתחזקו ונתקבצו כל החיל למלחמה ועשו בדרך אחד להלחם עמם ועמדו על מעמדם לערוך עמהם מלחמה, תלה עיניו להקב"ה לעזור להם, לפי שיגעים היו מכובד המלחמה ולא היו יכולים להלחם בם. באותה שעה קבל הקב"ה תפילתם וראה בצרתם ועזרם, והוציא רוח סערה מאוצרותיו ונשבה נגד פניהם ומלאה כל עיניהם חושך ואפלה לא ראו להלחם, ועיני יהודה ואחיו היו מצהירות, כי הרוח באה להם מאחריהם. והתחילו יהודה ואחיו להרוג בהם, ויפלו ההרוגים ארצה כאשר יפיל הקוצר קצירו ועומרי אלומותיו, ועשה אותם גדישים, שהרגו כל החיל שבא לפניהם לדרום הבירה. וראובן שמעון ולוי עמהם עמדו למלחמה לקראת החיל שהיו לפניהם.

ואחר שהרגו יהודה ואחיו כל אנשי החיל שהיו לקראתם, הלכו אצל אחיהם לעזור להם, ורוח סערה ממלאה עיני שונאיהם חושך, וראובן ושמעון ולוי וכל שעמהם נפלו בהם והרגו בהם והפילום ארצה גדשים גדשים עד שהרגו כל החיילים שהיו לקראת יהודה. וראובן ולוי שהיו נגד שמעון, נפלו ארבע מאות גבורים עושים מלחמה וברחו שש מאות הנותרים גבורים הם וארבעת בני עשו, רעואל יעוש יעלם קרח. ואליפז לא רצה לילך עמהם כי היה יעקב אבינו רבו. ורדפו בני יעקב אחריהם עד ארודין העיר, והניחו לאביהם עשו מת מוטל בארודין, והם ברחו להר שעיר למעלה עקרבים. ובני יעקב נכנסו ונחו שם בלילה ההוא, ומצאו לעשו מת מוטל, וקברוהו מפני כבוד אביהם. ויש אומרים לא מת שם, אלא יצא מארודין חולה וברח עם בניו להר שעיר. למחר חלצו עצמם בני יעקב ורדפו אחריהם והלכו וצרו אותם בהר שעיר במעלה עקרבים. יצאו בני עשו וכל אותם אנשים שברחו ונפלו לפני בני יעקב ונשתטחו לפניהם והתחננו להם, עד שעשו עמם שלום ונתנום למס עובד:

המשך פרק לג

במאה קשיטה. אמר ר' עקיבא: כשהלכתי לאפריקא היו קורין למעה קשיטה.

מנין שקרא הקב"ה ליעקב אל? שנאמר: ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל. אי סלקא דעתך למזבח קרא ליה יעקב אל, 'ויקרא לו יעקב אל' מבעיא ליה; אלא מי קראו אל? אלהי ישראל:

פרק לד

"הנה [כל] המושל עליך ימשול [לאמר] כאמה בתה". לית תורתא נגחא עד דברתא בעיטא, לית איתתא זני עד דברתא זני. א"ל, אם כן לאה אמנו זונה היתה? א"ל, לפי שכתוב "ותצא לאה לקראתו", יצאה מקושטת כזונה; לפיכך כתיב: ותצא דינה בת לאה. "וכחכי איש גדודים", כשם שהלסטים הללו יושבים על הדרך והורגים בני אדם ונוטלין את ממונם, כך עשו שמעון ולוי לשכם. "חבר כהנים", כשם שהכהנים מתחברים על הגורן ליטול חלקם, כך עשו שמעון ולוי לשכם. "דרך ירצחו שכמה", מדרך רצחו לשכם:

1. כך שם העיר.