ילקוט שמעוני על בראשית י

בני יפת גומר ומגוג. אמר ר' שמואל בר אמי: זו אפריקי וגרמניא ומדי ומקדוניא, איסניא ותוניה. תירס זה פרס ותורקי.

פסוק ג

ובני גומר אשכנז וריפת ותוגרמה, אסייא וחרייף וגמנייא; ר' ברכיה אמר: גורמניקייא.

פסוק ד

ובני יון אלישה ותרשיש. אלסוטרוס איטלייא ודרדנייא. כתוב אחד אומר ודודנים, וכתוב אחד אומר "ורודנים"? רבי סימון ורבי חנין; ר' סימון אומר: דודנים, שהם בני דודיהן של ישראל; "רודנים", שהן באים ורודין אותן. אמר ר' חנין: בשעה שישראל נתונים בעליה, אינון אמרין דודיכון אנן; ובשעה שהן נתונין בירידה, הן באין ורודין.

פסוק ו

ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען. אמר ר' שמעון בן לקיש, היינו סבורין שנתבלעה משפחתו של פוט; בא יחזקאל ופירש: "כוש ופוט ולוד וכל הערב".

פסוק ח

הוא החל להיות גבור בארץ וכו' (כתוב לעיל ברמז מ'):

פסוק ט

'על כן יאמר נמרוד גבור ציד' אין כתיב, אלא כנמרוד; מה זה צד את הבריות בפיו: לא גנבת, מאן גנב עמך? לא קטלת, מאן קטל עמך?

הוא היה גבור ציד. חמשה "הוא" לטובה: "אברם הוא אברהם", "הוא משה ואהרן", "הוא חזקיהו המלך", "הוא עזרא עלה מבבל", "דוד הוא הקטן". וחמישה "הוא" לרעה: הוא היה גבור ציד, "הוא עשו אבי אדום", "הוא דתן ואבירם", "הוא המלך אחז", "הוא אחשורוש". רבי ברכיה אמר, אף אית לן חד דהוא טב מכולהון: "הוא ה' אלקינו", שמדת רחמיו לעולם.

הוא היה גבור ציד. רבי יהודה אומר: הכתנת שעשה הקב"ה לאדם ולעזרו היו עם נח בתבה, והנחילם לנמרוד; ובשעה שהיה לובש אותם, כל בהמה חיה ועוף שהיו רואין את הכתנת על נמרוד באין ונופלים על פניהן לפניו, והיו בני אדם סבורים שהוא מגבורתו, לפיכך המליכו אותו עליהם. ואמר לעמו: "הבה נבנה לנו עיר", עד שבנו אותה גבוהה כ"ז מילין. ומעלות היה לו במזרחו ומערבו, ואלו שהיו מעלים לבנים היו עולים ממזרחו, ואלו שהיו יורדין היו יורדין ממערבו. ואם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם עליו; ואם נפלה לבנה היו יושבין ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה! עמד אברהם והלעיג בם וקללם בשם אלקיו, שנאמר: "בלע ה' פלג לשונם"; ומאסו את דבריו כאבן מושלכת על גבי קרקע, ועליו הכתוב אומר: "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה":

פסוק י

מאי בבל? אמר ר' יוחנן: בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד. ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה, ארם ונציבין וקטיפין. בארץ שנער, זו בבל שהיא מנוערת מן המצות, בלא תרומה ובלא מעשר ובלא שביעית. שנער, שהן מתים בתשנוק, בלא נר ובלא מרחץ. שנער, ששריה מתים נערים. שנער, ששריה מביטין בתורה עד שהן נערים. דבר אחר: שנער, שהעמידה שונא וצר להקב"ה, ואי זה? זה נבוכדנאצר.

פסוק יא

מן הארץ ההיא יצא אשור. מן העצה ההיא יצא אשור. כיון שראה שהן באין לחלוק על הקב"ה, פנה מארצו. א"ל הקב"ה: אתה יצאת לך מארצך, חייך שאני פורע לך ונותן לך ד': ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח ואת רסן, ולא עשה, אלא כיון שבא ונשתתף עמהם בחרבן בית המקדש, א"ל הקב"ה: אתמול אפרוח, עכשיו ביצה? אתמול מפריח מצות ומעשים טובים, עכשיו מכונן כביצה, אתמהא? לפיכך "היו זרוע לבני לוט סלה", ללווט.

פסוק יב

ואת רסן בין נינוה ובין כלח וגו'. ואת רסן, אין אנו יודעין אם רסן היא העיר הגדולה, אם נינוה היא העיר הגדולה. מן מה דכתיב: "ונינוה היתה עיר גדולה", הוי נינוה עיר הגדולה:

פסוק יג

ומצרים ילד את לודים. מוניטון של מצרים אינן אלא פסולין. פתרוסים וכסלוחים היו מעמידין הטליסין, והיו אלו מגנבין נשותיהן של אלו ואלו מגנבין נשותיהן של אלו; ומה יצאו מהן? פלשתים גבורים, פתרוסים גנבים, כפתרים ננסין.

פסוק כא

ולשם יולד גם הוא. אין אנו יודעין אם שם הוא הגדול אם יפת הוא הגדול; [מן מה דכתיב: "אלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול", הוי יפת הוא הגדול].

פסוק כה

שם האחד פלג. רבי יוסי אומר: הראשונים, על ידי שהיו מכירין את יחוסיהן, היו מוציאין שמן לשם המאורע; אבל אנו שאין אנו מכירין יחוסינו, אנו מוציאין לשם אבותינו. ר' שמעון בן גמליאל אומר: הראשונים על ידי שהיו משתמשין ברוח הקדש היו מוציאין לשם המאורע; אבל אנו שאין אנו משתמשין ברוח הקדש וכו'. אמר רבי יוסי: נביא גדול היה עבר, שקרא את שם בנו פלג ברוח הקודש, שנאמר: כי בימיו נפלגה הארץ. אם תאמר בתחילת ימיו, והלא יקטן אחיו היה קטן ממנו והוליד משפחות הרבה ונתפלגו. ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש; אלא בסוף ימיו. אברהם אבינו היה בההפלגה בן מ"ח שנים.

ושם אחיו יקטן. שהיה מקטין את עצמו ואת עסקיו:

פסוק כו

ויקטן ילד את אלמודד וגו'. מקום הוא ששמו חצר מות, שהן אוכלין כרישין ולובשין כלי פפייר ומצפין למיתה בכל יום; ושמואל אמר: אפילו כלי פפייר אין להם.

פסוק ל