פתיחת התפריט הראשי

ילקוט שמעוני על בראשית יא


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהי כל הארץ שפה אחת. הוציאו מפיהם ואמרו: אחד לאלף ותרנ"ו הרקיע הזה מתמוטט, אלא בואו ונעשה לו סמוכות, אחד מן הצפון ואחד מן הדרום ואחד מן המערב, וזה שכאן סמכו מן המזרח. ודברים אחדים, דברים אחודים. מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה לא נתפרש. ואמרו דברים על שני אחדים: על "אחד היה אברהם", ועל "ה' אלקינו ה' אחד". אמרו: לא כל הימנו לבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים, אלא בואו ונעשה לנו מגדל ונתן עבודה זרה בראשו ונתן חרב בידה ותהא נראית כאילו עושה עמו מלחמה. דבר אחר: שפה אחת. לאחד שהיה לו מרתף של יין, פתח חבית ראשונה ומצאה חומץ, שניה מצאה חומץ, שלישית מצאה חומץ, אמר: הא מיסתיא, דכולא בישא. איזה מהן קשה? זה שהוא אומר למלך: או אני או את בפלטין, או זה שהוא אומר למלך: אני ולא את בפלטין? הוי אומר: זה שהוא אומר, אני ולא את. כך דור המבול אמרו: "מה שדי כי נעבדנו"; דור הפלגה אמרו: לא כל הימנו לבור לו את העליונים וכו'. אותן לא נשתייר מהן פליטה, ואלו נשתייר מהן. אלא דור המבול, על ידי שהיו שטופין בגזל, "גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו", לפיכך לא נשתייר מהן פליטה; אבל אלו, על ידי שהיו אוהבין זה לזה, שנאמר: ויהי כל הארץ שפה אחת, לפיכך נשתייר מהן פליטה. גדול השלום, שאפילו ישראל יעבדו עבודת אלילים ושלום ביניהן, כביכול אינו יכול לשלוט בהן, שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו"; אבל משנחלקו מהו אומר? "חלק לבם עתה יאשמו".

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהי בנסעם מקדם. למיתי מדינחא. דבר אחר: הסיעו עצמן מקדמונו של עולם, אמרו: אי אפשינו לא בו ולא באלהותו.

וימצאו בקעה. ר' יהודה אומר: נתכנסו כולם לידע איזו בקעה מחזקת להם. רבי נחמיה אומר: וימצאו, "אם ללצים הוא יליץ". וישבו שם, כל מקום שאת מוצא ישיבה, השטן קופץ; כל מקום שאת מוצא נחת רוח, השטן מקטרג; בכל מקום שאת מוצא אכילה ושתיה, השטן מקטרג.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמרו איש אל רעהו. מי אמר למי? מצרים אמר לכוש. ונשרפה לשרפה, עתידין אלין עממיא מן גו עלמא למשתרפא. ותהי להם הלבנה לאבן, מצלחא בידיהון; אתי למיבני חדא, והוא בני תרתי; אתי למישע חדא, והוא שייע ד'.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמרו הבה נבנה לנו עיר. אמר רבי יודן: מגדל בנו, עיר לא בנו. התיבון, והכתיב: "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל"? א"ל, קרון דבתריה: "ויחדלו לבנות המגדל" אין כתיב כאן, אלא "לבנות את העיר". המגדל הזה שבנו, שלישו שקע ושלישו קטף ושלישו קיים. ואם תאמר שהוא קטן, כל מי שהוא עולה לראשו רואה דקלים שלפניו כאלין חגבים.

ונעשה לנו שם. תני רבי ישמעאל: אין שֵם אלא עבודה זרה.

פן נפוץ על פני כל הארץ. אמר ר' שמעון בן חלפתא, "פי כסיל מחתה לו": "ויפץ ה' אותם משם".

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

וירד ה' לראות את העיר. זו אחת מעשר ירידות האמורות בתורה. דבר אחר: הכל גלוי לפני הקב"ה, אלא ללמד לבריות דרך ארץ.

אשר בנו בני האדם. אמר ר' ברכיה: וכי מה נאמר? בני חמרים, בני גמלים? אלא בנוהי דאדם קדמאה; מה אדם הראשון, אחר כל הטובה שעשיתי עמו אמר: "האשה אשר נתתה עמדי", כך מדור המבול עד דור הפלגה ש"ם שנה, "ויהי כל הארץ שפה אחת".

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר ה' הן עם אחד. אם עושין תשובה אני מקבלם. ר' נחמיה אמר: מי גרם שימרדו בי? על ידי שהם עם אחד ושפה אחת.

ועתה לא יבצר וגו'. אמר ר' אבא בר כהנא: מלמד שפתח להם פתח של תשובה; אין "ועתה" אלא לשון תשובה, כמה דאת אמר: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל" וגו'; והן אמרין לא. אמר הקב"ה: יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הכרם הזה, בשעה שאינו עושה פירות, מה בעליו עושין לו? מגממין אותו. דבר אחר, אמרו: אפילו אותן האנשים נבצרים אינן עושין תשובה, שנאמר: "כבוצר על סלסלות".

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

הבה נרדה ונבלה שם שפתם. אמר ר' אבא בר כהנא: משפתן אעשה עמהון נבלה; הוה חד מנהון אמר לחבריה: אמטי לי מים, והוא ממטי ליה עפר, הוה מחי ליה ופצע מוחיה. אמטי לי כולב, והוא מייתי ליה מגרופי, הוי מחי ליה ופצע מוחיה.

רבי שמעון אומר: קרא הקב"ה לע' מלאכים הסובבין כסא כבודו ואמר להם: בואו ונבלבל לשונם לשבעים גוים ולשבעים לשון. והפילו גורלות, שנאמר: "בהנחל עליון גוים" וגו'; ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם ועל זרעו, שנאמר: "כי חלק ה' עמו יעקב". אמר הקב"ה: חבל וגורל שנפל עלי רצתה נפשי בו, שנאמר: "חבלים נפלו לי בנעימים".

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וירד ה' לראות את העיר" וכו' וחצי העולם שם נפל וכו', שנאמר: ויפץ ה' אותם משם (בפרקי רבי אליעזר פרק כ"ד):

דור הפלגה אין להן חלק לעולם הבא, שנאמר: ויפץ ה' אותם משם בעולם הזה, ומשם הפיצם ה' לעולם הבא. מאי עביד? אמרי דבי רבי שילא, אמרו: נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכהו בקרדומות כדי שיזובו מימיו, שנאמר: "הבה נבנה לנו עיר" וגו'. מחכו עלה במערבא: אם כן ליבנן אחד טורא. אמר רבי ירמיה בן אלעזר, נחלקו לשלש כתות אחת אומרת: נעלה ונשב שם, ואחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה, ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה. זו שאמרה נעלה ונשב שם, משם הפיצם ה'. וזו שאמרה נעלה ונעשה מלחמה, נעשו קופין ורוחין ושדין ולילין. וזו שאמרה נעלה ונעבוד עבודה זרה, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ. ר' נתן אומר: כולם לעבודה זרה נתכוונו; כתיב הכא "ונעשה לנו שם", וכתיב התם: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו"; מה להלן עבודה זרה, אף כאן עבודה זרה. אמר ר' יוחנן: מגדל – שליש נשרף, שליש נבלע, שליש קיים. אמר רב: אויר מגדל משכח את התלמוד.

ויפץ ה' אותם משם. ר' יהודה אומר: הלכו להן בני צור לצידון, ובני צידון לצור. רבי נחמיה אומר: נתכנסו כל הארצות בראשי טורין, והיתה כל אחת בולעת אנשי מקומם. רבנן אמרי: הציף מהן שלשים משפחות; מהיכן עמדו? מאברהם, י"ו מבני קטורה וי"ב מישמעאל, ואלין תרתין, "שני גוים בבטנך".

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

אמר ר' יוסף: בבל בורסיף, סימן רע לתורה: בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ; בורסיף, בור שאפי:

על כן קרא שמה בבל. חד תלמיד דרבי יוחנן הוה מסבר ליה ולא סבר. א"ל: למה לית את סבר? א"ל: דאנא גלי מן אתראי. א"ל: מהיכן את? א"ל: מן בורסיף. א"ל: לא תאמר כן, אלא מבול סוף, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ.

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)

אלה תולדות תרח (כתוב ברמז מ"ח).

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)

וימת הרן על פני תרח. תרח מוכר צלמים הוה. חד זמן נפק לחד אתר, והושיב אברהם מוכר תחתיו. הוה אתי בר נש בעי מזבין ליה, א"ל: בר כמה שנין את? א"ל: בר נ', בר ס'. א"ל: ווי לההוא גברא, דהוא בר נ' בר ס', ובעי למסגד להדין דעביד יומא דין. כיון דהוי אמר ליה כן, הוה מתבייש והולך. חד זמן אתת חדא אתתא טעינא חד פינך דסולת, אמרה ליה: הא לך קרב קדמיהון. קם נסב בוקלסא ותברינון, יהב בוקלסא בידא דרבה דהוה ביניהון. כיון דאתא אבוה א"ל: מאן עבד לון כדין? א"ל: מה נכפור מינך? אתת חדא אתתא טעינא לי חד פינך דסולת, אמרה לי: קרב קדמיהון. הוה דין אמר: אנא אכיל קודמוי, ודין אמר: אנא אכיל קודמוי קם חדא רבה דהוה ביניהון ונסב בוקלסא ותברינון. א"ל: מה את מפלי בי, וידעין אינון? א"ל: ולא ישמעו אזניך מה פיך מדבר. נסביה ומסריה לנמרוד, א"ל: נסגוד לנורא, א"ל: נסגוד למיא דמטפין נורא. א"ל: ונסגוד למיא, א"ל: נסגוד לעננא דטעין מיא. א"ל: ונסגוד לעננא, א"ל: נסגוד לרוחא דמבדרי לעננא. א"ל: ונסגוד לרוחא, א"ל: נסגוד לבר נש דסביל רוחא. א"ל: מלין את משתעי; אני איני משתחוה אלא לאור, הריני משליכך לתוכו, ויבוא אלוה שאתה משתחוה לו ויציל אותך ממנו. הוה תמן הרן, ופליג, אמר: מה נפשך; אי אברם נצח, מן דאברם אנא, ואי נמרוד נצח, מן נמרוד אנא. כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצול, א"ל: מן דמאן את? א"ל: דאברם אנא; נטלוהו והשליכוהו לאור, ונחמרו בני מעיו, ויצא ומת על פני תרח אביו:

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקח אברם ונחור להם נשים. אברם גדול מנחור שנה, נחור גדול מהרן שנה., וכתיב: ויקח אברם ונחור להם נשים וגו', ואמר ר' יצחק: יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה? שסוכה ברוח הקודש, והיינו דכתיב: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". דבר אחר: יסכה, שהכל סוכין ביפיה. וכתיב: "ויפול אברהם על פניו ויצחק" וגו'; כמה קשיש אברהם משרה? עשר שנין, וקשיש מאחוה תרתין שנין, אשתכח כי אוליד הרן לשרה בתמני אולידה. וממאי? דלמא אברהם זוטא דאחי הוה, ודרך חכמתן קא חשיב להון? תדע דקא חשיב קרא דרך חכמתן, דכתיב: "ויולד נח את שם את חם ואת יפת" וגו'? אלא מהכא: "ובצלאל בן אורי בן חור" וגו', כדכתיב ברמז תי"ג:

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותהי שרי עקרה. אמר רבה בר אחוה: שרה היתה אילונית, שנאמר: ותהי שרי עקרה אין לה ולד, אפילו בית ולד אין לה. רבי אמי אמר: אברהם ושרה טומטומים היו, דכתיב: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם".

אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר אין לה, הוה לה, שנאמר: ותהי שרי עקרה אין לה ולד, והוה לה: "וה' פקד את שרה". "ולחנה אין ילדים", והוה לה: "ותלד ג' בנים". "ציון היא דורש אין לה", והוה לה: "ובא לציון גואל". משנולד יעקב עד שאמרו בניו שירה על הים, ש"ם שנה; מן המבול ועד דור הפלגה, ש"ם שנה, מדה כנגד מדה. מפני שהיה העולם בברכה מן המבול ועד הפלגה, ומרדו בהקב"ה מתוך השלוה, לפיכך משנולד יעקב אבינו עד שאמרו בניו שירה על הים היו גרים ותושבים ומשועבדין, והודו להקב"ה מתוך מדת היסורין ואמרו לפניו שירה, לכך בחר ביעקב ובבניו שהן משבחין אותו, שנאמר: "עם זו יצרתי לי" וגו'. וכי כל בריותיו אין משבחין אותו? והלא כבר נאמר: "כי ממזרח שמש ועד מבואו" וגו'. מכאן אין ערב לו אלא ישראל, שנאמר: "נעים זמירות ישראל", ואומר: "ואתה קדוש יושב" וגו', ואומר: "כי יעקב בחר לו יה" וגו'. אבל הגוים כאין נגדו, ואומר: "הן גוים כמר מדלי"; ולמה הן בעולם? שלא יצדה העולם, אבל לעתיד לבוא אני לדודי ודודי לי, ואומר: "ה' בדד ינחנו"; באותה שעה, "והגוים חרוב יחרבו":