ילקוט שמעוני/תהלים/רמז תשכז


רבי יהושע בן לוי סליק לרומי חזא תמן עמודים מכוסין בטיפיטין בצנה שלא יקרשו ובשרב שלא יתבקעו, הלך בשוקא וחמא חד מסכן מכרך בהדא מחלצא ואית דאמרי בפלגא מרדעא דחמר. על העמודים קרא צדקתך כהררי אל הן דינהיבת אשפעת, על העני קרא משפטיך תהום רבה. אלכסנדרוס מוקדון אזל לגבי מלכא קציא לבתר הרי חשך וכו' נפיק טעון ליה גרומי דדהב בגו דיסק דדהב אמר ליה לממונך אני צריך, אמר ליה ולא הוה לך מה דתיכול בארעך ואתית הכא, אמר ליה לא אתיתי אלא למידע היאך אתון דיינין, יומא חד יתיב גביה אתא חד בר נש קביל על חבריה אמר הדין גברא זבן לי חדא קיקלתא ואשכחית בגוה סימתא קיקלתא זבנית סימתא לא זבנית, וההוא אמר קיקלתא וכל די בגוה זבנית, א"ל לחד מנהון אית לך בר דכר אמר ליה אין א"ל לאחרינא אית לך ברת אמר ליה אין אמר ליה זילו ואנסיבו דא לדין וממונא סליק לתרויהון, חמא יתיה יתיב תמה אמר ליה ולא דייני טבות אמר ליה אין, אמר ליה אלוו הוה גביכון היכי הויתו דיינין, אמר ליה קטלין דין ודין ומלכותא נטלה ממונא דתרויהון, אמר ליה כל הדין אתון רחמין דהב סגי (אמר ליה) עביד ליה אריסטון ואפוק קומיי פתא דדהב קופר דדהב תרנגולין דדהב פיגלין דדהב, א"ל ודהבא אנא אכיל, אמר ליה תיפח רוחיה דההוא גברא דדהב ליתנהון אכלין ומה אתון רחמין דהב סגי, אמר ליה אית גביכון מיטרא נחית אמר ליה אין, אמר ליה אית גביכון שמשא נחית אמר ליה אין, אמר ליה אית גביכון בעירא דקיק אמר ליה אין, אמר ליה תיפח רוחיה דההוא גברא לא בזכותכון שמשא דנח ומטרא נחית עליכון אלא בזכות דבעירא דכתיב אדם ובהמה תושע ה' אדם בזכות בהמה. רבי יהודה ברבי סימון פתר קריא בנח אמר הקב"ה צדקה שעשיתי עם נח בתבה לא עשיתי אלא עד הררי אל שנאמר ותנח התבה בחדש השביעי וגו' על הרי אררט, משפטיך תהום רבה יסורין שהבאתי על דורו הבאתי עד תהום רבה שנאמר נבקעו כל מעינות תהום רבה. רבי יוחנן כד הוה חזי נמלה אמר צדקתך כהררי אל וכד חזי שלך אמר משפטיך תהום רבה. אמר ר' פפא צדקתך כהררי אל אלו נגעי אדם, משפטיך תהום רבה אלו נגעי בתים, פשטיה דקרא במאי כתיב, א"ר יהודה אלמלא צדקתך כהררי אל מי יוכל לעמוד לפני משפטיך תהום רבה. רבה אמר צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה. במאי קמיפלגי בדר"א ורבי יוסי בר' חנינא, דאיתמר רבי אלעזר אומר כובש, רבי יוסי ב"ח אמר נושא, רבא כרבי אלעזר ורב יהודה כר"י:

אדם ובהמה תושיע ה', ר"א יהודה א"ר אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, מיתיבי מן הבהמה אלו בני אדם הדומים לבהמה, הכא כתיב אדם ובהמה התם כתיב בהמה לחודא, וכל היכא דכתיב אדם ובהמה מעליותא הוא והכתיב וזרעתי את בית יעקב זרע אדם וזרע בהמה, התם הא חלקיה קרא זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד:

מה יקר חסדך אלהים, א"ר חנינא בר פפא כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים שנאמר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, א"ר אלעזר כל העושה צדקה ומשפט כאלו מלא לעולם כולו חסד שנאמר אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ, יכול כל הבא לקפוץ יבא ויקפוץ, תלמוד לומר מה יקר חסדך אלהים, יכול אפילו ירא שמים. ת"ל וחסד ה' מעולם ועד עולם (ברמז צ"ז וברמז תר"ב). ירויון מדשן ביתך וגו', אמר רבי תנחום בר חנילאי כל המרעיב עצמו על דברי תורה בעולם הזה הקב"ה משביעו לעוה"ב שנאמר ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, א"ר אלעזר עדנך אין כתיב כאן אלא עדניך מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו:

כי עמך מקור חיים (ברמז של"ט):

באורך נראה אור. משל למי שמדליק את הנר והיה מדליקו והוא כבה אמר עד מתי אהיה מתיגע אמתין לזריחת השמש ואלך לאורה, כך ישראל כשנשתעבדו במצרים עמדו משה ואהרן וגאלום, חזרו ונשתעבדו בבבל ועמדו דניאל [חנניה] מישאל ועזריה וגאלום, חזרו ונשתעבדו במדי ועמדו מרדכי ואסתר וגאלום, חזרו ונשתעבדו ביון ועמדו החשמונאים וגאלום, חזרו ונשתעבדו באדום אמרו ישראל הרי נתיגענו נגאלין ומשתעבדין וחוזרין ונגאלין ומשתעבדין אין אנו מבקשין שיאיר לנו שנאמר אל ה' ויאר לנו. אמר ריש לקיש אמר הקב"ה לישראל מבקשים אתם לספות עם עובדי אלילים בעולם הזה, אמרו לפניו רבש"ע אל תט לבי לדבר רע, למה על ידי שהם עוללות שנאמר להתעולל עלילות ברשע אפילו במנות הנעימות שלהם אין אנו מבקשים שנאמר ובל אלחם במנעמיהם, ובמה אנו חפצים במנות שלך שנאמר כי עמך מקום חיים (ברמז תצ"ב וברמז תצ"ט):

משום חסדך ליודעיך. א"ר יצחק אל תהי מושך חסדך לעו"א, א"ר ינאי אם מדליק אדם נר לחברו בשעת האורה מה מועיל לו ואימתי מועיל לו בשעת האפלה. והחסד שעשו ישראל במדבר היה מתוקן להם מאותה שעה בימי משה, ואימתי נפרע להם בימי ירמיהו בשעת חשכה שנאמר הלוך וקראת באזני ירושלים וגו' זכרתי לך חסד נעוריך, הוי משוך חסדך ליודעיך:

אל תבואני רגל גאוה. כשאכל אדם הראשון מפרי האילן טרדהו והוציאהו חוץ לגן עדן והיה מחזר על כל האילנות ולא היו מקבלין אותו, מה היו אומרים אל תבואני רגל גאוה רגל שנתגאה על בוראה, ויד רשעים אל תנדני אל תיסב מיני טרפין, אבל התאנה על ידי שאכל ממנה פתחה דלתיה וקבלתו, כשצוה הקב"ה לאדם הראשון שלא לאכול מעץ הדעת נטל הנחש עצה בלבו ואמר הואיל ואיני יכול להכשיל את אדם אכשיל את חוה, נכנס בשיחה עמה ואמר אם צוה הקב"ה שלא לנג וע בו הריני נוגע בו ואיני מת כך תגעי בו ואין אתה מת, הלך הוא והרתיעו בידיו וברגליו עד שנשרו פירותיו, ויש אומרים לא נגע בו כל עקר לאא כיון שראהו האילן היה צוח עליו ואמר אל תגע בי שנאמר אל תבואני רגל גאוה וגו':