ויקיטקסט

ילקוט שמעוני/איכה

< ילקוט שמעוני


תתקצה

איכה ישבה בדד. רבי פנחס פתח ואם עד אלה לא תשמעו לי, רבי אליעזר ורבי יהושע, ר' אליעזר אומר אין הקב"ה מביא פורענות על ישראל עד שהוא מעיד תחלה וכו' (כדאיתא באיכא רבתי). כה אמר ה' התבוננו וקראו למקננות וגו', רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר משל למלך שהיו לו שני בנים, כעס על האחד נטל המקל וחבטו והגלהו ואמר אוי לזה מאיזו שלוה נגלה, כעס על השני נטל את המקל וחבטו והגלהו אמר אנא הוא דתרבותי בישא, כן גלו עשרת השבטים אמר הקב"ה עליהם אוי להם כי נדדו ממני, כיון שגלו יהודה ובנימין כביכול אמר הקב"ה אוי לי על שכרי. ריש לקיש אמר משל למלך שהיו לו שני בנים כעס על הראשון נטל המקל וחבטו ופרפר ומת, התחיל מקונן עליו. כעס על השני ונטל המקל וחבטו ופרפר ומת, אמר מעתה אין בי כח לקונן קראו למקוננות, כך גלו עשרת השבטים התחיל מקונן עליהם שמעו את הדבר הזה אשר אנכי נושא עיכם קינה בית ישראל, כיון שגלו יהודה ובנימין אמר הקב"ה מעתה אין בי כח לקונן כביכול אלא התבוננו וקראו למקוננות גו' עינינו דידי ודידהון, עפעפינו דידי ודידהון, א"ר אלעזר משל למלך שכעס על בנו ומסרו ביד עבדו והיה מזדעזע מהן עד שכפת ידו של בנו לאחוריו, כך הקב"ה אמר לנבוכדנאצר עלה על ירושלים והיה מתירא עד שכפת יד מיכאל לאחוריו שנאמר כי מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, כי מאסו את תורת ה' צבאות זו תורה, כי מאסו את תורת ה' צבאות זו תורה שבכתב, ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבעל פה:


תתקצו

אמרו בשעה שבקש הקב"ה להחריב את בית המקדש, אמר כל זמן שאני כתובה אין האויבים נוגעים בה, אלא אכבוש עיני ממנה ואשבע עליה שלא אזקק לה עד עת קץ ויבאו אויבים ויחריבו אותה, מיד השיב הקב"ה ימינו והחזירה לאחוריו שנאמר השיב אחור ימינו מפני אויב, באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו באש, כיון ששרפוהו אמר הקב"ה שוב אין לי מושב בארץ כל הארץ לא שלי הוא אלא אסלק שכינתי ממנה, באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו, בכה הקב"ה ואמר מה עשיתי שהשריתי שכינתי למטה בשביל ישראל ועכשו שחטאו חזרתי למקום הראשון ח"ו שהייתי שחוק לאומים ולעג לבריות, באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו ואמר לפניו רבש"ע אני אבכה ואתה לא תבכה, אמר לו למה אין אתה מניח אותי לבכות אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני נוה, אמר להם הקב"ה למלאכי השרת בואו אני ואתם ונלך לביתי ונראה מה עשו לו האויבים, מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו, כיון שראו בית המקדש אמר בודאי זה היה ביתי וזה היה מנוחתי שבאו האויבים שם ועשו כרצונם, באותה שעה היה הקב"ה בוכה וצועק ואומר בני היכן הם, כהני ולויי היכן הם, אדירי היכן הם, ומה אעשה כמה פעמים התריתי בכם שתחזרו בתשובה ולא אביתם, אמר לו הקב"ה לירמיה מה אתה רואה היום, אני דומה לאחד שהיה לו בן ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו ואין לך כאב לא עלי ולא על בני, לך וקרא לאברהם יצחק ויעקב ומשה מקבריהם כי הם יודעים לבכות, אמר לפניו רבש"ע איני יודע היכן משה קבור, אמר לו לך ועמוד על שפת הירדן וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד וראה צאנך שקרעוהו אויבים, מיד הלך ירמיה למערת המכפלה לאבות העולם ואמר להם עמדו שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הקב"ה, אמרו לו מה היום מימים שאנו מתבקשים לפני הקב"ה, אמר איני יודע מפני שהיה ירא לומר להם חרבן בית המקדש אמר עכשו יאמר לי בימיך היתה זאת לבנינו, הניחם ירמיה והלך ועמד על שפת הירדן וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד שהגיע זמן שאתה מתבקש לפני הקב"ה, אמר לו מה היום מימים שאני מתבקש לפני הקב"ה, אמר לו איני יודע, שהיה ירא לומר חרבן בית המקדש, הניח את ירמיה והלך אצל מלאכי השרת שהיה מכיר אותם משעת מתן תורה, אמר להם משרתים עליונים אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקב"ה, אמרו לו בן עמרם אינך יודע שבית המקדש היה קיים ועכשו הרי הוא חרב בימי ירמיה וישראל גלו ואתה מתבקש לספוד ולבכות, מיד קרע בגדי כבוד שהלבישו הקב"ה והניח ידו על ראשו והיה צועק ובוכה והלך אצל אבות העולם, אמר לו אביו עמרם מה זאת לך בני, אמרו לו אבות העולם משה רועה ישראל מה היום מימים, אמר להם אבות אבותי אין אתם יודעים שבית המקדש חרב וישראל גלו לבין אומות העולם, מיד הניחו ידיהם על ראשם וקרעו בגדיהם והיו צועקים ובוכים והולכים עד שערי בית המקדש, כיון שראה אותם הקב"ה חגר שק ותלש בשערו ואלמלא מקרא כתיב אי אפשר לאמרו, הדא הוא דכתיב ולקרחה ולגור שק, והיו בוכים והולכים משער לשער כאדם שמתו מוטל לפניו, והקב"ה מספיד ואומר אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח, או להם לזקנים שבזקנותם חרב ביתם, הניח אברהם ידו על ראשו וידו אחת חזר לאחוריו והיה צועק ובוכה ואמר רבש"ע בני היכן הם, ואמר לו הקב"ה ענן בא עליהם ושבה אותם, אמר לפניו רבש"ע למאה שנה נתת לי בן והייתי שמח בו שמחה גדולה ובשעה שאמרת לי העלהו לעולה שמחתי ולא עכבתי על דבריך ובאו מלאכי השרת ואמרו זה לזה כך אמרנו זה לזה בשעה שהלך אברהם ועקד את יצחק בנו על גבי המזבח בואו ונראה את הבן שנתן לו בקהיות שנים למאה שנה ואינו חס עליו ועכשו לא תזכור זאת ותרחם עליו, פתח ואמר המקרא הזה מי יתן ראשי מים וגו':


תתקצז

אמר יצחק לפני הקב"ה רבש"ע בני היכן הם, אמר לו נמסרו ביד צריהם כצאן לטבח, אמר לפניו רבש"ע בשעה שאמר לי אבא כפות עצמך על גבי המזבח לא עכבתי על דבריו, עכשו לא תזכור לי זאת ותרחם על בני, פתח ואמר שמעתי ותרגז בטני וגו', אמר יעקב לפני הקב"ה רבש"ע בני היכן הם, אמר לו עין הרע שלטה בהם והגלו אותם לבבל, פתח ואמר קלים היו רודפינו מנשרי שמים, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע לשוא רדפתי לפניהם לשוא נפלו עצמותי במדבר, פתח ואמר מי יתן לי אבר כיונה", באותה שעה עמדו כלם באגודה אחת והיו צועקים ובוכים, אמר להם הקב"ה אבות העולם למה אתם בוכים, אמר להם אוי לזקן שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח, אוי לו למלך שנשבו לו בניו בחייו, אוי לו למלך שהיה שחוק לכל בריותיו שנאמר הייתי שחוק לכל עמי, אמר לפניו רבש"ע שמא אין חזרה לבנים, אמר להם אל תאמרו כך יש דור שהוא מצפה למלכותו מיד הם נגאלים שנאמר ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם, באותה שעה אמר לו משה הלך לפני שאלך ואביאם ואראה מי מניח ידו עליהם, אמר לו אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים, אמר לו אעפ"כ אלך, מיד הלך משה וירמיה לפניו, כיון שהגיעו לנהרות בבל ראוהו למשה ואמרו זה לזה בא בן עמרם מקברו לפדותנו מצרינו, יצאה בת קול ואמרה משה גזרה היא שנגזרה, אמר להם בני להחזיר אתכם אי אפשר אלא המקום יפדה אתכם במהרה, הניחן באותה שעה בבכיה גדולה עד שעלתה בכיתן למרום שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, כיון שבא אצל אבות אמר להם מה עשו אויבים לבנינו, אמר להם מהם הרגו בחרב ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם ומהם מופשטים ערומים ומהם מושלכים בחמה רעבים וצמאים, מיד פתחו פיהם ואמרו היכי הויתון כיתמי כמאן דלית ליה אבא, היכי הלכתון בטורי ובחצצי בלא מסאנא ובלא סנדל, היכי טעניתון מטול דחלא, היכי כפיתון ידיכון לאחוריכון, פתח משה ואמר ליט שמשא אמאי לא חשיכת בשעתא דעאל סנאה לבי מקדשא אהדר ליה ואמר משה רעיא מהימנא היכי הוה חשיבא לי לא שבקין לי לא רפו לי כי נקיטו לי בשתין שוטי דנורא ומהו לי ואמרו לי פוק אנהר, פתח משה ואמר על זיווך מקדשא היכי חשך ווי דמטא זימנא מטא עידנא דמקדשא חרב והיכלא מיקליא ודרדקי דבי רב מתקטלים ואבהתכון אזלין בשביה וגלו:


תתקצח

תוב פתח (אברהם) [משה] ואמר בחייכון כשדאי לא תקטלון קטלא אכזראה ולא תשוו כלאה גמירא ולא תקטלון ברא באנפי אבא וברתא באנפי אמא דמטא זמנא דמרי שמיא חושבנא חשיב מנכון, וכשדאי רשיעי לא עבדין הכי מנחין ליה לברא בכנפא דאמיה ואמרין ליה לאבוה קום נכסיה ואמיה בכיא ונתרא אמיה דמעא ואבוהי תלא ליה רישיה:

עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב לשמחה שנאמר כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, ולבנות את ירושלים הוא בעצמו ולקבץ גליות ישראל לתוכה, שנאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס. א"ר יוחנן כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, וכל מי שאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה שנאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. דברי ירמיהו בן חלקיהו אמר רבי שמלאי מאי דכתיב עד מתי פתיים תאהבו פתי תאהבון כתיב, אמר הקב"ה בנוהג שבעולם אדם אוכל צחנה שני ימים או שלשה ימים ונפשו קניטא עליו ואתם הרי כמה שנים אתם עו"א שכתוב בה צא תאמר לו צואה תאמר לו ואין נפשכם קניטא:


תתקצט

אמר רבי שמעון כל מה שכתוב ישראל לגנאי כתוב ברחב לשבח, ברחב כתיב השבעו נא לי בה' כי עשיתי עמכם חסד, ובישראל כתיב ואם חי ה' יאמר לכן לשקר ישבעו. ברחב כתיב והחייתם את אבי ואת אמי, ובישראל כתיב אב ואם הקלו בך. ברחב כתיב ותטמנם בפשתי העץ, ובישראל כתיב אומרים לעץ אבי אתה. ברחב כתיב הערוכות לה על הגג, ובישראל כתיב משתחוים על הגגנות, ברחב כתיב ותאמר להם ההרה לכו ובישראל על ראשי ההרים יזבחו, ברחב כתיב ונתתם לי אות אמת, ובישראל כתיב ואמת לא ידברו. דברי ירמיהו בן חלקיהו אמר הקב"ה לירמיהו נתתי עשרת הדברות לישראל והם הפכום לרעה, אמרתי להם אנכי ה' אלהיך והם אומרים לעץ אבי אתה, אמרתי להם לא יהיה לך אלהים אחרים והם משתחוים על הגגות לאלילים, אמרתי להם לא תשא וגו' והם לשקר ישבעו. אמרתי להם זכור את יום השבת והם קדשי בזית ואת שבתותי חללת, אמרתי להם כבד את אביך וגו' והם אב ואם הקלו בך. אמרתי להם לא תרצח לא תנאף לא תגנוב והם רצוח וגנוב ונאוף, אמרתי להם לא תענה ברעך עד שקר והם וידרכו את לשונם קשתם שקר. אמרתי להם לא תחמוד והם וחמדו שדות וגזלו, אמר ר' יודן בר סימון מאי דכתיב נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, והא כתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, ומאי אמר כמוך, אלא היה ירמיהו כמותו בתוכחות שכל הכתוב בזה כתוב בזה, זה נבא ארבעים שנה וזה נבא ארבעים שנה, זה נבא על יהודה וישראל ועמדו בני שבטו להרגו, וזה כמו כן, זה הושלך ליאור וזה הושלך לבור, זה ניצל על ידי אמה וזה על ידי עבד, זה בא בדברי תוכחות וזה בא בדברי תוכחות, לכך הוצרך לומר דברי ירמיהו בן חלקיהו:

א"ר פנחס כל מקום שתמצא דבר דברי [דברים] כלם דברי תוכחות, כתיב אלה הדברים אשר דבר משה וכתיב תמן מזי רעב ולחומי רשף, כתיב דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי, וכתיב כי אתם לא עמי וגו', כתיב דברי ירמיה וכתיב אשר למות למות, אמר הקב"ה לישראל אני אמרתי לכם כי החרם תחרימם החתי והאמורי וגו', ואתם החייתם את רחב הזונה ובית אביה וכל אשר לה ההיה יהושע, הרי ירמיה מבני בניה בא ועושהו לכם דברים לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם. מאי ירמיהו שבימיו נעשה ביהמ"ק ארימון. ד"א בימיו נתרוממה מדת הדין על ישראל. מן הכהנים אשר בענתות, אמר ירמיה עשוק שמי בכהנים, בימי משה יברכך ה' ובימי ולוקח מהם קללה וגו', בימי משה וישמרך ה' ובימי ולוקח מהם קללה וגו', בימי משה וישמרך ובימי אשר לחרב לחרב, בימי משה יאר ה' פניו ובימי במחשכים הו שיבני, בימי משה ויחונך ובימי אשר לא אתן להם חנינה, בימי משה ישא ה' פניו ובימי אשר לא ישא פנים לזקן, בימי משה וישם לך שלום ובימי כי אספתי את שלומי וגו':

שמעו דבר ה' בית יעקב, א"ל הקב"ה לישראל שמעו דברי תורה עד שלא תשמעו דברי נבואת ירמיה. שמעו דברי נבואה עד שלא תשמעו קל קרנא משרוקיתא, שמעו בארץ עד שלא תשמעו בחוצה לארץ, שמעו חיים עד שלא תשמעו מתים, שמעו אזניכם עד שלא תשמעו עצמותיכם, הה"ד העצמות היבשות שמעו:


תתר

ארבעה שומעים ה', יש שומע ומפסיד שנאמר ולאדם אמר כי שמעת, והפסיד כי עפר אתה ואל עפר תשוב, שומע ונשכר דכתיב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ונשכר כי ביצחק יקרא לך זרע, לא שומע ונשכר דכתיב ולא שמע אליה לשכב אצלה, ונשכר ויוסף הוא השליט, לא שומע ונפסד ישראל שנאמר ולא שמעו ולא הטו את אזנם, והפסידו דכתיב אשר למות למות, אמר הקב"ה אבותיכם לא מצאו בי עול ואתם מצאתם בי עול, אדם הראשון לא מצא בי עול ואתם מצאתם בי עול, אדם הראשון לא מצא בי עול, משל לחולה שנכנס רופא אצלו אמר לו דבר זה אכול ודבר זה לא תאכל וכשעבר ואכל גרם למיתה לעצמו, וכשעבר אדם הראשון ואכל נכנסו הדורות אצלו אמרו לו אי אפשר שהקב"ה (גזר) [עבר] עליך מדת הדין שתמות, אמר להם ח"ו אני שעברתי צווי הקב"ה וגרמתי מיתה לעצמי על שאכלתי, הרי אדם הראשון לא מצא בי עול ואתם מצאתם בי עול, פרעה לא מצא בי עול ואתם מצאתם בי עול, פרעה היה דומה למלך שהלך למדינת הים והפקיד כל שלו ביד עבדו, לאחר ימים בא המלך אמר לו תן לי פקדוני אמר לו לא עבדך אני ולא הפקדת לי לא כלום, נטלו ותלאו בגרונו אמר לו עבדך אני וכל מה שהפקדת לי אתן לך, כך כשאמר לו שלח עמי אמר מי ה', כשהביא עליו עשר מכות אמר ה' הצדיק. במדבר אמרתי לאבותיכם ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו ויהי ביום השביעי יצאו מן העם, וכשאמרו ישראל נעשה ונשמע ואח"כ עשו את מעשה העגל אבדו את נעשה שלהם וקיימו את נשמע והעליתי עליכם כאלו קיימתם את שניהם, וכשאמרתי להם שמעו ולא שמעו אבדו את שניהם:

איכה איה כה שנאמר לאברהם אבינו כה יהיה זרעך, איה כה שנאמר למשה כה תאמר לבית יעקב. שאלו את בן עזאי אמרו לו רבינו דרוש לנו דבר אחד ממגלת קינות, א"ל לא גלו ישראל עד שכפרו ביחודו של עולם ובעשרת הדברות ובמילה שנתנה לכ' דורות ובחמשה חומשי תורה כמנין איכה:


תתרא

איכה ישבה בדד. כל מה שאירע לאדם אירע לישראל, אדם הראשון הקב"ה הכניסו לגן עדן וצוהו ועבר ודנו בשלוחין וגרושין וקונן עליו איכה, ויאמר לו איכה, איכה. בגרושין שנאמר ויגרש את האדם, ובשלוחין שנאמר וישלחהו, וכן עשה לישראל הכניסם לארץ ישראל שנאמר ואביא אתכם אל ארץ הכרמל וגו', וצום מצות לא תעשה ועשה ועברו עליהם ודנן בגרושין ובשלוחין שנא' מביתי אגרשם שלח מעל פני ויצאו ויקונן בעצמו עליהם איכה, איכה ישבה בדד:

[חדשים לבקרים רבה אמונתך, אר"ש ב"א על שאתה מחדשנו בכל בוקר אנו יודעים שאמונתך רבה לתחית המתים כו', אנרינוס שאל את ר"י ב"ח אתם אומרים הקב"ה בורא בכל יום כת של מלאכים והן אומרין שירה והולכין להן, א"ל הן כו'. ומן אן אתבריין, א"ל מנהר דינור, ומה עסקיה, א"ל כהדין ירדנא דלא פסיק לא ביממא ולא] בלילא, א"ל סנקליטין שלו אין מה דהוה נגיד ביממא לא נגיד בלילא, א"ל נטור הוינא בבית פעור (קרית) ומאי דנגיד ביממא (לא) נגיד בלילא:

חלקי ה' אמרה נפשי, ר' אבא בש"ר יוחנן אמר משל למלך שנכנס למדינה ועמו דוכסין ואיפרכסין ואיסטרטליטין, דין אמר דוכס פלן אנא נסיב לגבי, ודין אמר אסטרטליטין פלן אנא נסיב, פקח שבהם אמר לא אטול כי אם המלך בעצמו דבלא מתחלף והוא לא מתחלף, כך עו"א אלו עובדים לחמה ואלו ללבנה ואלו לעץ ואלו לאבן, אבל הקב"ה חלקו של ישראל, הה"ד חלקי ה' אמרה נפשי, כמד"א ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. חלקי ה' וגו' א"ר יצחק חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו ומיחדת בכל יום שמע:


תתרב

טוב ה' לקוו, יכול לכל, תלמוד לומר לנפש תדרשנו, אך טוב לישראל יכול לכל, ת"ל לברי לבב אלו שלבם בר עליהם שאין בידם חטא ועון, ודכוותה אשרי אדם עוז לו בך יכול לכל, ת"ל מסלות בלבם אלין דשביליא דאורייתא תדירא בלבהון, ודכוותה טוב ה' למעוז ביום צרה יכול לכל, תלמוד לומר ויודע חוסי בו, וכן היטיבה ה' לטובים יכול לכל, ת"ל ולישרים בלבותם, קרוב ה' לכל קוראיו יכול, לכל תלמוד לומר לכל אשר יקראוהו באמת. טוב ויחיל ודומם כדאמר ריש לקיש אף על פי שהקב"ה כועס על עבדיו הצדיקים בעולם הזה חוזר ומרחם עליהם:

טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו עול תורה ואשה:

ישב בדד וידום אמר הקב"ה למלאכי השרת מלך בשר ודם אבל מהו עושה, אמרו לו תולה שק עליו ומכבה פנסים והולך יחף והופך מטתו ובוזע פורפירין ובוכה וסופד ויושב ודומם, אמר להם אף אני עושה כן דכתיב אלביש שמים קדרות ושק וגו' עד די כרסון רמיו שנהפכו וכתיב בצע אמרתו, וכתיב ויקרא לבכי וכתיב ישב בדד וידום:

יתן בעפר פיהו זה אחד משש מקראות כשהיה רבי מגיע לאחר מהם היה בוכה, הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו, בקשו את ה' כל ענוי ארץ וגו', שנאו רע ואהבו טוב וגו', כי את כל מעשה האלהים יביא וגו', ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני. והדא יתן בעפר פיהו (קומי רוני):


תתרג

ילקוט שמעוני/איכה/רמז תתרג


תתרד

היתה כאלמנה. כאלמנה ולא אלמנה גמורה שתלך ותנשא לאחר ולא אשת איש שתקה מנכסי בעלה. רבתי עם עיר שנעשו עמיהם רבנים לאדוניהם, אמרו מעשה בכותי אחד ששבה שני תינוקות מארץ ישראל והיו רצים לפני סוסו אמר א' לחברו דרך זה שאנו בה גמל אחד סומא באחד מעיניו מהלך בה עכשו וזו היא הליכתו, ושני פרקים יש עליו אחד של יין ואחד של חומץ ושני בני אדם מהלכין אחריו אחד כותי ואחד ישראל, אמר להם רבן מנין אתם יודעים שהגמל סומא הוא באחד מעיניו, אמר לו ראה עשבים שבצד הדרך שהוא כנגד עינו הסומא לא נגעה בהם ומקום שאכל עשבים הוא שבצד עינו הפתוחה שיהה רואה אותם והיה אוכל אותם. ושני פרקים יש עליו אחד של יין ואחד של חומץ, אמר לו הבט באם הדרך מקום שטפות נופלות עליו מקום היין נבלעו מקום החומץ נרתח, ושני בני אדם מהלכים אחריו אחד כותי ואחד ישראל הכותי הטיל מים באמצע הדרך וישראל סלק עצמו לצד הדרך והטיל מים. ורץ אחריהם ומצא כדבריהם, הגיע לפתחה של רומי אמר אחד לחברו מריח אני קפלוטות שביהודה שמבשלים בקדרה של כפה חנניה, כעס עליהם רבן אמר להם אלהיכם לא היה יכול לסבול אתכם ואני אסבול אתכם, עד שהוא מקלל אותם בא פלמנטר של מלך ואמר לו מאין באת, אמר לו מארץ יהודה באתי היום אמר לו אפשר מארץ יהודה באת היום מהלך ד' מאות פרסה, א"ל רוח נשבה לספינה ובאתי היום אמר לו אם אין אתה מאמינני ראה קפלוטות של ארץ יהודה שמבושלים בקדרה שבשלתי ועדין לא טעמתי מהם כלום, נכנס רבם לתוך ביתו עמדה אמו ושחטה לו טלה ועשתה לבנה מיני תבשילים ופתחה לו חבית של יין והיה מסב בסעודה שעשתה לו אמו ואותם התינוקות היו עומדים עליו, אמר אחד מהם לחברו ראה ריח בשר זה כריח כלב, וריח היין הזה כריח המת, אמר לאמו מה טיבו של יין זה מה טיבו של בשר זה, אמרה לו היתה אצלי רחלה וגדלתי אותה ונתעברה וילדה איל, כיון שילדה מתה הרחלה ונשתייר לי האיל, ולא היה לי מי יניקהו חלב, וכלבה שלנו הולידה נתתי האיל עם הכלבה והיתה מניקתו עד שגדל האיל והייתי מאכילו עשבים ושעורים עד שבאת עתה ושחטוהו לך ואתה סועד אותו עכשו, תאמרי מה טיבו של יין זה מהיכן הוא, אמרה זה היין מאותו הקבר שאביך קבור בו והכרם משוך על קברו של אביך, לפי שידעתי שאין בכל הכרמים שהניח לך אביך כרם שיוציא יין טוב כמו זה לפיכך מלאתי לך חבית מאותו כרם וסתמתי אותה וחתמתי אותה ואמרתי אינה פותחת אלא בביאת בני, ועכשו כשראיתיך שמחתי שמחה גדולה ועמדתי ושחטתי את האיל ופתח תי את החבית, מיד אכל ושתה ושמחה באותם התינוקות שהביא עמו יותר מכל מה שהביא מפני שכל מה שהיו אומרים היה בודק אחריהם והיה מוצא דבריהם אמת, לאחר שאכל ושתה עמד ורקד, אמר אחד מהם לחברו ראה רגלי אדוננו דומים, אמו זנתה עם רקד שהיה זמר ונתעברה הימנו, כיון ששמע אותו האיש את הדברים האלה שאמרו, נטל את הסייף בידו והלך אצל אמו ואמר לאמו כל הדברים שאמרו לי אלו התינוקות אמת אמרו לי מפני שכבר בדקתי על דבריהם, ואם אין אתה אומר לי בן מי אני הרי אני הורגך, אמרה לו בני אל תהרגני ואני אמרית לך אמת, פעם אחת הביא אביך זמר והיה רקד והיה קולו ערב ולא היה אביך מוליד, כיון שראיתיהו נבעלתי לו ונתעברתי ממנו וילדתי אותך, כיון ששמע אותו מעשה שהיא עשתה אמר הבאתי לי מוציא גנותי לבין הבריות, יצא אליהם ואמר להם לכו מעלי לשלום איני כדאי להשתמש בכמותכם, נתן להם כל מיני מאכל וצדה לדרך ולוה אותם עד שיצאו מעליו וחזר לביתו וכך נתקררה דעתו עליו:


תתרה

רבי הונא בר עוקבא ורבנן פליגי, ר' הונא בר עוקבא אמר לשומרת יבם שתובעת מזונות ואינה תובעת כתובה, רבנן אמרו למלך שכעס על מטרונא וכתב לה גט ועמד וחטפו ממנה וכל זמן שהיתה מבקשת לינשא לאחר היה אומר לה היכן גיטך ובזמן שהיתה מבקשת מזונות אומר לה ולא כבר גרשתיך. כך כל זמן שישראל עובדין עבודת אלילים אומר להם הקב"ה איה ספר כריתות אמכם. ר' עקיבא ורבנן פליגי, ר' עקיבא אומר אימא אלמנה ואומר כאלמנה מעשרת השבטים ולא מיהודה ובנימין, רבנן אמרין מאלו ומאלו ולא מהקב"ה שנאמר כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו:


תתרו

רבתי בגוים שרתי במדינות. עיר שטבעה יוצא מסוף העולם ועד סופו. היתה למס א"ר נחוניא וראי עיר שכל עמה חזקים וגבורים נשבר לבם מפני עובדי אלילים, מפני שאין לשון למס אלא לשון שבירה שנאמר וימס לבב העם ויהי למים. ד"א היתה למס א"ר יוחנן עיר שכל עובדי אלילים מעלין לה מס תהא היא נותנת מס לאחרים, א"ל ריש לקיש אם במס הכתוב מדבר הרי הורגין ממנו ותולין ממנו על העץ, ומה תלמוד לומר היתה למס, אלא כיון שראוה חמה היו מפשפשין ונופלין, שאין לשון ונמס אלא לשון פשפוש שנאמר וחם השמש ונמס:


תתרז

בכו תבכה בלילה. א"ר חנינא אמר הקב"ה בכיתם בגלות יכניהו ולא חזרו, וחזרו ובכו בגלות צדקיה, ומה נשתנה בוכה ביום מן בוכה בלילה שהבוכה בלילה כותלי הבית ומזלי הרקיע נושאים עמו קינה, אמרו מעשה באלמנה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל ומתו שני בניה והיתה בוכה כל שבע שנים, והיה רבן גמליאל יושב באמצע המטה ובוכה עמה כל הלילה עד שנשרו ריסי עיניו עד שידעו התלמידים ופנוה משם:


תתרח

אין לה מנחם מכל אוהביה. אלו נביאי השקר שהתנבאו לישראל ולא הניחום לחזור:

בכו תבכה, בוכה מבכה הקב"ה עמה שנאמר ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי וכו', בוכה ומבכה מלאכי השרת עמה שנאמר הן אראלם כו'. בוכה ומבכה שמש וירח שנאמר שמש וירח קדרו. בוכה ומבכה כוכבים ומזלות שנאמר וכוכבים אספו נגהם. בוכה ומבכה (שמים וארץ) [הרים וגבעות], שנאמר ראיתי את ההרים והנם רועשים. בוכה ומבכה (הרים וגבעות) [שמים וארץ], שנאמר ראיתי את הארץ והנה תוהו. בוכה ומבכה שבעים אומות, א"ר פנחס (כל) אותם שבעים פרים שהיו מקריבין בחג בנגד שבעים אומות. [אין לה מנחם] א"ר לוי כל מקום שנאמר אין לה היה לה, ותהי שרי עקרה אין לה ולד והיה לה שנאמר וה' פקד את שרה, ציון היא דורש אין לה והיה לה שנאמר ובא לציון גואל, אף כאן אין לה מנחם והיה לה דכתיב אנכי אנכי הוא מנחמכם:


תתרט

כל רעיה בגדו בה. זה גבריאל ומיכאל שהיו מלמדין עליה זכות, אמר להם הקב"ה מי חביב עליכם, אמרו לפניו ישראל, ואחר ישראל מי חביב עליכם, אמרו לפניו בית המקדש, אמר להם נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמכם מציתין בו את האור, מיד נטלו גבריאל ומיכאל שני לפידי אש והציתו אש בהיכל ה', והיה היכל קורא על עצמו קינה שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה, וכתיב מגיד מראשית אחרית. כשבא אותו רשע עם המלכים לירושלים דמו ללכדו בזמן מועט והקב"ה היה מחזק את אנשי ירושלים עד בשנה השלישית אולי יחזרו בתשובה, והיו גבורים בירושלים עד אין חקר והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים מהם חללים הרבה, והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל חומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים. מה עשה חנמאל דוד ירמיהו השביע מלאכי השרת בשם והורידן מזויינין בכלי זיין על החומות, כיון שראו הכשדים כן ברחו מפני אימתן, עד ששינה להם הקב"ה שמותן והעלן לרקיע, ובקש חנמאל להורידן ולא יכול לפי ששינה הקב"ה שמותן, מה עשה השביע את שר העולם בשם והגביה את ירושלים ותלאה באויר, עד שבעט בו הקב"ה מן השמים ונפלה, הדא הוא דכתיב השליך משמים ארץ וגו' וכתיב גת דרך ה' לבתולת וגו', ונכנסו כלם לירושלים ונבלעו החומות, הה"ד היה ה' כאויב בלע ישראל וגו', ונכנסו להיכל ובקשו לשרפו עד שקרא הקבב"ה לגבריאל ומיכאל ואמר לה מי חביב עליכם כו' (כדלעיל). אמר לו הקב"ה לירמיה לך והנבא על ישראל, והיה משיב לפני הקב"ה נער אנכי לא ידעתי דבר שאתה רוצה שאלך ואתנבא על ישראל נבואה קשה, עד שאמר לו בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך, מיד קבל נבואה וסבור היה ירמיה שאינו מתנבא אלא על עו"א, וכיון שקבל עליו ירמיה נבואה מיד אמר לו הקב"ה קח את כוס היין החמה, מיד נטלו ירמיה שנאמר ואקח את הכוס מידו, וסבור היה ירמיה שאינו משקה אלא לעו"א, (שכך) אמר לו הקב"ה צא ולמד מדרך ארץ כלום משקין אלא למי שמסב בראש ראה מי מסב בראש המדינות והשקה תחלה ירושלים היא מסבה בראש המדינות, משל למה הדבר דומה לסוטה שנכנסה לעזרה לשתות מי סוטה בא כהן להשקותה והיה מסתכל בה והיא אמו, מיד נתבייש וחזר לאחוריו והיה צועק ובוכה על אמו, כך ירמיה כשאמר לו הקב"ה השקה את ירושלים, אמר לפניו רבש"ע לא כך אמרת לי נביא לגוים נתתיך עכשו תחלת נבואתי באומה שלי פתיתני ה' ואפת חזקתני ותוכל, אמר לו הקב"ה כבר קבלת ואי אתה יכול לחזור, מיד נטלו מידו ושתת אותו כלו, ולא עוד אלא שמצצה את חרסיה שאמר ושתית אותה ומצית ואת חרשיה, וכיון שראה ירמיה שנחתם גזר דינה של ירושלים, מיד היה צועק וקובל קינה איכה ישבה בדד, באותה שעה אמר לו הקבב"ה מה אתה עומד, מיד פתח ואמר כה אמר ה' התבוננו וקראו למקוננות וגו' ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה, לומר לך כל זמן שישראל שרויים בצער אף הקב"ה שרוי עמהם בצער שנאמר בכל צרתם צר ומלאך פניו הושיעם, באותה שעה קרא אבל על כל מעשה בראשית שנאמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי, אמר ירמיה לפני הקב"ה מי פותח על ישראל קינה אתה פותח או מלאכי השרת פותחים, אמר הקב"ה אני פותח תחלה, מיד פתח הקב"ה ואמר אהלי שודד וכל מיתרי נתקו בני יצאוני ואינם ואין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי, ומלאכי השרת עונים אחריו הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבבכיון, באותה שעה נכנסו מלאכי השרת לנחמו ולא רצה לקבל תנחומין הה"ד על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי:

א"ר יהושע בן לוי מיום שחרב ירושלים וחרב בית המקדש כביכול אין שמחה לפני הקב"ה עד שיבנה את ירושלים ויחזיר את ישראל לתוכה שנאמר וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה, אמן וכן יהי רצון:


תתרטו

אמרו מעשה באדם אחד שהיו לו ארבעה בנים, אמר לאשתו יש לנו כלום בבית, אמרה לו מלא כד אחד, אמר בשלי אותו ונאכל אותו, ובשלתו בקדרה נשתייר טפה בקדרה בא בנו הגדול לגרוף אותה טפה, דחפו אביו ואמר לו אל תגזול את אחיך, ולא הספיק לאכול עד שבאו כשדים והוליכם למלחמה ושבו אותם והרגו את כלם, והלך אביהם ומצא את כל אחד ואחד במקומו, נטל אצבעו של בנו הגדול והניחה בתוך עינו, א"ל אצבעך שלא הנחתיך לגרוף טפה היא תטול את עינה:


תתרטז

אמרו מעשה באשה אחת שהיו לה שלשה בנים והלכו בניה למלחמה, נטלה את בנה שהיא מניקה ובשלתו בקדרה, כשהם אוכלים הכירו ידי אחיהם, עלו לגג ונפלו ומתו, ועליהם מקונן ירמיה טובים היו חללי חרב מחללי רעב, והיתה צועקת ואומרת אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעוללות בציר אין אשכול לאכול, אמרה קוצר מניח ספיחים והבוצר מניח עוללות אבל אני לא נשתיירו כלום, נמסרתי ביד נבוכדנאצר כרחל ביד ארי וכגדי ביד הטבח:


תתרי

גלתה יהודה מעוני. על שאכלו חמץ בפסח דכתיב לחם עוני. דבר אחר על שחבלו משכונו של עני כדכתיב ואם איש עני הוא. דבר אחר מעוני על שעשקו שכר שכיר שנמר לא תעשוק שכיר עני ואביון, דבר אחר על שגזלו מתנות עניים שנאמר לעני ולגור תעזוב אותם. דבר אחר שעבדו אלילים שנאמר קול ענות אנכי שומע. ומרוב עבודה שהיו משתעבדין בעבד עברי:

גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה, אמר רבי אלעזר משל למלך שכעס על בנו ומסרו ביד עבדו והיה העבד מזדעזע מן בן המלך עד שכפת לו המלך ידי בנו לאחוריו, אף כאן אמר לו הקב"ה לנבוכדנאצר עלה לירושלים והיה מתירא עד שכפת לו ידי מיכאל שנאמר השיב אחור ימינו מפני אויב, אמר לו הקב"ה לישראל כשבראתי את עולמי לא היה לפני עמילה ולא יגיעה שנאמר הלוא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו, ולמעשיכם הרעים היה לי עמילה ויגיעה כדי שיעלו עליכם מלכים שנאמר אך העבדתני בחטאתיך הוגעתני בעונותיך:


תתריא

ויצא מבת ציון כל הדרה, מן בת כתיב אמר רבי אחא יש לנו מנה אחת יפה זה הקב"ה שנאמר ה' מנת חלקי, הדרה זה הקב"ה שנאמר הוד והדר לבשת, דבר אחר הדרה אלו המשמרות דכתיב ומהללים להדרת קדש, דבר אחר הדרה אלו התינוקות שכך חביבין לפני הקב"ה מיד ויצא מבת ציון:


תתריב

היה שריה כאילים, מה אילים הללו הופכים פניהם אלו תחת אלו כך גדולי ישראל רואים דבר עבירה והופכים פניהם ממנו, אמר להם הקב"ה תבוא שעה שאני עושה להם כך. וילכו בלא כח, ר' עזריה בשם ר' יהודה ברבי סימון אמר כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר באלהים נעשה חיל, ובזמן שאין עושין רצונו כביכול מתישין כח גבורה של מעלה שנאמר צור ילדך תשי. אמר רבי חייא כשם שגלו ישראל ברודף מלא, כך עתידין להגאל בגואל מלא שנאמר ובא לציון גואל מלא כתיב:


תתריג

טומאתה בשוליה, אמר רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא כל אותם כהנים ששמשו בימי צדקיה ערלים היו שנאמר בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר:

כל עמה נאנחים מבקשים לחם, בתחלה היו משלשלין קופה של זהב ונותנים להם קופה של חטים, ואח"כ של שעורים, ואחר כך של תבן, ואחר כך ולא כלום:


תתריד

אמרו מעשה באדם אחד דואג בן יוסף שמו והיתה אמו ואחות אמו ואחות אביו מודדות את בנו בטפחים ונותנות משקלו זהב, כיון שצר נבוכדנצר על ירושלים היתלתה אמו וקרובותיו אוכלים אותו אברים אברים, ועליו מקונן ירמיה אם תאכלנה נשים פרים טפוחים. אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא זה זכריה בן יהוידע, אמרו ביום שהרגו את זכריה בן יהוידע עברו שבע עבירות, הרגו כהן ונביא וחללו שבת ויום הכפורים ועבדו ע"א וטמאו את המקדש ובטלו את התמיד:


תתריז

אמרו שתי נשים אחיות היו בירושלים והיו יפיפיות ביותר, תפשום כשדים והלכו אצלם מאה וחמשים איש עם כל אחת ואחת עד שמתו מחמת הבעילה, והיו צועקות ואומרות איה רחמיך ה' שבראת בהם עולמך, וכשמתו היה ירמיה מקונן עליהם נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה, והיו הכשדים בועלים הבתולות עד שהלך דם הבעילה כיין מן הגת שנאמר בתולותיה נוגות והיא מר לה. אל תקרי נוגות אלא מן גת שנאמר גת דרך ה' לבתולת בת יהודה אל תקרי לבתולת אלא לבתולי. אמרו מעשה בשבעים בתולות שנשבו, והושיבון בספינה להלוך ולהושיבן בקרונות והיו אותן הבתולות אומרות זו לזו בואו ונקדש שמו של הקב"ה ואל יחללונו עו"א ערלים, מה עשו עלו לגג ונפלו לים וטבעו עצמם בים:


תתריח

כתיב נחמו נחמו, למה שני פעמים, רבי אומר לפי שכל מכות הללו שלקו כפולות היו, שכן ירמיה אומר שבר על שבר נקרא, בכה תבכה, עיני עיני יורדה מים, חטא חטאה ירושלים, וכל כך למה, לפי שחטאה בכפלים שנאמר כי שתים רעות עשה עמי, וכיון שחטאה בכפלים לקו בכפלים שנאמר כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה, ולפי שמצותיה כפולות נחמותיה כפולות שנאמר נחמו נחמו עמי, עורי עורי, התעוררי התעוררי, קומי אורי כי בא אורך, אנכי אנכי הוא מנחמכם, אנכי אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני, שוש אשיש בה' תגל נפשי, ואמר סלו סלו, וכן לכן בארצם משנה יירשו, אמרו לו הכל אתה נותן בכפלים כי מכת אויב הכיתיך. אמר להם אל תאמרו כן אלא כי מכת איוב הכיתיך, אמר להם אל תאמרו כן אלא כי מכתב איוב הכיתיך, מה עשיתי לאיוב ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה, אמר להם הקב"ה מה לאיוב הוספתי, לבני על אחת כמה וכמה, לכן בארצם משנה יירשו:


תתריט

דבר אחר נחמו נחמו עמי, ר' אומר אין דבר שירושלים מתרעמת לפני הקב"ה שאינה מתפייסת עליה. איכה ישבה בדד, אמר לה אני משרה אותך בטח בדד שנאמר וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב. בכו תבכה בלילה, אמר לה מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, גלתה יהודה מעוני ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ, דרכי ציון אבלות פנו דרך ה', היו צריה לראש ונתנך ה' לראש, וכן ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ, ויצא מן בת ציון כל הדרה, זה הדור בלבושו צועה ברוב כחו. זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה ויזכור אלהים בריתו וינחם כרוב חסדיו. חטא חטאה ירושלם אמה לה יבוקש את עון ישראל ואיננו. טומאה בשוליה אמר לה וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, וכן וטהרה ממקור דמיה. ידו פרש צר על כל מחמדיה אמר יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, כל עמה נאנחים מבקשים לחם אמר ואכלתם אכול ושבוע. לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אמר הרימו מכשול מדברך עמי. ממרום שלח אש בעצמותי, אמר לה הקב"ה ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב, נשקד עול פשעי בידו, אמר לה הקב"ה ואשבור מוטות עולכם. היא אמרה סלה כל אבירי ה' אמר לה הקב"ה (ואומר) סולו סולו פנו דרך, היא אמרה על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים, והקב"ה אומר כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, היא אמרה פרשה ציון בידיה והקב"ה אמר לה עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, היא אמרה צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי והקב"ה אומר ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, היא אמרה קראתי למאהבי המה רמוני והקב"ה אמר לה והיה טרם יקראו ואני אענה. היא אמרה ראה ה' כי צר לי והקב"ה אמר לה' וירא בצר להם בשמעו את רנתם. היא אמרה שמעו כי נאנחה אני, והקב"ה אמר לה ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה ולא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבוליך, היא אמרה תבא כל רעתם לפניך ועולל למו והקב"ה אמר ושנת גאולי באה, היא אמרה כי רחק ממני מנחם משיב נפשי והקב"ה אומר אני מנחמך שנאמר נחמו נחמו עמי:


תתרכ

דבר אחר נחמו נחמו עמי למי צריכים לנחם לה או לי, למי שמתה אשתו למי מנחמין לא לבעל, כך נמשלה ציון למתה שנאמר במחשכים הושיבני כמתי עולם, לא לי צריכים לנחם נחמוני נחמוני, כיוצא בו למה הדבר דומה למי ששבו שני בניו בחייו למי מנחמים לא לאביהם, כך בני יצאוני ואינם, כיוצא בו למה הדבר דומה למי ששרפו את ביתו הדא הוא דכתיב וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת בתי ירושלים ואת כל בית הגדול שרף, כיוצא בו משל למה הדבר דומה למי שנקצץ כרמו למי מנחמין לבעל הכרם מנחמין, כך הקבה, דכתיב כי כרם ה' צבאות בית ישראל, ועוד משל למה הדבר דומה לרועה שהיה לו צאן ונכנס ארי ואכלו למי מנחמים לבעל הצאן, כך צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום, הוי אומר למי אתם צריכים לנחם אותי נחמוני נחמוני עמי, למה שמי שהוא נוטל כל שלו אין דעתו מיושבת עליו, מי שבניו גולים צריך כך להתנחם, כביכול הכתבתי והיו עיני ולבי שם כל הימים, וכשחרב בית המקדש על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים אל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים וגו', הוי אתם צריכים לנחם אותי, ואף אתם נחמו נחמו עמי נחמוני נחמוני:


תתרכא

דבר אחר נחמו נחמו, אמר להם הקב"ה לנביאים לכו נחמו ירושלים, כיון שבאו אצלה א"ל כבר עד עכשיו לא מלאו אזני מן התוכחות שהוכחתם אותי ואתם באים לנחמני מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה על שבר בת עמי, וירמיה מקונן ברוח הקדש ואומר בכו תבכה בלילה, מי בכה, ישראל בכה, ויש אומרים ירמיה בכה, אמר רבי אחא כיון שחרבה ציון וירושלים ובית המלך ונשרף ההיכל וגלו ישראל ויצאו בקולרין והיו ישראל מבקשים לבכות ולא הניחום השונאים אלא היו רודפים אותם ומכין אותם על צואריהם, שנאמר על צוארנו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו שלא היו מניחים אותם לבכות, וכיון שיצא יום ראשון נפנו אלו לאכילה ולשתיה ואלו נפנו לבכות, שכן נבוזראדן צוה על ירמיה קחנו ועיניך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע, אמרו ישרל לירמיה נעשה תנאי בינינו עד שאתה נתון ברוחה הוי בוכה ביום ואנו בוכים בלילה, וכן עשו ירמיה היה בוכה ביום ארור היום אשר יולדתי בו יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך, ארור האיש אשר בשר את ביו יולד לך בן זכר שמח שמחהו, וישראל בוכים בלילה שנאמר בכו תבכה בלילה. אמר הקב"ה לישראל אתם בוכים בלילה וירמיה בוכה ביום ואני בוכה ביום ובלילה שנא' ואבכה יומם ולילה (על) [את] חללי בת עמי:


תתרכב

דבר אחד מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, מה כתיב למעלה מן הענין על שבר בת עמי השברתי קדרתי. (הקב"ה אמר פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי, אלולא שהכתוב מדבר היה הלשון האומרו חייב לחתכו אברים אברים, אלא קדמו ראשונים שנאמר וקדמונים אחזו שער (שכתוב שער תלויה), משל לבן מלך שבקש להגביה אבן, כיון שבא להגביה אותה נפלה עליו ושברתו התחיל לומר נשברתי, אמרו לו בני פלטין בנך נשבר ואתה אומר נשברתי. מהו קדרתי שמה החזיקתני, משל לחכם שלא ראה אבל מימיו, היה לו בן אחד ומת, קרא לכל תלמידיו אמר להם בבקשה מכם הראו לי היאך בני אדם עושים, אמרו לו אבל קורע בגדיו אמר להם אף אני, אבל יושב ודומם לעצמו ומראה פנים אמר להם אף אני יושב כן, אמרו לו אבל כופה מטתו אמר להם אף אני כופה מטתי, אמרו לו אבל לובש שחורים אמר להם אף אני לובש שחורים, אמרו לו אבל בוכה ביום ובלילה אמר להם אף אני אבכה ביום ובלילה. החכם זה האלהים שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, כיון שחרבה ירושלים וציון ובית המקדש ועברו על כל ישראל אותן הצרות שנאמר אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי, קרא הקב"ה למלאכי השרת אמר להם הראו לי היאך בני אדם מתאבלים, אמרו לו אבל קורע את בגדיו אמר להם אף אני קורע, שנאמר עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם, אמרו לו האבל יושב לעצמו ומראה פנים אמר להם אף אני אשב כן שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו. אמרו לו האבל כופה מטתו אמר להם אף אני עושה כן חזה הוית עד די כרסון רמיו. אמרו לו האבל מכבה פנסין, אמר להם אף אני עושה כן שנאמר ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו ואל השמים ואין אורס ראיתי (את) ההרים והנה רועשים וכל הגבעות התקלקלו, וכתיב ראיתי והנה אין האדם, ואין אדם אלא ישראל שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אמרו לו האבל לובש שחורים אף אני לובש שנאמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, אמרו לו אבל בוכה ביום ובלילה אף אני בוכה ביום ובלילה, שנאמר ואבכה יומם ולילה (אל) [את] חללי בת עמי, מי בכה כביכול הקב"ה, דומה לחכם שיש לו שני בנים משכים ומוליכן לבית הספר מעריב ומוליכן לבית המשתה אחר ימים מתו לו שניהם והיה משכים והולך לבית הספר ולבית המשתה ובוכה, כך כיון שחרבה ציון וירושלים היה הקב"ה משכים והולך לציון ומבקש אחד מישראל שמה ולא היה מוצא שם בריה ומעריב והולך לירושלים ומבקש אחד מישראל שמה ולא היה מוצא שם שום בריה שנאמר ואבכה יומם ול ילה (על) [את] חללי בת עמי, אמר הקב"ה נתתי תורה לישראלש הם עוסקים בה יומם ולילה שנאמר והגית בו יומם ולילה, לכך נאמר ואבכה יומם ולילה (על) [את] חללי בת עמי:


תתרכג

איכה יעיב, אמר רבי חמא בר חנינא איך חייב ה' ברוגזיה ית בת ציון, אית אתרא דצווחין לחייבא עייבא, רבי שמואל בר נחמני אמר איך כייב וכו' אית אתרא דצווחין לכיבא עיבא, משל למלך שהיה לו בן, בכה נתנו על ארכובותיו, בכה נתנו על זרועותיו, בכה הרכיבו על כתפו, טנף עליו הליכו לארץ, לא הוה מחתותיה כהסקותיה, מסקותיה צבחר צבחר, מחתותיה כולא חדא, כך ואנכי תרגלתי לאפרים ואחר כך קחם על זרועותיו, ואחר כך ארכיב אפרים כו', ואחר כך השליך משמים כו'. אמר ר' יהושע בר נחמני משל לבני מדינה שעשו עטרה למלך, הקניטוהו וסבלן, הקניטוהו וסבלן, אחר כך אמר להם המלך כלום אתם מקניטים אותי אלא בשביל עטרה שעטרתם אותי הא לכון טרון באפיכון, כך אמר הקב"ה לישראל כלום אתם מקניטים אותי אלא בשביל איקונו של יעקב שחקוקה על כסאי הא לכון טרון באפיכון, הדא הוא דכתיב השליך משמים וגו':

ולא זכר הדום רגליו, אמר רבי חנינא בר יצחק אין הקב"ה זוכר הדם שבין רגליו של זקן דכתיב ואברהם בן תשעים ותשע שנה וגו', דבר אחר אין אתה נזכר לנו אותם הדם שבמצרים שנאמר ולקחו מן הדם ונתנו כו'. דבר אחר הדום רגליו זה בית המקדש דכתיב והשתחוו להדום רגליו כו':

את כל נאות יעקב, תפ"א בתי כנסיות היו בירושלים מנין מלאתי. וכל אחד היה לו בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה. דבר אחר כל נאותיו של יעקב, כגון רבי ישמעאל ורבן גמליאל ורבי ישבב כו'. רבי יוחנן הוה דריש שתין אפין בבלע ה' ולא חמל, ורבי הוה דריש (שתין) [עשרין] וארבע אפין, ולא דרבי יוחנן יתיר על רבי אלא רבי על ידי שהיה סמוך לחורבן הבית היה נזכר והיה דורש ובוכה ומתנחם. חלל ממלכה, אלו ישראל דכתיב ממלכת כהנים וגו', ושריה אלו שרים של מעלה, אתה מוצא עד שלא באו השונאים היה ירמיהו אומר להם עשו תשובה שלא תלכו בגלות, אמרו לו אם יבאו השונאים מה יכולים לעשות, חד אמר אנא מקיף לה חומת מיא, וחד אמר אנא מקיף לה חומת נורא, וחד אמר אנא מקיף לה חומת פרזלא, אמר להם הקב"ה בדידי אתון משתמשין עמד הקב"ה ושינה שמותם של מלאכים, דעל מיא עבר על נורא, דעל נורא עבר על פרזלא ומזכירים שמותם מלמטה ולא היו עונים לה, הדא הוא דכתיב ואחלל שרי קדש, וכיון שגרמו העונות ובאו השונאים בתחילו מזכירים שר פלן איתא עביד לי מילא פלן, טמא לית בחילי דאנא מורם מיניה:


תתרכד

ויבער ביעקב, אמר ריש לקיש כשהפורענות באה אין מרגיש בה אלא יעקב, מאי טעמא ויבער ביעקב כו', וכשהטובה באה אין מרגיש בה אלא יעקב שנאמר יגל יעקב ישמח ישראל:


תתרכה

השיב אחור ימינו, ר' עזריה בשם ר' יהודה ברבי סימון אמר כיון שגרמו עונות ונכנסו שונאים לירושלים נטלו גבוריהם של ישראל וכפתו ידיהם לאחוריהם, אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה כתבתי (בתורה) ועכשיו בני שרויין בצער ואני (אנוח) [בריוח] כביכול השיב אחור ימינו, ולבסוף גלה אותה לדניאל הדא הוא דכתיב ואתה לך לקץ, אמר לו ליתן דין וחשבון אמר לו הקב"ה ותנוח, אמר ליה והא נייחא לעולם הבא, אמר ליה ותעמוד, אמר ליה עם מי עם הצדיקים או עם הרשעים, אמר לו לגורלך עם הצדיקים, אמר ליה באחרית הימים או באחרית הימין, אמר ליה לקץ הימין אותה ימין שהיא משועבדת, קץ נתתי לימיני גאלתי את בני גאלתי ימיני, הדא הוא דכתיב למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך כו':

קול נתנו בבית ה', מכח אותו הקול נפלה בבל דכתיב נפלה בבל וגו', וכתיב מקול נתפשה בבל, רבי ברכיה אומר אף מלכות הרשעה כן דכתיב קול שאור מעיר קול מהיכל. נטה קו יש קו לטובה ויש קו לרעה, קו לטובה וקו ינטה על ירושלים, קו לרעה דין נטה קו:

טבעו בארץ, רבי הונא בשם רבי יוסי אמר שעריים חלקו כבוד לארון לפיכך לא שלט בהן אויב, הדא הוא דכתיב שאו שערים ראשיכם:


תתרכו

דבר אחר מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, מהו מי יתן ראשי מים, אמר הקב"ה הלואי הנחתי עולם תהו ובהו כשם היה שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ואין ראשי שנאמר כאן אלא בריתו של עולם שנאמר בראשית ברא אלהים. דבר אחר מי יתן ראשי מים, אמר הקב"ה (אלולי) [הלואי] לא ירדתי להר סיני ונתתי להם תורה שיעברו עליה ויענשו בה. ואין ראשי אלא תורה שנאמר ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, בוא וראה (במי יתן), משה מקלסם במי יתן שנא' מי יתן והיה לבבם זה להם, וירמיה אמר מי יתן ראשי מים, אמר דניאל והוא מהשנא עדניא וזמניא. כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה ויושע ה' ביום ההוא את ישראל, וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה נתנני ה' בידי לא אוכל קום. כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו, וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה סורו טמא קראו למו סורו סורו וגו' (צאו משם). כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור, וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה ההרים רקדו כאילים, וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה ראיתי (את) ההרים והנה רועשים. כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר, וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה עוללים שאלו לחם פורש אין להם. כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך כאשר ישא איש את בנו, וכשיצאו מירושלים אמר ירמיה השליך משמים ארץ תפארת ישראל. כשיצאו ממצרים אמר משה ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים וגו', וכשיצאו מירושלים אמר ירמיה דבק לשון יונק אל חכו בצמא. כשיצאו ממצרים אמר משה וענן ה' עליהם יומם, וכשיצאו מירושלים אמר ירמיה סכותה בענן לך מעבור תפלה. כשיצאו ממצרים בשירה יצאו שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה, וכשיצאו מירושלים בבכיה יצאו שנאמר בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה:


תתרכז

אמר רבי יהושע בן לוי אמר לי זקן בבקעת מגדו שהרג נבוזראדן רב טבחים בישראל מאתים וי"א רבוא, ובירושלים צ"א רבוא עד שהלך דמם ונגע בדמו של זכריה, הדא הוא דכתיב פרצו ודמים בדמים נגעו, חזיה לדמו של זכריה דהוה קא רתח וסליק, אמר להון מאי היא, אמרו דם זבחים ועולות דאשתפיך, אייתי דמי פרים ואילים שחט ולא אידמי כו', אמר אי אמריתו לי מוטב ואי לא מסריקנא לבשרכון במסרקא דפרזלא, א"ל נביא הוה לן דהוה מוכח לן ולא קבלנו מיניה וקמנו עליה וקטלנוהו, אמר אנא מפייסנא לדמיה, אייתי בחורים ובתולות קטיל עליה ולא נח, אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטיל עליה ולא נח, קריב לגביה וא"ל זכריה זכריה כל הטובים שבהם הרגתי אם נייחא מוטב ואם לאו אקטלינהו כולהו, באותה שעה מיד נח. נבוזראדן הרהר בדעתיה ואמר ומה ישראל שהרגו נפש אחת כן גרם להם, אני שהרגתי כמה נפשות מהם עאכ"ו, ערק אזל ואתגייר, תאנא נעמן גר תושב היה נבוזראדן גר צדק היה:


תתרכח

אמר רב יהודה אמר שמואל ואמרי לה במתניתא תנא מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון והרגישו בעצמם למה הם מתבקשים, אמרו זה לזה אם אנו טובעים בים אנו באים לחיי העולם הבא, דרש להם גדול שבהם אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, אמר ה' מבשן אשיב מבין שני אריות, ממצולות ים אלו שטובעים בים, כיון ששמעו ילדות כך עמדו כלן וטבעו את עצמן בים, נשאו ילדים ק"ו בעצמם ומה הללו שדרכם לכך טבעו את עצמם, אנו שאנו זכרים עאכ"ו, עמדו כלם וטבעו את עצמם. ועליהם מקונן ירמיה ואמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה:

בהתעטפם כחלל, הות אתתא אמרת לבעלה סב לך חד שירא או חד קדיש וסק לשוקא אי משכחת כלום ואנן אכלין, הוה סליק לשוקא וחמי ולא אשכח כלום והוה מפרפר ומאית, והיא אמרה לברה חמי מה עביד אבוך, סליק לשוקא חמי אבוהי מית, והוא מפרפר ומאית עלוהי, הה"ד בהתעטפם כחלל היינו בעלה ובנה גדול בהשתפך נפשם גו' הוה בריה זעירא בעי למינק ולא משכח חלבא ומפרפר ומאית:


תתרכט

הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי. כרכי האומות הן אומרים שבחן בפיהן הה"ד את אמרת אני כלילת יופי, אבל ירושלים אחרים אומרים שבחה בפיהם הה"ד הזאת העיר שיאמרו כו':

וישמחה עליך אויב. אמר רבי אחא בטובה הוא שמח עמהם שנאמר כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב, אבל ברעה הוא משמח אחרים דכתיב וישמח עליך אויב, ואית דאמרי זו אשה ושבעה בניה שא"ל קיסר בשעה ששבה אותם. אמר להם בואו והשתחוו לצלם ולא רצו, הביאו את הגדול שבהם אמר ליה פלח לאלילים, אמר ליה כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אמר להון קיסר קטלוהו. אתיוה לתנינא אמר פלח לאלילים, א"ל כתיב זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, אמר להון קיסר קטלוהו. אתיוה לתליתאה, א"ל פלח לאלילים, א"ל כתיב לא תשתחוה לאל אחר, א"ל קיסר קטלוהו. אתיוה לרביעאה, א"ל פלח לאלילים, א"ל כתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, א"ל קיסר קטלוהו. אתיוה לחמישאה, א"ל פלח לאלילים, א"ל כתיב וידעת היום והשבות אל לבבך וגו', א"ר קיסר קטלוהו. אתיוה לשתיתאה, א"ל פלח לאלילים, א"ל אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים, א"ל קיסר קטלוהו, אתיוה לשביעאה זוטרא דכלהון, א"ל פלח לאלילים, א"ל כתיב לן את ה' האמרת היום, ועוד פסוק אחר אית לן וה' האמירך היום, כבר נשבעו אבותינו להקב"ה שאין אנו ממירין אותו באלוה אחר ונשבע לנו הקב"ה שאין ממיר אותנו באומה אחרת, א"ל קיסר אנא חמית לך שסוכלנותך סגיא ואת זעיר וחסית עלך נפישתא, אמר עול להכא, עאל לגביה ההוא ינוקא, א"ל תא ואשוי לך גושפנקא דילי קמיה דאלילים ותשזיב ולא נקטול יתך כמא דקטלינן להנך שיתא אחוך אלא בבעו מינך עביד לי יקרא קדם בעלי דבבי, א"ל הוא ינוקא אללי עלך קיסר אללי עלך קיסר אם לכבודך כך לעבוד מלך מלכי המלכים שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה, א"ל קיסר קטלוהו, א"ל אמיה מרים בת (מנחם) [נחתום] בבעו מינך הב לי ברי זעירא ואחבקיה ואגפף יתיה עד דלא תקטלון יתיה, חס עלה קיסר ואמר לה עביד ביה רעותך וחות יתיה לקטלא, אתת אמיה וחבקת יתיה ונשקת יתיה וגפפת יתיה ולחשת על אודניה ואמרה ליה על אודניה ברי ברי זעירא מכולהון זיל ואימא ליה לאבוך אברהם אל תזוח דעתך אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות, עלתה לגג ונפלה ומתה, יצאה בת קול ואמרה לה אם הבנים שמחה:


תתרל

אמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בבנו ובתו של רבי ישמעאל שנשבו לשני אדונים, לימים נזדווגו זה אצל זה, אמר אחד יש לי עבד שאין כיפיו בכל העולם, וזה אומר יש לי שפחה שאין במותה בכל העולם כלו, אמר אחר מהם לחברו בואו ונשיאם זה לזה ואני ואתה נחלק בולדות שלהם, עשו כך השיאום והכניסו אותם לבית, בערב זה יושב בקרן זוית כל הלילה ואומר אני כהן בן כהן אשא שפחה, וזו בוכה ואומרת אני כהנת בת כהן גדול אנשא לעבד זה, כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה ונפלו זה על זה געו בבכיה ועליהם מקונן ירמיה על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים:


תתרלא

מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי, לעתיד לבא [יבא] הקב"ה לפייסה לכנסת ישראל, והיא אומרת לפניו רבש"ע במה אתנחם שלא עשית לי אפילו כבשר ודם, יוסף שהוא בשר ודם אע"פ שגמלוהו אחיו רעות לא נקם מהם אלא כיון שבאו אצלו כבש רחמיו עליהם שנאמר ולא יכול יוסף להתאפק, אבל אתה לא כבשת רחמיך ממני והנחת אומנותך שכתוב בך אל רחום וחנון. דבר אחר אמרה לפניו רבש"ע זכורה אני אחוה ורעות שהיה לי עמך ויודעת אני כמה נסים וגבורות שעשית לי אף אני עשיתי לך טובות קדשתי את שמך על אותם הנסים וגבורות ואמרתי שירה כל כל נס ונס וקבלתי תורתך מה שלא קבלו עו"א וצפיתי שאכנס אני אותה לגן עדן ותשמחני שם שנאמר אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני. כיון שנכנסתי לביתך הבאת עלי צרים והשחקתם עלי שנאמר ראוה צרים שחקו על משבתיה במה אתנחם, א"ל הקב"ה את אומרת כך לא צערתי עמך באותו צער, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שבאו עליו אויבים והציתו אש בביתו והיה יושב ודומם, אמר מה אעשה אעמוד וארוצה בביתי מפני שלא יאמרו מפני שאין בי כח, ברח ישב במקומו והיה האור מגיע, נכנסו אוהביו אצלו, א"ל אדונינו המלך מפני מה אתה יושב והאור בביתך, אף כך הקבה בשעה שנכנסו אויבים והציתו את האור בבית המקדש והיה הקב"ה יושב ובוכה אומר מה אעשה, נכנס אסף אצלו וא"ל רבש"ע האור דולק בביתך ואתה יושב קום צא מביתך שנא' הרימה פעמיך למשואות נצח כל הרע אויב בקדש, באותה שעה חוזרים ומתכנסים כל הנביאים והולכים אצל ירושלים לנחמה. אמר להם הקב"ה למי אתם צריכים לנחם תחלה לי או לירושלים, מי שמת לו בן למי מנחמין לא לאב, מי שנשרף ביתו למי מנחמין לא לבעליו, לא כל שכן שאני צריך לתנחומין תחלה, אעפ"כ לכו ופייסוה, מתכנסין כלם והולכין אצלה, וכיון שהיא רואה אותם אומרת להם לכו לכם איני צריך לתנחומין של בני, מיד הולכים לפני הקב"ה ואומרים לפניו רבש"ע אינה מקבלת פיוסין שלנו, אמר להם אין ראוי שילך אלא אני בעצמי ואפייסנה מפני שעברתי על הדין. כתבתי בתורתי לא תעבוד בבכור שורך ולישראל קראתי להם בני בכורי ישראל ואמרתי להם הביאו צואריכם בעול מלך בבל. כתבתי בתורתי לא תשנא את אחיך בלבבך ואני שנאיתיה לפיכך אני ראוי לפייסה, מיד ילך הקב"ה אצלה ואמר לה כעס זה למה, אמר לפניו רבש"ע ולא אכעס שהגליתני לבין אומות העולם וקללתני קללות רעות ונעשו פני בשולי קדרה ובכל זאת קדשתי את שמך הגדול, אמר לה כנגד זכות אבות שעשית כך יש לך חובה וזה שכעסתי עליך שעברתי על תורתי. כתבתי בתורתי כבד את אביך ואת אמך, ואת כתיב אב ואם הקלו בך. כתבתי בתורתי שופך דם האדם ואת אנשי רכיל היו בך למען שפך דם. כתבתי בתורתי לא תשא, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, ואת כתיב אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף, אמרה לפניו רבש"ע כיון שהגליתני לבין אומות העולם בדין הוא שלא אשמור מצותיך וקיימתי כל המצות שלך, אמר לה כבר הגיע זמנך ליגאל, מיד אומרת לפניו איני מתנחמת עד שתראני באותם רשעים שצערוני וחרפו את שמך, מיד אמר לה אני מאכילם את בשרם שנאמר והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסים דמם ישכרון וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וגואלך אביר יעקב:


תתרלב

השיב אחור ימינו מפני אויב. אמר רבי אלעזר משל למלך שכעס על בנו ומסרו ביד עבדו והיה מזדעזע מן בן המלך עד שכפת לו ידי בנו לאחוריו. אף כאן א"ל הקב"ה לנבוכדנאצר עלה לירושלים והיה מתירא עד שכפה לו ידי מיכאל שנאמר השיב אחור ימינו, [מפני מה מפני שמאסו בתורה] שנאמר כי מאסו את תורת ה' ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, כי מאסו את תורת ה' זו תורה שבכתב ואת אמרת זו תורה שבעל פה:


תתרלג

ויאמר ה' כי גבהו בנות ציון שהיו הולכות בקומה זקופה, ותלכנה נטויות גרון כשהיתה אחת מהן מתקשטת היתה מטה בגרונה לכאן ולכאן כדי להראות את תכשיטיה, ומשקרות עינים בסיקרא. ריש לקיש אמר בקלורית אדומה, הלוך וטפוף תלכנה כשהיתה אחת מהן ארוכה מביאין שתי קצרות ומהלכת ביניהן כדי שתהא נראית טפה על גביהן, וכשהיתה אחת מהן קצרה היתה לובשת קונדריקין וצרות עכנא בהם ומביאה שתי ארוכות ומהלכת ביניהם כדי שתהא נראית לבחורים. וברגלים תעכסנה, אמר רבי אבא בר כהנא שהיתה כל אחת מהם מביאה שלחופיה של תרנגולת וממלאו ארפסמון ונותנת אותו בין עקבה למנעלה, וכשהיתה מגעת לכת של בחורים עומדת ודורסת עליה והיא נבקעה והיה הריח יוצא ממנה ומפעפע בהם, היה הקב"ה אומר לירמיה מה עושות אלו כאן יגלו מכאן. והיה ירמיה מחזר עליהן ואומר בנותי עשו נא תשובה עד שלא יבואו השונאים עליכם, והיו אומרות ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותביאה עצת קדוש ישראל ונדעה, דוכוס רואה אותי והוא נוטל אותי לו לאשה, אפרכוס רואה אותי ונוטל אותי לו לאשה, ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה על דמאן הוא קיימא על דידן או על דיליה, וכיון שגרמו העונות ונכנסו השונאים לשם היו יוצאות לפניהם מקושטות והיה דוכוס רואה אחת מהן ונוטלה לו לאשה ומושיבה על קרונין שלו. אמר הקב"ה הא קא קמת על דילהון ועל דידיה לא קמת, מה עשה להם הקב"ה ר' אלעזר אומר חלקם בצרעת שנאמר ושפח ה' קדקד בנות ציון, וכתיב ולשאת ולספחת ולבהרת, רבי יוסי בר חנינא אמר העלה על ראשיהן משפחות של כנים, רבי חייא בר אבא אמר עשה אותן שפחות מכודנות, רבי ברכיה בשם רבי יוסי אמר שמר משפחות שלא יתערבו זרע קדש בעמי הארצות, אעפ"כ לא חזרו בהם אמר יודע אני שאין עובדי אלילים בדלין מן הזיבה ומן הצרעת, מה עשה להן הקב"ה וה' פתהן יערה/רמז למעינות שלהם והיו שופעות וממלאות קרונין דם, כיון שרואים אותם כך היו דוקרים אותם בחרב ומשליכים אותם תחת קרונין והיו אומרים זה לזה סורו טמא קראו למו. הה"ד ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק:


תתרלד

נכח פני ה'. מכאן אמרו כל תלמיד חכם שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה כביכול הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, לכך נאמר נכח פני ה' ולהלן הוא אומר ויחנו אלה נכח אלה:


תתרלה

אני הגבר. א"ר יהושע בן לוי אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה אנא היא דיליפנא [יסורין] כל מה דאת בעי איתי עלי, משל למטרונא שכעס עליה המלך וטרדה חוץ לפלטין, מה עשתה הלכה וצמצמה את פניה ועמדה לאחורי העמוד, כשהמלך עבר אמרה (לה) [לו] אדוני המלך כך יפה לי וכך נאה לי וכך הגון לי שלא קבלה אותך אשה אחרת אלא אני, אמר לה המלך לאו אלא אני פסלתי את כל הנשים בשבילך, אמרה לו לאו אלא הן שלא קבלו אותך, כך אמרה כנסת ישראל רבש"ע מפני מה כך הגון לי שלא קבלה אומה תורתך אלא אני, אמר לה הקב"ה לאו אלא אני הוא שפסלתי את כל האומות בשבילך אמר לו לאו אלא הן הן שלא קבלו אותך, מפני מה הלכת להר שעיר כו' שנאמר ה' מסיני בא וגו', כמה טובות עשיתי לפניך קדשתי שמך על הים אמרתי לך שירה קבלתי תורתך בשמחה מה שלא קבלו האומות, ואחר כל השבח הזה אני הגבר ראה עני. רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אמר אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אני הוא איוב, כמד"א מי גבר כאיוב ישתה לעג וגו' כל מה דאייתית על איוב את בעי מיתי עלי, באיוב כתיב כשדים שמו שלשה ראשים, ובי כתיב והעיר נתנה ביד הכשדים. באיוב כתיב אש אלהים נפלה וגו', ובי כתיב ממרום שלח אש. באיוב ויקח לו חרש, ובי כתיב איכה נחשבו לנבלי חרש. באיוב כתיב וישבו אתו לארץ, ובי כתיב ישבו לארץ ידמו. באיוב כתיב שק תפרתי, ובי כתיב העלו עפר על ראשם. באיוב כתיב חנוני חנוני אתם רעי, ובי כתיב אשר לא יתן לכם חנינה. באיוב כתיב כי יד אלוה נגעה בי, ובי כתיב כי לקחה מיד ה':

ראה עני וגו'. א"ר שמואל בר נחמן כיון שראה אותי עניה במצות ומעשים טובים הביא עלי שבט עברתו:


תתרלו

אך בי ישוב, א"ר ר"ל אע"פ שהקב"ה כועס על הצדיקים חוזר הוא ומתנחם עליהם:

בלה בשרי זה צבור, ועורי אלו סנהדרין מה העור מחפה על הבשר כך סנהדרין גדולה מחפה על ישראל:

בנה עלי גו', ראש זה נבוכדנאצר כמה דאת אמר אנת הוא ראשה די דהבא. ותלאה זה נבוזראדן. דבר אחר ראש זה אספסיאנוס ותלאה זה טרכינוס. דוב אורב הוא לי זה הקב"ה, ארי במסתרים אריה כתיב כמד"א אריה שאג מי לא יירא:


תתרלז

גדר בעדי. א"ר אבהו זה קסטרה של פרסיים, ור' ברכיה אמר זה גדגוד של ערביים, ורבנן אמרין זו מטלית של כותיים:

גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, אמר ר' אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנא' גם כי אזעק ואשוע וגו', אעפ"כ שערי דמעה לא ננעלו שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש, ר' אבא לא הוה גזר תעניתא ביומא דעיבא שנאמר סוכתה בענן לך מעבור תפלה:


תתרלח

ותזנח משלום נפשי. אמר ר' אבהו זה הדלקת נר בשבת. נשיתי טובה א"ר ירמיה זה בית המרחץ, רבי חיא בר אבא א"ר יוחנן זו רחיצת ידים ורגלים בחמין, רבי יצחק נפחא אמר מטה נאה וכלים נאים שעליה, רבי אבא אמר זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמיד חכם. טוב לגבר ישא עול בנעוריו, עול תורה עול אשה עול מלכות:

זכר עניי וגו'. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע זכר עניי ומרודי שמרדתי בך, לענה וראש שהשקיתני, ותפוק דא בדא:

זכור תזכור. תני ר' חייא משל למלך שהלך לחמת גרר ונטל בניו עמו, פעם אחת הקניטוהו ונשבע שאינו נולן והיה נזכר להם ובוכה ואומר הלואי יהוון בני עמי אע"פ שמקניטים אותי, הדא הוא דכתיב מי יתנני במדבר מלון אורחים אמר הקב"ה הלואי יהוון בני עמי כמו שהיו במדבר שהיו מלינין עלי, ודכוותיה בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה. אמר הקב"ה הלואי יהוון בני עמי בארץ ישראל אע"פ שמטמאין אותה:

ותשוח עלי נפשי. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע יודעת אני שאתה נזקק לעובדי האלילים ופורע להם כל מה שיעשו אבל מה אעשה ותשוח עלי נפשי, מתלא אמר עד דשמינא אכחש כחישא מאית. א"ר אבין השביעני במרורים בליל פסח של יו"ט הראשון. הרוגי לענה, בט"ב מה שהשביעני בליל יו"ט של פסח הרוגי בליל ט"ב לענה:

חלקי ה' אמרה נפשי. רבי אבהו בשם ר' יוחנן משל למלך שנכנס למדינה ועמו דוכסין ואפרכיסין ואסטרטליטין, הדין אמר דוכוס פלן אנא נסיב לגבי כו', וחד אמר אנא נסיב אסטרטליטין לגבי, היה שם פקח אחד ואמר אני איני לוקח אלא המלך עצמו דכולא מתחלפין ומלכא לא מתחליף, כך עובדי אלילים אלו עובדים לחמה אלו ללבנה ואלו לעץ ואלו לאבן, אבל הקב"ה בגורלן של ישראל הוא. הה"ד חלקי ה' אמרה נפשי כמ"ד ה' מנת חלקי וגו':


תתרלט

רבי אליעזר רמי כתיב כי טוב ה' לכל וכתיב טוב ה' לקויו וגו', משל לאדם שיש לו פרדס, כשהוא משקה משקה את כלו, כשהוא עודר אינו עודר אלא הטובים שבהם. מה יתאונן אדם חי אמר רבי יצחק אפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו ואבא שאול אומר במתרעם על מדותי, הכתוב מדבר וכי גבר על חטאיו חי דין הוא שנתת לו חיים:


תתרמ

דבר אחר מה יתאונן אדם חי, אלא משמת אדם (מת) מתאונן, אלא אמר רבי שמואל מה יתאונן (מת) אדם על חי העולמים ועל מי יתאונן על חטאיו וכן אמר שלמה אולת אדם תסלף דרכו וגו':


תתרמא

נחפשה דרכינו ונחקורה, אמר רבא אמר רב סחורה אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה, פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח:

נשא לבבנו אל כפים. מאן דלביה מתנסיב מיניה עביד תותביתא, (כך נשא לבבנו בתחלה) [אלא נשווי לבינן לגבי ידינן] ואחר כך אל אל בשמים:


תתרמב

נשא לבבנו אל כפים, אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו, שנאמר נשא לבבנו אל כפים, הא אוקים שמואל ודרש ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ואעפ"כ והוא רחום יכפר עון, לא קשיא הא ביחיד הא בצבור, רבי חייא ור' שמעון ב"ר חד אמר המתפלל צריך שיתן עיניו למעלה שנאמר נשא לבבנו אל כפים וחד אמר צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים:

בני ציון היקרים וגו', מאי המסולאים בפז אילימא דהוו מחפזי בפיזא הא אמרי דבי ר' שילא משקל תרתי אסתרי פיזא נחת לעלמא חדא לרומי וחדא לכ"ע, אלא שהיו מגנין את הפז ביפין, מעיקרא חשיבי דרומאי הוו נקטין ביליונא דגושפנקא ומשמשי ערסייהו מכאן ואילך מייתו בני ישראל ואסרי בכרעי דפורייהו ומשמשי, אמר ליה חד לחבריה הא היכא כתיבא, א"ל גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה וגו':


תתרמג

עוללים שאלו לחם, רבי יוסי הגלילי אומר עוללים אלו שבמעי אמן שנאמר או כנפל טמון לא אהיה כעוללים לא ראו אור, ויונקים אלו שיונקיםש די אמן שנאמר אספו עוללים ויונקי שדים, רבי אומר עוללים אלו שבחוץ שנאמר להכרית עולל מחוץ ואומר עוללים שאלו לחם, ויונקים אלו שעל שדי אמם שנאמר אספו עוללים ויונקי שדים, אלו ואלו פתחו שירה לפני הקב"ה שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז:

ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום, וכי משוא פנים יש בדבר, אמר רבא אמר רבי יוחנן מדה יתרה היתה בירושלים שלא היתה בסדום, כתיב הכא זה היה עון סדום אחותך וגו' ואלו בירושלים כתיב ידי נשים רחמניות:

צפד עורם על עצמם, ההוא דאתא לקמיה דרבי א"ל בעלתי ולא מצאתי דם, א"ל בתולה הייתי ושני בצורת היו, ראה רבי שפניהם שחורות צוה עליהם והכניסם למרחץ והאכילם והשקם והכניסם לחופה ובעל ומצא דם, א"ל לך זכי במקחך קרא עליהם רבי צפד עורם על עצמם:

השיבנו ה' אליך ונשובה, עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב לששון ולשמחה ולמועדים טובים ולבנות הוא בעצמו את ירושלים ולקבץ גליות. שנאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס:


תתרנ

דרש ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי וכן דרש ר' חנינא אחריו, איכה ישבה בדד אמר ירמיה לפני הקב"ה רבש"ע עד ששמך ושבחך בתוכה ורוב עמה בתוכה בשלשה רגלים תשב בדד, אמר ליה לירמיה ירמיה עד שאתה דורש את שלהם דרוש את שלי איכה היתה לזונה קריה נאמנה, וירמיה אמר בכו תבכה בלילה ודמעתה, ורוח הקודש אמרה לו והנה שם הנשים מבכות את התמוז. וירמיה אמר גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה ורוח הקדש אומרת ותגל את ערותה. ירמיה אמר דרכי ציון אבלות ורוח הקדש אומרת על דרכים ישבת להם. ירמיה אמר היו צריה לראש, ורוח הקדש אומרת ואת למדת אותם עליך אלופים לראש וכן כל דבר ודבר:

איכה ישבה בדד, א"ר נחמיה אמר הקב"ה לירושלים מי הושיבך בדד, אמרה לפניו רבש"ע מי יכול להשיבני בדד אלא אתה בלבד, נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד, וכיון שנגעה בי ידך ישבתי בדד, שנאמר מפני ידך בדד ישבתי. ד"א בדד, בדד מעמה, בדד מנבואה, בדד מכהונה. העיר רבתי עיר המרבה את עמה, א"ר חנינא העיר רבתי עם עיר שרוב עמה בתוכה בשלשה רגלים. דבר אחר העיר רבתי עם עיר שמתכוונים לפרות ולרבות בתוכה, כיצד תינוק בן שנים עשר משיאין לו אשה בת עשרים שנה כדי שתתעבר ותלד, הגדול משיאין לו אשה קטנה כדי שתתעבר ותלד:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/ילקוט_שמעוני/איכה"